למה חיבור ה-WiFi במטוס כל כך יקר וגרוע?

חיבור אינטרנט אלחוטי הפך לסטנדרט כמעט בכל מקום. חלק מרשתות ה-WiFi איטיות לפעמים, או עם בעיות קליטה - אך הן עדיין זמינות. וכולן - כולן - טובות יותר מחיבור האינטרנט במטוסים.

השנה היא 2018 וחיבור רשת אלחוטית בטיסה הוא עדיין יקר להפליא, איטי להכעיס ומתסכל. במיוחד משום שהוא כמעט חיוני עבורנו; לשבת עשר שעות בצינור אלומיניום ולצפות בכל הסרטים שכבר ראינו בנטפליקס זה לא כיף גדול. ובנסיעות עסקים יכול חיבור מהיר ונוח לקצר הליכים. אבל אין לנו חיבור אינטרנט נורמלי במטוסים - ויש לכך כמה סיבות מעצבנות.

מטוס אחד, הרבה רשתות

כדי לחבר בית קפה באמצע תל אביב לאינטרנט, צריך רק כבל שמצמיד אותו לתשתית תקשורת נייחת וראוטר. קצת קשה היה לעשות זאת לו היה בית הקפה באמצע האוקיינוס, בגובה של 10 ק"מ באוויר ובמהירות של 900 קמ"ש. כשאין תשתית קבועה, צריך להסתמך על שידורים מרחוק: לוויינים. לכל מטוס בעל חיבור אינטרנט יש קישור ללוויין, שיכול להיות נייח (מסתובב ביחד עם כדור הארץ כדי לכסות את אותה נקודה) או נייד (מסתובב במסלול משלו, כדי לכסות יותר נקודות, בזמנים משתנים). בכל מקרה, קצבי העברת המידע איטיים יחסית לחיבור קרקעי רגיל, ולכן הגלישה מזדחלת. כשטסים מעל ליבשה, יכול המטוס להתחבר לתחנות קרקעיות, אך גם במקרה הזה השידור איטי, בשל המורכבות הטכנית; מטוס עובר מעל לרשתות רבות בטיסתו, וצריך לדלג ביניהן. בנוסף, לא כל אנטנת תקשורת מובייל מתאימה להעברת מידע למטוסים; רק כאלה שהוסבו לכך מתאימות, ואינן נמצאות בכל מקום.

חיבור אחד, הרבה מחוברים

חיבור אינטרנט במטוס מאפשר גלישה במהירויות דומות לשל סמארטפון, אך ישנו הבדל קריטי: בסמארטפון משתמש אדם אחד, ובחיבור רשת במטוס - עשרות עד מאות אנשים. העומס הזה גורם לגלישה להיות איטית עד בלתי שמישה בהרבה מקרים. חברות התעופה לא יכולות לספק חיבור פרטי לכל גולש משום שזה יגרור עבורן עלויות עצומות; כבר אמרנו שחיבור לווייני הוא עניין יקר גם ב-2018.

מעט חיבורים, הרבה מטוסים

אין חיבור אינטרנט בכל מטוס ובכל נתיב משום שזה לא משתלם לחברות התעופה; מתוך עשרות אלפי מטוסים אזרחיים שישנם בעולם, רק לכמה מאות יש בכלל את הציוד הנדרש. הסיבה היא שכדי להתקין אותו, צריכה החברה להשבית מטוס לכמה ימים. וזה זמן בו אינה מרוויחה ממנו כסף, לפעמים בצורה שתסכן את פעילותה - במיוחד כשמדובר בחברות קטנות יחסית. בנוסף, כל התקנת ציוד בכלי טיס מצריכה בדיקות, אישורים ומבחנים, שמייקרים את התהליך אך קריטיים לבטיחות. חיבור אינטרנט כלשהו נמצא בעדיפות נמוכה מבחינת החברות - על אחת כמה וכמה כשמדובר בטכנולוגיית חיבור חדשה ומתקדמת.

ביקוש עצום, ספק בודד

אין כמעט תחרות בשוק הזה. רוב תשתיות התקשורת האלחוטית במטוסים מיוצרת בידי חברת gogo האמריקאית - וכשאתה מונופול, אין לך תמריץ להשתפר. איך החברה השתלטה על השוק? פשוט מאוד: היא באה מוקדם. לפני כעשר שנים היא היתה בערך השחקנית היחידה, והציעה עסקה מפתה לחברות התעופה: התקנת תשתית מלאה, תמורת חוזה בלעדיות ארוך טווח. כך נוצר מצב שכל חברה שתרצה להחליף אותה בספק אחר תצטרך להתקין את התשתית מחדש - ולהשבית את המטוסים.

ומה הלאה?

המגמה היא לצייד יותר ויותר מטוסים בחיבורים אלחוטיים, בעיקר בטיסות ארוכות ובנתיבים שמשמשים נוסעים עסקיים. יש חברות שמציעות חיבור בחינם, אך במהירות איטית במיוחד. אחרות ממשיכות לגבות עשרות שקלים בשביל חבילות דאטה זערוריות של 10 עד 100 מגה-בייט. יש שיפורים בטכנולוגיות השידור ובתשתיות התקשורת, אך הם נפרסים לאט. חוששני שאין לי חדשות טובות; עצתי למי שמשתעמם מתכני חברות התעופה היא פשוט לקרוא ספר או להוריד למכשיר אודיובוק.