בתנועה: אנטישמי בעל כורחו

ההורים קורני האור שלי באו לפרובנס לעזור לנו להתמקם. זה נגד האינטרס שלהם כמובן. הם מעדיפים שנגור בחיפנס (נא הטעימו במלרע) או בפתח תקוונס, אבל הם מכבדים את הרצונות שלנו, ולא נשכח להם את זה לעולם. הם גם הצילו אותנו. הבית שעמדנו לקנות בכפר ז'וק היה מלא רעות חולות, שעינינו הבלתי מאומנות לא ידעו לשער את משמעותן. אבל עיניהם ידעו, והם נתנו לנו אומץ לסגת מהעסקה. עכשיו כבר לא מצפה לנו כאן בית, אבל לפחות לא מצפה לנו חורבה מועדת להצפות שמאות אלפי שקלים היו נדרשים כדי לשפצה. אנחנו בפרשת דרכים, אבל לפחות היא עטורה בכרמים ויערות ויש לנו תמיכה.

לאות תודה החלטנו, ביום ביקורם האחרון, לקחת אותם למרסיי. חבר יקר אמר לי פעם: "אתה יודע איך זה — כשאתה במרסיי, אתה בתל אביב". זה לא נראה כך מיד. בכל המרפסות יש ברזל מפורזל שמעלה בנפש את פריז, בנמל הישן עוגנות יאכטות אדירות ומההר נשקפת כנסייה עצומה. ובכל זאת מי שאוהב את ערי ישראל יאהב גם את מרסיי ולהפך, כי בשתיהן יש מערב ומזרח ובעיקר שמש.

"תראי מה זה, אורנה!", השתאה אבי בפתח השוק הצפון־אפריקאי ההומה שבלב העיר. הוא פסע אל תוך הרחוב והיה שרוי באלג'יר, בזמן שאמא שלי קנתה גלידה בטעם קסיס ורכבה עם אלישה בקרוסלה הגדולה והתגלגלה מצחוק. מרסיי עשתה את העבודה. בכל פרובנס יש גם חיפנס.

אבל מרסיי עצמה לא היתה היעד, אלא חנות אחת בתוכה, שידענו שתטריף את דעתם: מֵזון אמפרור, שהיא הטמבורייה המדהימה ביותר בעולם. זה מתחיל בבקבוקי טרפנטין ומברשות, נע דרך עולם מסחרר של כלי מטבח ומגיע עד צעצועי עץ לילדים. כל הפריטים, כולל הטרפנטין, מרהיבים ביופיים. כל פרוזדור מוביל לפרוזדור משגע יותר. החנות פתוחה כבר כמעט 200 שנה, ובאותו מיקום. קנינו להורים שלי תלוש שי והם בילו שם כ־200 שנה נוספות.

בזמן שהם נהנו, ירדתי לתפוס לנו שולחן בקוסקוסייה תוניסאית סמוכה שנקראת לה גולט. בחוץ לא היה שולחן, אז שאלתי מלצר אם יהיה מקום לעגלה של עכו בפנים.

"אין מקום", השיב, "הכל מוזמן". זה פשוט לא היה יכול להיות נכון. לה גולט, למרות האריחים הכחולים היפים שעל קירותיה, היא מסעדת פועלים סמרטוטית. רוב שולחנות הפורמייקה היו ריקים, והסועדים המעטים היו מפוזרים בחופשיות ביניהם. שאלתי מלצר אחר אם אפשר לשבת בפנים, והוא החווה בידו "תפדל".

אז זאת העוינות שעליה שמענו. המלצר הסרבן ודאי שמע אותנו משוחחים בחוץ בעברית, שהרי את הבריטון הטלוויזיוני של אבי קשה להחמיץ. ואז שידור החדשות של אתמול ובו הרוגי עזה החדשים כנראה עלה בזיכרונו, ואולי גם מילה או שתיים של האמאם. זכיתי בשולחן רק משום שהמלצר השני לא שמע אותנו. ברוך הבא למרסיי.

עוד הייתי לבד, אבל מרוב רעב הזמנתי טאג'ין קטן של זיתים ועוף, שלא ירד לי טוב במערכת. החלטתי שאני חייב לדבר עם המלצר. "שמע", אמרתי כשהגיש את התבשיל, "מוזר בעיניי מה שקרה קודם עם המקום בשולחן. תהיתי אם התשובה שלך נבעה מעניין פוליטי". הוא התעקש שלא. טען שהמתין לקבוצת תיירים גדולה שלא הגיעה. אבל משהו בעיניו דיבר אחרת. המבט שבהן היה מרוחק, כאילו תשוש. אין מה לעשות עם זה, ולך תסביר לו בצרפתית רצוצה שאתה מבין איך הוא חש, אבל נפגעת מהדחייה. הנהנתי, והוא הלך.

לא אמרתי דבר להוריי כשהגיעו. רק הזמנתי תה עם נענע ולגמתי אותו לאט, מהרהר בעולם הזה, ובעודי מהרהר נזכרתי במשהו לגבי העולם הזה. נזכרתי שרמדאן. הבטתי במלצרים נושאים מן המטבח הררים של כבש, שלשלאות של מרגז. ההורים שלי סחבו במזון אמפרור עד כמעט 3 אחר הצהריים, שעת הצום הקשה מכל. לכל המלצרים היה המבט הזה בעיניים. עכשיו הבנתי שהוא מעונה. תכל'ס, במצב כזה של רעב וצמא בעיר חמה אפשר אפילו לדמיין הזמנה מקבוצת תיירים דמיונית. מוטב שלא לקפוץ למסקנות ולסיים את הסעודה בטוב.

עם התשלום התנצלתי בפני המלצר אם שאלתי היתה מוזרה לו. "זה בסדר גמור", אמר. "מאיפה אתם, אגב?".

"מישראל", השבתי, ועיניו אורו. "אני גדלתי בג'רבה!", אמר. "אתה יודע שהיהודים עושים לשם חג'?".

"כן, שמעתי על ההילולה בג'רבה", השבתי בתחושת הקלה.

"ואצלכם בישראל", הוא המשיך, "שר הביטחון שלכם תוניסאי!". כאן כבר לא היתה לי ברירה. נאלצתי לאכזב.