קרואטיה-אנגליה: חיילים נגד מקצוענים

1.

אחד הדברים המפתיעים ביותר בכדורגל הקרואטי הוא שלמרות ההצלחה עם אוכלוסייה מצומצמת. אין באמת "מודל קרואטי". אין מתודה מסודרת לטיפוח כדורגלנים או פס ייצור לשחקני כדורגל. כן, יש פריסה סבירה של מועדוני כדורגל. יש להם מועדונים כדורגל. למרות שהמדינה קטנה מישראל ב-4 מיליון תושבים, יש לה פי 5.6 יותר מועדוני כדורגל, שמספקים חינוך כדורגל לכ-60 אלף כדורגלנים צעירים. זה בערך פי 1.8 יותר מאשר יש לישראל (והמשמעות היא גם יותר מאמנים מאשר בישראל). ואולם, לפי אלכסנדר הוליגה, כתב קרואטי: "אין באמת תוכנית לטווח הארוך, תוכנית לטווח הקצר, תבנית, שיטה שעובדת או משהו כזה. הקרואטים פשוט טובים מאוד בלאלתר - אולי בגלל שאין תוכנית".

2.

כן, יש תרבות ספורט ותרבות אימון מרהיבה, והקרואטים גבוהים וחזקים באופן יחסי לעמים אחרים, אבל גנטיקה משובחת לא מבטיחה הצלחה בכדורגל כפי ששיטת טיפוח שחקנים מסודרת או מתקנים מצוינים עושים זאת. ואת זה אין באמת בקרואטיה. במשך שנים, הנבחרת הקרואטית כן הסתמכה על תוצרי האקדמיה המשובחת של דינמו זאגרב ולפני שנתיים 11 מ-11 שחקנים בהרכב של קרואטיה עד גיל 17 היו של דינמו (שם יש תוכניות ברורות ומפורטות עד לכמה פעמים כל שחקן צעיר צריך לגעת בכדור במהלך אימון - וגם קבוצת מילואים ששיחקו בה לא מעט שחקני נבחרת, לוקומטיבה), אבל גם דינמו זאגרב נמצאת כרגע בבלאגן בגלל שחיתויות. והמועדונים האחרים עניים והתשתיות במצב מזעזע. ההתאחדות לכדורגל גם כן במצב רקוב. "לפני שנתיים הביאו את רומאו יוזאק להיות מנהל טכני" אומר הוליגה. "המטרה היתה שהוא ירכיב תוכנית לטווח הארוך לפיתוח הכדורגל הקרואטי, כמו מה שמישל סאבלון עשה בבלגיה. יוזאק פוטר שבועיים לפני שהציג את התוכנית שלו".

3.

בקיצור, קרואטיה - בניגוד לנבחרות ממדינות קטנות כגון איסלנד או אורגוואי - לא באמת מציגה איזשהו חזון שאפשר ללמוד ממנו משהו. אבל כן אפשר לשאוב המון השראה מאיך שהשחקנים הקרואטים משחקים בקשיחות ועוצמות מנטליות יוצאות דופן. אפשר לשאוב השראה מתרבות ספורט שמשלבת לאומיות וגאווה לאומית לתוך הנרטיב של האומה החדשה היחסית הזו. צריך לשאוב השראה משחקנים, שחלקם הגדול גדל על אדמה ספוגה דם או כפליטים-זרים במדינה לא שלהם, וצמחו להיות שחקנים ברמה הגבוהה ביותר - פינאליסטים במונדיאל.

4.

אולי בגלל הבלאגן שגדלו בו, הקרואטים כל כך טובים בלאלתר על המגרש, בלייצר משהו מכלום. ונראה שבמונדיאל הזה הם בהחלט יצרו משהו מכלום עם מאמן חסר ניסיון, זלאטקו דאליץ', שלקח את הקבוצה משחק לסיום המוקדמות הגרועות שעברו. איכשהו, גם בזכות שינוי מערך במשחק הראשון, דאליץ' הצליח להחזיר לנבחרת את חדוות המשחק. למשחק נגד אנגליה הקרואטים הגיעו אחרי 240 דקות של כדורגל פלוס שתי הארכות. הם נראו גמורים מעייפות במחצית הראשונה, אבל במחצית השנייה הם פשוט השתלטו על הקישור. הקרואטים לקחו את הגורל על הידיים שלהם באגרסיביות וחזרו מפיגור 1-0 כדי לכפות הארכה שלישית. עד הקרואטים, הקבוצה היחידה שהגיעה ל-3 הארכות בשלב הנוק-אאוט של המונדיאל היתה אנגליה 1990 - שנה לפני שקרואטיה הכריזה על עצמאות. אז זה נגמר עם שברון לב אנגלי בחצי הגמר. קרואטיה, הפעם, שברה את הלב האנגלי. והגיעה לגמר הראשון שלה בהיסטוריה.

5.

לחצי הגמר קרואטיה הגיעה פצועה ועייפה -כביכול. אבל אף אחד בנבחרת לא התכוון לוותר על דקת משחק. שימה ורסאליקו, למשל, נפצע בברך נגד רוסיה. הוא סימן שהפיקה שלו נפגעה ולא יכל להמשיך. לקראת המשחק נגד אנגליה שאלו אותו אם הוא פצוע וענה: "יש משחק עם אנגליה. אף אחד לא פצוע". מריו מנדזוקיץ', כובש שער הניצחון נגד אנגליה אחרי שנראה מותש בסוף המשחק נגד רוסיה, הכריז: "אנחנו בחצי גמר מונדיאל. אף אחד לא עייף או פצוע". את השער כבש אחרי שנראה שנפגע קשה בתיקול עם שוער נבחרת אנגליה. לוחמי UFC (ואפילו חיילים) שנפצעו במהלך קרב והמשיכו להילחם הסבירו שהם "מפוצצים באדרנלין ולכן לא מרגישים כאב". אפילו נפילה על צלמים אחרי שער הניצחון לא כאב לו. הקרואטים, אולי יותר מכל נבחרת אחרת, עולים למשחק כמו חיילים. הם ימשיכו לרוץ, להרביץ, לשרוט ולשחק - גם עם כדור ברגל. אז בטח ששריר מתוח ושחוק לא יפריע להם. זה משהו שכנראה אין למקצוענים שגדלו באקדמיות. הקרואטים סיימו את המשחק כמנצחים ראויים. לקרואטיה היו 2.09 שערים במדד xG ולאנגלים 0.73 שערים במדד xG.

6.

אנגליה התחילה את המשחק היטב ועלתה ליתרון מרגלי של קיריין טריפייר. והיו להם כמה הזדמנויות להבקיע. למחצית השנייה, קרואטיה פשוט שינתה גישה. אנטה ראביץ' עבר מימין לשמאל, איוון פרשיץ' עבר לימין. קרואטיה הלכה על האגפים ומנעה מטריפייר ויאנג לעלות להתקפה. הם ניצלו את החללים באגפים שנוצרים מהמערך האנגלי בצורה מצוינת. שני שחקני הכנף נגעו בכדור 106 פעמים, עשו ריצות מאחורי המגנים וגם כדררו לתוך לב ההגנה האנגלית. ההרמות שלהם (46 מול 16 אנגליות) למריו מנדזוקיץ' כתשו את הבלמים האנגלים במאבקים אוויריים ובסופו של דבר הובילו לשני השערים. פרשיץ' היה השחקן המצטיין עם בישול, שער וקורה - אבל גם הפעלת לחץ על האגפים.

7.

מי שניהלו את המשחק - ועשו סחרחורת לקשרים האנגלים - היו איבן ראקיטיץ', מרסלו ברסוביץ' ולוקה מודריץ', השילוש הקדוש בקישור הקרואטי. שחקן ריאל מדריד, שחקן ברצלונה ושחקן אינטר מילאן. כולם מנוסים, לוחמים וחכמים. בטח יותר מהקישור האנגלי. הקרואטים הצליחו להשתלט על המשחק דרך הקישור. ולוקה מודריץ'... 1.70 מטר וקרמבו, ששוקל כמו נער בכיתה ז' - הוא הלוחם הכי טוב וחכם של קרואטיה. הוא ניצח בעימותים גופניים את הארי קיין הגבוה ממנו בראש - בסוף הארכה השלישית שלו בשבוע - והראה לכל החברים איך עושים את זה. איך חייל נלחם נגד מקצוען.

8.

את השיר "Three Lions" חיברו ה-Lightning Seeds לא כשיר הרשמי של יורו 1996. השיר הרשמי היה של סימפלי רד (We're in This Together) והוא היה גרוע. ההמנון של אותו טורניר, שהאוהדים שרו בקולי קולות במשחקים, היה Three Lions עם הפזמון האדיר - It's Coming Home, Football's Coming Home. השיר שכתבו דיוויד בדייל ואיאן ברודי, בכלל לא היה אמור להיות "המנון" כדורגל. הוא שיר מאוד סרקסטי על נבחרת אנגליה שתמיד מאכזבת את אוהדיה. נבחרת ש"זורקת את כל מה שהיא השיגה" ו"30 שנות כאב". זה שיר על נבחרת שצוחקים עליה (So Many Jokes, so many sneers) ועל "השחיקה שבתקווה". ברודי אף ציין ש"אפשר להיות סרקסטים רק עם דברים שאוהבים" ולכן כתב שיר כל כך סרקסטי על נבחרת אנגליה. זה שיר שמתחיל ב"אני חושב שזה חדשות רעות למשחק האנגלי" ופרשנות של אלן האנסן: "אנחנו לא יצירתיים מספיק, אנחנו לא פוזיטיביים מספיק". הוא לא אמור להיות "המנון כדורגל".

ואולם, ככל שאנגליה ביורו 96 יותר הצליחה, ככה האוהדים האנגלים שרו את השיר הזה יותר. וביותר התלהבות. וזה נכון גם למונדיאל 2018. המימים באינטרנט, השירים באצטדיון, הוידאוים מהפאבים ברחבי הממלכה - בכמעט כולם הכריזו "Football Is Coming Home". כלומר, הנבחרת של המדינה שהמציאה את המשחק "מחזירה את המשחק הביתה".

9.

גארת' סאות'גייט, שהפנדל הגרוע שלו הוביל להדחתה של אנגליה בחצי גמר יורו 96' נגד גרמניה, לא היה יכול לשמוע את השיר הזה אחרי יורו 96'. "לא יכולותי להקשיב לשיר הזה 20 שנה" אמר סאות'גייט לפני חצי הגמר. "יש לו תחושה אחרת מבחינתי". אם עבור האוהדים האנגלים השיר הזה מסמל את הטורניר המוצלח ביותר של אנגליה מאז 1966, אז עבור סאות'גייט הוא מסמל את השפל הגדול ביותר בקריירה שלו. "ברור שהטורניר ההוא הסתיים באכזבה אבל דווקא נחמד לשים את השר במסגרת שונה עכשיו. אני מסתכל על זה אחורה כאירוע מדהים בחיים שלי ואני מרגיש בר מזל שהייתי מעורב בו. פשוט הייתי צריך קצת זמן (20 שנה, כן?) כדי להתגבר על זה. אני לא שם את השיר הזה באיזשהו פלייליסט אבל עכשיו אני כבר יכול להאזין לו. זה מרגיש טוב שאנשים נהנים ממנו שוב". מעניין אם יצליח לשמוע את השיר הזה בעתיד - אחרי ההפסד לקרואטיה. האנגלים, נראה ככה, ימשיכו לשיר אותו. שיר מתוק-מריר. סרקסטי מאוד. מושלם לנבחרת אנגליה.