הסדרה החדשה "פוזה": כבר לא טרנספרנט

“אני מאמינה שבעקבות ‘פוזה’ אנשים יראו שחקנים טרנסג’נדרים כשחקנים, ובכלל כבני אדם”, אומרת בראיון ל”כלכליסט” הדוגמנית והשחקנית אינדיה מור, אחת הכוכבות של הסדרה החדשה של ראיין מרפי (“גלי”) של ערוץ FX. לראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה, הסדרה השליכה בבת אחת חמש שחקניות טרנסג’נדריות לתוך הפריים־טיים, לצד כוכבים כמו אוון פיטרס (“אקס מן”, “אימה אמריקאית”) וקייט מארה (“בית הקלפים”).

“פוזה” עוסקת בחיים בניו יורק במחצית השנייה של שנות השמונים - ימי שיא הרייגניזם ושיא מגפת האיידס. ג’יימס ואן דר ביק (“דוסון קריק”) מגלם תותח פיננסי עם משרד מפואר במרום מגדל טראמפ, המייצג את עלייתו של עולם המותרות הנוצץ בתקופה שבה כולם רצו לחיות כמו ב”שושלת”. מנגד עומדת “תרבות הנשפים” (Ball Culture) המחתרתית, שנבנתה על ידי הומואים, דראג, קווינז וטרנסג’נדרים שחורים ולטינו.

כפי שניתן לראות ב”פוזה”, כמו גם בסרט התיעודי הקלאסי “פריז בוערת” של ג’ני ליווינגסטון מ־1991, לב ההתרחשות של סצנת הבולרום הוא בתחרויות שבהן הולכים על מסלול, דופקים פוזות ורוקדים בתלבושות דראג מושקעות, לפי קטגוריות ונושאים שונים, כשהמטרה היא לייצר תמונת מראה אירונית, מצחיקה, מודעת לעצמה, יצירתית וזוהרת של העולם הסטרייטי העשיר והלבן.

היום, בעידן ההצלחה המטורפת של “מרוץ הדראג של רופול”, כבר ברור שהמיינסטרים למד יותר מטריק או שניים מכוכבי הבולרום. לדברי מור, סצנת הבולרום עדיין חיה ובועטת. “האנשים שהקימו אותה נדחו על ידי החברה ונדחקו לשוליים, אז הקמנו לעצמנו חברה משל עצמנו”, היא אומרת.

“המצחיק הוא שעכשיו כולם רוצים לקחת בה חלק. אנחנו סוף סוף זוכים להכרה ולהערכה שאנחנו ראויים להן, אבל תמיד קיים חשש שהמיינסטרים יאמץ סממנים מהתרבות הטרנסג’נדרית ועדיין ידחה את הטרנסג’נדרים עצמם. צריך לדאוג שזה לא יקרה, וזה מה שראיין מרפי עושה. הוא ליהק לסדרה שחקניות טרנסג’נדריות אמיתיות כדי לשמור על אותנטיות”.

דה־לגיטימציה לנשיות

הסדרה, המשודרת בימי ראשון בערוץ yes EDGE, מראה את המציאות הלא קלה של טרנסג’נדרים בשנות השמונים. “בשנות השמונים לא היו לנו התמיכה והמשאבים שיש לנו היום”, אומרת מור. “בשנות השמונים קהילה של טרנסג’נדרים שחורים וחומים התאחדה על רקע המשותף ביניהם, כשהמשותף היה שהעיפו אותם מהבית ומכל מקום שממנו הם באו”.

מור (23), שהיא גם דוגמנית ואקטיביסטית, מגלמת בסדרה את איינג’ל, טרנסג’נדרית פורטוריקנית יפהפייה שעובדת בזנות וגרה ב”בית” של חברתה בלנקה (רבים מהמתחרים בנשפים גרים ב”בתים” המשמשים משפחה אלטרנטיבית לצעירים שהאוריינטציה המינית או המגדרית שלהם גרמה למשפחותיהם האמיתיות להתנכר אליהם, ומנוהלים על ידי “אמא” שדואגת לבני חסותה). “פוזה” היא אולי סדרה קיטשית, סנטימנטלית ומלאה בקלישאות, ומנגד, אולי זה לא עניין של מה בכך להציג טרנסג’נדרים כמי שנופלים לתוך הקלישאות של כולנו.

“בהתחלה עשיתי אודישן לתפקיד של בלנקה”, מספרת מור. “מאוד הזדהיתי עם הדמות שלה, עם היצר האימהי שלה. ביקשו ממני לעשות אודישן גם לתפקיד של איינג’ל. בהתחלה חשבתי שהיא סתם בחורה יפה וזה פחות עניין אותי, אבל היתה סצנה שבה גבר אומר לה: ‘את האדם היחיד שאני מכיר שהוא אמיתי’. והיא מסתכלת עליו ואומרת: ‘באמת? אתה תופס אותי כאשה אמיתית?’. זה תפס אותי וגרם לי להיקשר לדמות של איינג’ל. אני מאוד מזדהה עם האמירה הזאת. זה שאנחנו נולדנו עם כרומוזומים XY במקום XX זה לא תירוץ לעשות דה־לגיטימציה לנשיות של נשים טרנסיות”.

את חושבת ש”פוזה” יכולה לייצר שינוי משמעותי בחברה?

“כן. אני מאמינה ש’פוזה’ תעזור לטרנסים להתקבל בחברה ולהשיג גישה לשירותי בריאות, לעבודות, לחברים, לאהבה. ‘פוזה’ מדגימה את האמת של החברה הטרנסית בצורה אמינה ונפלאה, וזה התאפשר כי בין יוצריה היו אנשים אמיתיים מתוך הקהילה, כמו Our Lady J (מוזיקאית ותסריטאית טרנסית, שהיתה בין כותבי ‘טרנספרנט’ - ד”ק) וג’נט מוק (סופרת ואקטיביסטית טרנסית - ד”ק). אם אנחנו לא משקפים מציאות, אנחנו מקרינים פנטזיה וזה מסוכן. ’פוזה’ היא סדרה שמשקפת מציאות ובכך גדולתה. אנשים שמעולם לא נתקלו בטרנסג’נדר במציאות זוכים לראות טרנסים על המסך, ומזה ניתן ללמוד”.

האלימות של טראמפ

נראה שהעולם מאוד התקדם, אבל אני מניחה שהממשל של טראמפ מהווה איום לא קטן על טרנסג’נדרים.

“לחלוטין. ממשל טראמפ אלים נורא ועובד חזק נגד ההתקדמות של העולם, בכל תחום שהוא. אבל זה לא דבר חדש. ממשל טראמפ בסך הכל משקף את ההשקפות שהיו רווחות באמריקה במשך שנים. לא עברו אפילו מאה שנה מאז שביטלו את ההפרדה הגזעית בארה”ב. אבל ממשל טראמפ הוא גם ברכה בגלל שאנשים מעולם לא היו כל כך מודעים פוליטית כמו עכשיו”.

איך “פוזה” שינתה אותך?

“הסדרה שינתה את חיי באופן מאוד דרמטי. עד לא מזמן עברתי ממשפחת אומנה אחת לאחרת. ההורים שלי לא הבינו מה זה להיות טרנסג’נדר והם

פירשו את זה כהתנהגות רעה, וכך הגעתי למשפחות אומנה. מערכת היחסים שלי עם ההורים שלי השתפרה מאז עברתי למשפחות אומנה, אבל במשפחות האומנה סבלתי מאוד. חוויתי הרבה אלימות בבתים האלה, וכשיצאתי מהם לעצמאות, הייתי במצב נוראי. לא יכולתי ללכת לקולג’, לא ידעתי איפה אגור, במה אעבוד, איך אפרנס את עצמי. לפעמים היו עוברים ימים מבלי שאכלתי. הייתי תלויה בנדיבותם של אחרים. דברים התחילו להשתנות כשהתחלתי לדגמן. קיבלתי עוד ועוד עבודות דוגמנות, ואז לוהקתי לתפקיד בסרט האינדי ‘Saturday Church’”.

השתתפת גם בקליפ של J.Views (הפרויקט האלקטרוני של יונתן דגן) שביימה תמר גלזרמן, מה שמביא אותנו לנקודה הישראלית של הראיון הזה.

“נכון. אחת המפיקות של ‘Saturday Church’ היא ישראלית, והיא קישרה אותי לתמר גלזרמן שחיפשה כוכבת לקליפ שהיא מביימת. צילמנו את הקליפ על החוף בניו יורק, היה קפוא וירדו גשם וברד. זו היתה חוויה קיצונית, אבל היה מאוד כיף. לתפקיד הבחורה השנייה בקליפ חיפשו מישהי בסגנון של אליוט סיילורס (דוגמניות מצליחה שהחליטה יום אחד לקצץ את שיערה ולעבוד כדוגמן־גבר - ד”ק). לא שיערנו שאליוט סיילורס בעצמה תסכים להשתתף בקליפ, אבל היא הסכימה, שזה מדהים. כשהתנשקנו בקליפ, זאת היתה הפעם הראשונה שהתנשקתי עם אשה”.