אילו סרטים כדאי לראות בפסטיבל הקולנוע בירושלים?

השבוע תחל מכירת הכרטיסים לפסטיבל הקולנוע ירושלים, שייפתח ביום חמישי הבא (26.7) ויימשך עשרה ימים. הקרנת הבכורה העולמית תהיה לסרט הישראלי “הבלתי רשמיים”, שכתב וביים אלירן מלכה, מיד אחרי שגמר את העבודה על הסדרה שלו, “שבאבניקים”. הסרט אמנם יוצא בבתי הקולנוע במקביל לפתיחה, אבל יש חן מסוים בצפייה בסרט בבריכת הסולטן עם קהל של אלפים.

הפסטיבל יציג את הסרט שזכה בפסטיבל ברלין (“אל תיגע בי”), הסרט שזכה בפסטיבל סאנדאנס (“החינוך הרע של קמרון פוסט”), הסרט שזכה בפסטיבל טרייבקה (“דיאן”), הסרט שזכה במקום השני בפסטיבל קאן (“שחור על לבן”), הסרט שזכה בפרס “מבט מסוים” בקאן (“גבול”) והסרט שזכה בפרס מצלמת הזהב בקאן (“נערה”).

מניסיון העבר, הכרטיסים לסרטים המבוקשים נגמרים מהר, אז הנה, לפני ההמלצות הספציפיות, כמה טיפים כדי לדעת לזהות אילו סרטים עשויים לעניין אתכם. ראשית היו אמיצים. נסו לאתגר את עצמכם עם סרטים שלא הייתם דוגמים ביום־יום. הגיעו אל הפסטיבלים עמוסים סקרנות וסבלנות, וגלו עניין דווקא בסרטים הארוכים והאטיים.

פסטיבלי קולנוע הם שמורות טבע לסרטים לא מסחריים, שמיועדים מראש לקהל מצומצם, סבלני, שלא מחפש סיפוקים מידיים, אלא מוכן להשקיע ולחפש אמנות, והבטים אסתטיים ושכלתניים. פסטיבלים הם גם בתי ספר לקולנוע ואפשר להקדיש את כל הפסטיבל רק עם סקציית הקלאסיקות, שהשנה היא מרגשת במיוחד עם הקרנת העותק ששחזר כריסטופר נולן ל“2001: אודיסיאה בחלל” ועותק דיגיטלי חדש ונקי ל”החיים על פי אגפא” של אסי דיין.

נתחיל עם פירוש מהיר לתוכנייה: התחילו בקטגוריית “סרטי הגאלה”, אלה להיטי הפסטיבל, הם אלה שהכרטיסים שלהם יאזלו מהר. חלקם יופצו בהמשך בבתי הקולנוע. בעולם של סרטי איכות, אלה שוברי הקופות: ווס אנדרסון, ספייק לי, גאס ואן סאנט.

גם אם בתוכנייה כתוב שלסרט יש מפיץ ישראלי, עדיין לא בטוח שהסרט בכלל יופץ, מתי ובאיזה היקף. אם אתם עושים לכם חג קולנוע מרוכז שאתם מפנים את זמנכם אליו כדי לדחוס בו כמה שיותר סרטים, אל תדחו סרטים לאחר כך.

אני גם ממליץ לכם להמר על הסרטים המשובצים בסקציית התחרות הבינלאומית (על שם משפחת שרובר), וכן בסקציית סרטי הביכורים. בדרך כלל שם תמצאו פנינים בריכוז גבוה יותר.

הדבר שאני הכי אוהב בפסטיבלי קולנוע זה הרגע הזה שבו אחרי שראיתם ארבעה־חמישה סרטים, פתאום הם מתחילים לשוחח בינים לבין עצמם. פסטיבל חדש ואסוציאטיבי נוצר מול עיניכם, ואתם מתחילים להבחין במוטיבים שמעסיקים את היוצרים כעת, בפינות שונות של העולם. נושא כזה הוא התבגרות והתעוררות מינית בחברה שמרנית. באופן נקודתי יותר: נערה שבאה מבית דתי מתאהבת בנערה אחרת, וזה גורם למשבר משפחתי. יש לא פחות מארבעה סרטים כאלה בפסטיבל: “תלמה” הנורווגי, “החינוך הרע של קמרון פוסט” האמריקאי, “פרה אדומה” הישראלי ו“וויטני” התיעודי. ואליהם אפשר להוסיף כנספח את “התפילה” הצרפתי (שעוסק בנער).

“תלמה” הוא היפה מביניהם. זה סרטו החדש והטוב ביותר של הבמאי הנורווגי (יליד דנמרק) יואכים טרייר, והוא מצליח ליצור גם דרמה משפחתית דתית, השואבת ממסורות הקולנוע הסקנדינביות, גם דרמה פסיכולוגית, וגם סרט אימה על־טבעי. תלמה היא בחורה צעירה שעוברת ללמוד באוניברסיטה בעיר הגדולה. כשהיא מתאהבת בבת כיתתה, ולמעשה חשה לראשונה מהי תשוקה, כל שנות ההדחקה הדתית מתפרצות ממנה ברצף ארועים שנעים על הציר שבין הפסיכולוגי לפרה־פסיכולוגי, הפיזי והמטה־פיזי. זה סרט עשיר באווירה ומסתורין, שמצליח להפוך הדחקה מינית לכוח טבע בעל פוטנציאל הרסני.

“החינוך הרע של קמרון פוסט”, שביימה דזירה אקאוואן, הוא אחד הסרטים המדוברים כרגע בזירת הפסטיבלים, אחרי שזכה בפרס הראשון של פסטיבל סאנדאנס, ובזכות העובדה שעל אף שזה סרט אמריקאי עצמאי קטן, משחקת בו קלואי גרייס מורץ בתפקיד הראשי. הסרט מתרחש בשנות ה־90, כשהגיבורה התיכוניסטית נשלחת לתוכנית המרה נוצרית לנוער גיי, אחרי שתפסו אותה שוכבת עם מלכת השכבה בליל הפרום. זה נושא נפיץ מאוד, ולכן מפתיע עד כמה הסרט נטול אנרגיה ולהט. אולי עבור הדור הצעיר שהתלהב מ”באהבה, סיימון” הסרט יכול לעבוד כסרט נעורים, על הימים לפני שדמויות להט”ביות נכנסו למיינסטרים האמריקאי.

על “וויטני”, הסרט התיעודי על חייה ומותה של וויטני יוסטון יש הרבה מה לכתוב: זה אחד הלהיטים התיעודיים הגדולים בארצות הברית כרגע, ומן הסתם אחד הסרטים שיהיו מבוקשים בפסטיבל השנה. אבל גם בו מסתתרת עלילת משנה פחות מוכרת בחייה של הזמרת, שמתה ממנת יתר ב־2012 בגיל 48. יוסטון גדלה במשפחה נוצרית מאוד בניוארק, ניו ג’רזי. משפחה שהתפרקה אחרי שהאם נתפסה מנהלת רומן עם הכומר המקומי. סרטו המצוין והסוחף (וגם גדוש הגילויים) של קווין מקדונלד (“אל תוך הריק”) נוגע בפרקי הביוגרפיה שיוסטון פחות נגעה בהם, בין השאר בשאלת נטייתה המינית, והנוכחות המאסיבית בחייה ובקריירה שלה של מי שכנראה היתה בעבר המאהבת שלה, המאהבת שיוסטון לא העזה להציג לעולם מתוך בושה (כנראה בגלל סיפור של תקיפה מינית בילדותה מצד קרובת משפחתה), ושגרם לה לחפש אהבה בלתי אפשרית, נואשת והרסנית אצל גברים בעייתיים.

“פרה אדומה”, סרט הביכורים של ציביה ברקאי, שכבר מועמד לכמה פרסי אופיר (והוקרן במסגרת סרטי הנוער של פסטיבל ברלין), משתתף בתחרות הישראלית, ואחרי שלושה סרטים נוצריים מאוד, הנה זווית יהודית לאותו סיפור. בני (אביגיל קובארי המצוינת) היא בתו של רב כריזמטי וקיצוני. הם גרים על הר הזיתים, שם הוא נכסף להקמת בית המקדש, ובהיותו כהן, עוסק בלימוד הפרקטיקה של עבודת הכוהנים במקדש. כשהוא מוצא פרה אדומה הוא מרגיש שהגאולה אולי עוד רגע פה. אבל ככל שהוא נסחף לתוך הקיצוניות, בתו מתאהבת בבת שירות לאומי (מורן רוזנבלט). ההקבלה בין הבת הג’ינג’ית ובין הפרה האדומה — האחת היתה הילדה של אבא לפני רגע, השנייה מעסיקה אותו כעת — יוצרת איזו אמירה על הקורבנות שאנשים מקריבים. גל תורן, שמגלם את האב, עושה עבודה מעולה בגילום דמות קיצונית, מהסוג שמבהיל את החברה החילונית, אבל הוא מציג אותו כאדם נוגע ללב וללא דמוניזציה.