מהו המהלך שיניב תחרות בבנקים?

בוקר אחד חברה מתקשרת: "הבנק ביטל לי את הפטור מעמלת שורה", היא מתלוננת, "מה לעשות שלקחתי משכנתא גדולה ומאז אני כמעט תמיד במינוס? אז כדי לקנות בית מכרתי את תיק ניירות הערך, ועכשיו אני כבר לא אטרקטיבית עבורם". "למה לא תעברי לבנק אחר?", אני שואלת. "יותר מדי כאב ראש. אין לי רגע פנוי לקפוץ לסניף ואין לי כוח לבירוקרטיה" היא עונה ועוברת לקיטור הבא.

למה צרכנים מודעים כמונו, שנלחמים בעלייה של שקל במחיר הקוטג', לא מתמקחים על העמלות והריביות שאנחנו משלמים לבנק, שעולות לנו מאות ואלפי שקלים בחודש?

במסמך שפרסמה רשות ההגבלים העסקיים כדי לנמק מדוע פסלה את המיזוג בין הבנקים איגוד ומזרחי טפחות מופיע נתון מדהים: רק 1.5% מהלקוחות מחליפים בנק בשנה ממוצעת. לקוח ממוצע נשאר בבנק בין 9 ל־17 שנה, וככל שהבנק גדול כך גדלה ההתמדה. זה מעיד על אחת משתיים: או שללקוח ממש טוב בבנק שלו; או שיש חסמים חזקים מאוד למעבר לבנק מתחרה.

רשות ההגבלים מונה שורה של חסמים כאלה, אבל הדרמטי מכולם הוא פשוט בתכלית: הבנקים לא רוצים להציע הצעות תחרותיות. נוח להם שכל אחד מהם שומר על ליטרת הבשר שלו.

רוב הבנקים מעדיפים לשמור על שיווי המשקל הקיים, כותבים ברשות ההגבלים, כי הם חוששים מתגובת בנקים אחרים להצעות ערך ממוקדות מחיר (הניתנות לזיהוי מיידי על ידי המתחרים). רק המילה המפורשת "קרטל" חסרה כאן.

מפחדים מקניבליזציה

בניגוד לענפי הקמעונאות, הסלולר, ואפילו קופות הגמל וקרנות הפנסיה, לבנקים אין תמריץ להתחרות על גובה העמלות, שכן התחרות תפגע בהכנסות וברווח בכל המערכת.

אבל חשש נוסף הוא מקניבליזציה: הפחד שאם יציעו עמלות וריביות תחרותיות ללקוחות חדשים, גם הלקוחות הוותיקים ישמעו עליה בתשדירי הפרסומת וידרשו את אותם תנאים.

עדות לכך אפשר למצוא בתוכניות שמגבשים הבנקים להתחרות בסליקת תשלומים בבתי עסק עם ישראכרט ובלאומי קארד, שעומדות לצאת משליטתם בעקבות חוק שטרום. לאומי קארד פיתחה את אפליקציית פפר פיי וישראכרט את אפליקציית ביט, ושתי אלה יאפשרו בעתיד להעביר תשלומים ישירות מחשבון הלקוח לבית העסק.

האם הבנקים מתכוונים לגבות מבתי עסק עמלת סליקה נמוכה מזו הנהוגה כיום? בכירים בענף השיבו שאין שום סיכוי: "אין לבנקים אינטרס לייצר תחרות שתקטין את ההכנסות מעמלות. הם ינסו להציע מוצר טוב יותר ברמה התפעולית, אבל לא חיסכון משמעותי לבתי העסק".

בסופו של דבר, החסם העיקרי לתחרות במערכת הבנקאית טבוע בדנ"א של המערכת הבנקאית. הבנקים הקיימים שבעים, לא משתוקקים לגייס לקוחות חדשים, מרוויחים הרבה כסף מהלקוחות הקיימים, וטוב להם לשמור על הסטטוס קוו.

לטלטל את הסירה מבחוץ

אז איך יוצאים מהלופ? רק דרך הבאת שחקנים רעבים.

לכאורה, זה בדיוק מה שבנק ישראל עושה כאשר הוא מעודד הקמה של בנקים דיגיטליים חדשים. אבל זה לא פתרון. חסמי הכניסה למערכת הבנקאית הם כה גדולים עד שיעברו שנים רבות לפני שבנק דיגיטלי ‑ אם אמנם יצליח לקום ‑ יוכל להתמודד איתם. עלויות מחשוב של מאות מיליוני שקלים; רגולציה כבדה; הצורך לצבור מוניטין ‑ כל אלה מבטיחים שבנק שיקום מאפס יתקשה מאוד לעמוד על הרגליים בעתיד הנראה לעין.

הפתרון לתחרות במערכת הבנקאית יבוא רק משחקנים קיימים עם כיס עמוק. בישראל יש שלושה מועמדים רלבנטיים, ולכן קל למנות אותם בשמם: שתי חברות כרטיסי האשראי המופרדות ישראכרט ולאומי קארד, ומימון ישיר של משפחת שנידמן. לכן אלה הגורמים הראשונים שבנק ישראל פנה אליהם כדי להציע להם להוציא רישיון בנקאי.

השאלה אם חברות כרטיסי האשראי ייכנסו למשחק תתברר רק אחרי מכירתן, שאמורה להתרחש עד 2020. לגבי מימון ישיר, אם החברה תחליט להוציא רישיון בנקאות, זו תהיה שבירה של כללי המשחק בשוק הסגור של הבנקאות.