אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מהאספלט לדשא: פס הייצור של צרפת צילום: גטי אימג'ס

מהאספלט לדשא: פס הייצור של צרפת

הצרפתים מייצרים כמות אדירה של שחקנים בפרברים של פריז. כך סייע הדיור הציבורי לעיצוב חלק מהשחקנים הטובים והיקרים בעולם

27.06.2018, 08:28 | אוריאל דסקל

בשיחה עם דן רומן, הכדורגלן הישראלי שעבד כאנליסט וסקאוט בדינמו דרזדן הגרמנית, הביע פעם כריסטופר קלמנס, האחראי לסקאוטינג ואנליטיקס בהתאחדות כדורגל הגרמנית, קנאה רבה בצרפתים. "אנחנו לא מייצרים כוכבים כמו הצרפתים", אמר קלמנס לרומן, שהופתע מדבריו. "מה זאת אומרת אתם לא מייצרים שחקנים? יש לכם שחקנים נפלאים", אמר רומן. קלמנס ענה שהצרפתים בעלי טכניקה איכותית יותר בכל הקשור ביכולת אלתור וכדרור. "לנו יש אולי שחקנים שיודעים להשתלט על הכדור ולשחרר אותו מהר, אבל אין לנו הברק הצרפתי".

קראו עוד בכלכליסט

ייתכן שיש משהו בדבריו של קלמנס. הצרפתים מציגים במונדיאל הזה נבחרת צעירה ואתלטית. שחקנים שהם מכדררים מצוינים ומאלתרים מבריקים. יש להם שחקן כמו עוסמאן דמבלה שאפילו לא יודע מה הרגל הכי חזקה שלו כי הטאץ' והתחושה שלו למשחק זהים בשתי הרגליים. לגרמניה, לעומת זאת, יש שחקנים פונקציונליים ברמה הגבוהה ביותר, שיכולים לפרק הגנות בצורה מדעית וחכמה עם מסירה אחת. הם שחקנים מצוינים שיודעים לעבוד כצוות, אבל אין להם שחקנים שיכולים לקחת את הכדור ולצאת לדריבל מול שלושה שחקני הגנה - משהו שלצרפת יש בשפע.

קיליאן אמבפה ופול פוגבה. גדלו ברחובות, צילום: גטי אימג קיליאן אמבפה ופול פוגבה. גדלו ברחובות | צילום: גטי אימג'ס קיליאן אמבפה ופול פוגבה. גדלו ברחובות, צילום: גטי אימג

שעות על גבי שעות ברחוב

אז מה ההבדל בעצם? האם זה רק עניין תרבותי או שיש משהו שונה מהותית בדרך שבה מגדלים שחקנים בשתי המדינות? בגרמניה השחקנים נכנסים לתוך קבוצות ומשחקים כדורגל מסודר מגיל מאוד צעיר. כבר בכיתות הנמוכות יפנו סקאוטים של ההתאחדות הגרמנית לשחקנים הטובים ביותר וישלחו אותם למרכז פיתוח אזורי, שם הם יוכלו להתחיל לעבוד על הכישורים שלהם כשחקנים בקבוצה. בצרפת זה שונה.

זה מתחיל בשעות על גבי שעות של משחקי רחוב במתקנים, שבכוונה או לא, מסייעים לטפח את הצרפתים כשחקנים סופר־איכותיים באחד על אחד וכישורים אחרים שמותאמים לכדורגל המודרני מגיל מאוד צעיר. זה קורה בעיקר בפרברים של פריז.

ארסן ונגר ציין פעם ש"האזור בעולם שמייצר הכי הרבה כישרונות כדורגל הוא סאו פאולו, בגלל הכמות האדירה של השחקנים שמשחקים כדורגל ברחובות מגיל צעיר. במקום השני נמצאים האזורים שמסביב לפריז".

הערים הקטנות שמסביב לפריז באזור Ile de France שמכונות "ג'ונגל הבטון" מייצרות כדורגלנים אדירים כבר משנות השמונים. האזורים הללו נבנו בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה לדיור ציבורי למעמד הפועלים והמהגרים הרבים שהגיעו מהקולוניות לבנות מחדש את המדינה. כך קרה שבני מיעוטים רבים מצאו את עצמם בפרברים (les banlieues). לצד בנייני דיור ציבורי גבוהים, בנתה הממשלה גם מרכזי ספורט. בדרך כלל אלה כמה מגרשים מבטון וכמה מדשא סינתטי, שפתוחים לציבור במשך כל שעות היממה. הסיטואציה הובילה לתרבות כדורגל רחוב מאוד מפותחת. "כשאתה גר בדיור ציבורי, אין לך מה להיות בדירה, אז אתה בחוץ כל הזמן ומשחק" הסביר ריאד מאחרז, כוכב לסטר סיטי ונבחרת אלג'יריה, בסרט הדוקומנטרי שעוסק בתרבות הכדורגל ותרבות ההיפ־הופ סביבו, Ballon sur Bitume (כדורגל על בטון). "ההורים שלנו לא קשוחים אז הם נתנו לנו לשחק יום אחרי יום בחוץ, וזה באמת עוזר לך לשפר את הדריבל והטכניקה. אני חושב שבגלל זה כל השחקנים הכי טכניים מגיעים מהרחובות", אמר פול פוגבה שגדל בפרבר פריזאי בראיון לעיתונאי סיימון קופר ב־2016 והוסיף: "יש שם רק כדורגל. אם זה בתוך בית ספר או בשכונה, כולם משחקים כדורגל, וזה גם מסייע לאנשים לא לעשות דברים אחרים ומטופשים".

אורגני בג'ונגל

כמות אדירה של שחקני נבחרת צרפת (אך גם מרוקו, סנגל ומדינות אחרות) גדלו על המגרשים הללו. רק בנבחרת הצרפתית יש את פול פוגבה, קיליאן אמבפה, אנגולו קאנטה, פרסנל קימפמבה, בלאיז מטווידי, אלפונס אראולה, סטיבן אנזונזי ובנג'מין מנדי שגדלו בפרברים של פריז. אחרים גדלו בפרברים זהים של ליון. שחקנים ששווים עשרות מיליוני יורו ולא הוזמנו לסגל הנבחרת לרוסיה (אדריאן ראביו, אנתוני מרסיאל וקינגסלי קומאן) גם כן גדלו בפרברים של פריז.

הם גדלים בצורה "אורגנית" בג'ונגל הבטון ובגדול מתחילים לשחק כדורגל יותר ממוסד מגיל 12 ומעלה כאשר האקדמיות פונות אליהם. עד אז, המשחקים הרשמיים היחידים מתנהלים בתוך השכונות. אין בהם תוצאות (הנחיה של ההתאחדות לכדורגל הצרפתית שלא מעוניינת בכך שמאמנים ואנשי צוות יהיו אובססיביים לניצחונות של ילדים צעירים), אבל הם כן תחרותיים. והתחרות עוסקת בעיקר במי מציג יותר כישרון, יכולות כדרור ומסירה.

בנוסף, מאמנים נמצאים במשחקים הללו ומסייעים לילדים לפתח את הטכניקה האישית שלהם. באזור הפרברים של פריז יש בערך 30 אלף מאמנים ו־235 אלף שחקנים רשומים — יותר משליש הם מתחת לגיל 18. זה יותר מאשר רוב המדינות באירופה.

ההשפעה של כדורגל הרחוב על הכדורגל הצרפתי גברה עם השנים. בנבחרת שזכתה ביורו 1984 לא היו שחקנים שגדלו בפרברי פריז. בסגל של מונדיאל 1998 תיירי הנרי, פטריק וויירה וליליאן תוראם - כולם גדלו בפרברים - היו משמעותיים בזכייה הצרפתית במונדיאל. לפי הספר “Sciences Sociales Soccer Club” מהשנים 2014-2013, כ־27% מהשחקנים בליגה הבכירה של צרפת כבר הגיעו מהפרברים - עלייה מ־10% בלבד מאז 1996-1995.

על פניו, לא אמורה להיות הפתעה גדולה כל כך שהפרברים של פריז מייצרים כל כך הרבה שחקנים. זה סיפור על בני מיעוטים רבים שרואים בספורט כדרך החוצה מעוני וקושי, עם זמינות מגרשים, עם דירות קטנות שמניעות את הילדים לצאת החוצה ולשחק ותרבות שמהללת כישורי כדור בשירי היפ־הופ, בעידוד סרטוני יוטיוב ומדיה החברתית - אלה אותם המרכיבים שמובילים לכך שרוב הכדורסלנים הטובים בעולם גדלו ב"ג'ונגלי הבטון" של ה־Inner cities האמריקאיות.

אחרי שהשחקנים מקבלים את הבסיס שלהם, הם עוזבים לאקדמיות כדורגל: לעיתים כאלו שרחוקות 500 ק"מ מהרחובות שבהם גדלו. הטובים ביותר מוזמנים לאקדמיית הכדורגל המובחרת של צרפת, קליירפונטיין, שהופכת אותם למקצוענים מלוטשים מגיל צעיר מאוד. אלו שלא מגיעים לשם עשויים למצוא את עצמם משחקים כדורגל מקצועי בליגות הנמוכות ומטפסים במעלה הליגות עד שמוצאם או מדינת הוריהם "יחתימו" אותם לנבחרת אחרת.

אולי הילדים מ"הבונליו" לא יכבשו את העולם הכדורגל במונדיאל הזה, אבל נראה שהם די משתלטים עליו.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות