מדינת מספרי סיפורים

ודש מאי. זה היה יום סוער עם לא מעט אזעקות בכל האזור, ובכל זאת בסופו הקהל בא, מילא כמעט את כל 280 מקומות הישיבה באולם המופעים במרכז הקהילתי חוף אשקלון, בערב ראשון מסוגו בקהילת ניצן: אנשים שאינם קשורים במקצועות הבמה, בכתיבה או בהופעה בפני קהל עלו על הבמה וחשפו בפומבי את הנימים העמוקים ביותר שלהם. אחד הסיפורים המרגשים היה של עדן כהן (26). היא נולדה בחיפה לנערה בת 17 שנטשה אותה בבית החולים, ובגיל שבועיים אומצה וגדלה במשפחה אוהבת בנווה דקלים. אבל תחושת הנטישה ליוותה אותה, בגיל 18 פתחה את תיק האימוץ שלה ובהמשך נפגשה עם אמה הביולוגית. באותו ערב סיפורים, אחרי התלבטות לא פשוטה, היא חשפה את הסיפור שלה בפני הקהל.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

"בהתחלה חששתי. חיפשו לערב הזה סיפורים מעוררי השראה, והתביישתי. אני מעוררת השראה? האמא הביולוגית שלי נטשה אותי בבית חולים אחרי הלידה, ותמיד התביישתי בזה, איך זה מעורר השראה? איך אעמוד ואדבר על זה מול כולם? אחרי שהתייעצתי עם בעלי החלטתי שאני הולכת על זה. היינו קבוצה של שבעה אנשים, וכשהתחלתי לספר הבנתי שהסיפור שלי מיוחד, סיפור שלא שומעים כל יום, וכל מפגש עם רואי (רביצקי, אמן פואטרי סלאם שסייע למשתתפים לעבד את הסיפורים שלהם) היה כמו טיפול פסיכולוגי. לפתוח את הפצע, לשים עליו יוד ולרפא אותו. לפעמים חזרתי מהפגישות איתו בוכה, עצבנית, רבתי עם בעלי, כעסתי על הבנות שלי.

(מימין) מיכל יחיאלי, שירלי מצויינים זך ואורי עמית בערב "מה הסיפור שלך?" במועצה אזורית חוף אשקלון, במאי. "הקהל חזר עם תחושה שהמספרים נתנו לו להציץ לקודש הקודשים שלהם" | צילום: אסף שוורץ

"מאז שפתחתי את תיק האימוץ ופגשתי את האמא הביולוגית אני יודעת מי אני ויש לי תשובות, ואחרי הערב הזה כולם יודעים הכל ואין לי מה להסביר. ביום של המופע עצמו הייתי בלחץ מטורף, כאילו אני הולכת לראות את האמא הביולוגית עוד פעם, אבל ברגע שעליתי על הבמה הכל נעלם. הייתי עם ביטחון ענק. כשסיימתי ניגשתי לתת להורים שלי פרחים ואנשים עצרו אותי ללחוץ לי את היד, קיבלתי פרגון ואהבה והרגשתי כמו בשיא חזק של טיפול. זה משהו עוצמתי, הייתי עושה את זה עוד מאה פעם כדי לחוות את זה שוב. בסוּפּר השבוע ניגשה אליי מישהי ואמרה לי: 'את עדן מהסיפור, איזה יופי זה היה', ועכשיו יש לי ג'וק לצאת עם זה ולדבר על זה עוד. אני מאוד ממליצה על זה לכל מי שיש לו משהו לספר וקשה לו".

עדן כהן: "המפגשים עם המנחה היו כמו לפתוח את הפצע, לשים עליו יוד ולרפא אותו. ביום של המופע הייתי בלחץ מטורף אבל ברגע שעליתי על הבמה הכל נעלם. הייתי עם ביטחון ענק. הרגשתי כמו בשיא חזק של טיפול"

במתנ"סים, אולמות רחבי ידיים וסלונים ביתיים צנועים ­- הארץ מלאה אנשים כמו עדן כהן, שמספרים את הסיפור שלהם לזרים מוחלטים. זה יכול להיות הכאב הכי עז בחייהם, אך גם משהו מצחיק, מפחיד, מצער, מפתיע או מעורר השראה. חלק מהם רוצים להגיע לקתרזיס שכהן חוותה. אחרים מבקשים להפריך בורוּת, לעזור לאנשים, לצעוק משהו לעולם או להתנסות בעמידה מול קהל. הפורמט נותר דומה: הם בוחרים חוויה מחייהם, מעבדים אותה בעזרת איש מקצוע למתכונת מהודקת של עשר דקות לכל היותר שתרתק את השומעים, ונעמדים מול הקהל באחד מעשרות ערבי מספרי הסיפורים שמתקיימים בחודשים האחרונים.

משתתפי הערב בחוף אשקלון היו כמעט כולם אנשי היישוב הקהילתי ניצן, שבו גרים רבים ממפוני גוש קטיף, אך הסיפורים שלהם לא ממש עסקו בפינוי. הם עסקו בחיים עם לקות שמיעה, החלמה מסרטן של נערה צעירה, התמודדות של גבר עם גמגום שבו לקה בעקבות פיגוע שבו נהרג אביו, ואפילו חוויותיו של חקלאי. את הערב יזמה אילה ארזואן בן שמחון (52), תושבת ניצן שגרה בעבר בנווה דקלים ומנהלת הספרייה המקומית. במשך שנים היא הזמינה לשבוע הספר סופרים שדיברו עם הקהל, אבל הפעם החליטה להתמקד בתושבי המקום. "אני יושבת כל היום מול ספרים אבל אני יודעת שהסיפורים הכי טובים לא בהכרח נמצאים בספרים כי המציאות עולה על כל דמיון", היא אומרת. "לכל אחד יש סיפור שאם אחרים ישמעו הוא ייתן להם כוחות ועניין". לצורך הערב, שקיבל את השם "מה הסיפור שלך?", בן שמחון פנתה לאנשים שידעה שיש להם סיפור מעניין, בחרה אותם בעדינות כדי ליצור מארג מגוון של גברים ונשים, ותיקי ניצן ומפונים, בני 20 עד 50, עם סיפורים שונים. "לכל אדם יש סיפור, וכשאתה שומע אותו, אתה רואה אותו, אנשים כמוהו ואנשים בכלל אחרת", היא אומרת. "הקהל חזר מהערב עם תחושה עזה שהמספרים נתנו לו להציץ לקודש הקודשים שלהם, לדברים הכי אישיים. באמצע היתה אזעקה וחשבתי שאנשים יברחו הביתה אבל הם חזרו, לא רצו לפספס. זה היה נוגע, פתח לאנשים את הלב ואת הראש והוביל גם לחיבוק קהילתי מטורף".

האפקט של הערב הזה הדהים אותה כשלמחרת פנתה אליה מישהי שישבה בקהל עם בן זוגה וסיפרה שכשהם שבו הביתה, הוא פרץ בבכי. כששמע את אחד הדוברים מתאר הטרדה מינית שעבר בילדותו, הוא הרגיש שזה חלק מהסיפור שלו, ושייתכן שהוא מדחיק הטרדה מינית שעבר. "זו תגובה חזקה מאוד לערב אמיתי, אנושי ואותנטי. זה לא כמו הופעה של ציפי שביט, שאם לא ראית השבוע בבת ים תראי בשבוע הבא בחולון. עכשיו כולם מחכים לערב הבא".

סדנת מספרי סיפורים בירושלים בדצמבר, במסגרת תוכנית "שמע סיפור". "תקשורת ושיח קורים דרך סיפורים" | צילום: אסתר גוגנהיים

סיפורים הם כנראה אמצעי התקשורת הקדום והבסיסי ביותר, כזה שמצריך רק את קולו של המספר ולפחות שומע אחד. מאז ומתמיד אנשים סיפרו סיפורים, כדי להעביר מידע, ללמד מוסר השכל, לאחד, לרגש. התנ"ך כולו הוא כמובן תוצר של מסורת "והגדת לבנך", סיפורים שהועברו מפה לאוזן עד שהועלו על הכתב. ודווקא עכשיו, כשתפריט אמצעי התקשורת עצום ומאפשר לנו לתעד, לשפץ, לאחזר ולהציג את הסיפורים שלנו בכל פורמט שנרצה, אנחנו חוזרים לצורה העתיקה והפשוטה, של פה ואוזניים. ואולי לא מדובר בסתירה: הרשתות החברתיות (ובמידה רבה גם תוכניות הריאליטי) לימדו אותנו שלכל אחד מאיתנו, לא רק למומחים או לזקני השבט, יש משהו לומר ויש מי שישמע אותו; עכשיו הווידויים של פייסבוק פשוט עולים לבמה, מבקשים מגע ישיר יותר מלייק.

"דווקא בגלל האינטנסיביות של המדיה ופייסבוק —ואני אישית מכור לזה — אנשים מחפשים את המפגשים בבתים, בגינה הקהילתית או בבר שכונתי, לשבת ולדבר בלי פוזות ובלי רמקול, הכי פשוט שיש. זה מה שסוחף היום", אומר אמיר הרצוג, שעד לאחרונה היה מנהל התוכנית המצליחה "סיפור על הדרך" בחברה למתנ"סים (שמיד נפרט עליה). "ויש פה עוד קסם: זה מאוד קל לביצוע ולא דורש שום דבר. הנכס נמצא אצל האנשים; לכולנו יש סיפור לספר וזה כבר קיים. כל מה שצריך זה כמה מפגשי הדרכה כדי שהם יידעו איך לספר את הסיפור שלהם, בלי אפקטים מיוחדים, פשוט מפגש בסלון בבית".

אבטה. "אני יודע הכי טוב לספר את הסיפור שלי" | צילום: באדיבות החברה למתנסים

את המפגש שהוביל ל"סיפור על הדרך" אירח דוד אבטה (36) ממודיעין, אז תושב מזכרת בתיה, במאי 2015, ובו הוא סיפר לשכניו על המסע של משפחתו מאתיופיה; משם צמחה תוכנית ארצית של החברה למתנ"סים, שהיתה לאחד מאירועי הסיפורים המצליח בישראל: בשלוש השנים האחרונות נערכו כ־900 מפגשים שבהם 400 יוצאי אתיופיה סיפרו את הסיפור שלהם בסלונים ברחבי הארץ, בפני 130 אלף בני אדם. "אתה פותח את הלב וזה נכנס ללב פתוח של אדם אחר, שיושב ושומע את הסיפור שלך ממקור ראשון, לא דרך חוקר או מרצה. אתה פוגש את הסיפור עצמו", אומר אבטה. "בעיניי זה מדהים".

הרעיון נולד עם מחאת יוצאי אתיופיה, באותו חודש. אבטה, אז עורך דין מסחרי, יצא לכיכר רבין, שם פגש צעירים מתוסכלים שלא מרגישים מספיק שייכים לסיפור שמסופר בחברה הישראלית. "חזרתי הביתה וסיפרתי על זה להדס אשתי, וחשבנו מה אנחנו עושים עם כאב הבטן הזה. אני חושב שרוב החברה הישראלית לא באמת מכירה את הסיפור של יהדות אתיופיה, לפחות לא ממקור ראשון. החלטנו שנתחבר ליום ירושלים ונזמין שכנים ומכרים ממזכרת בתיה אלינו הביתה, לספר להם את סיפור העלייה שלי ודרכו את הסיפור הציוני של יהודי אתיופיה, בדגש על זה שהוא לא מתחיל במבצע משה ונגמר במבצע שלמה. הגישה לא היתה 'בואו, תקלטו אותי', אלא 'אני משלים לכם פרק שחסר בזהות שלכם כישראלים'. אגיד את זה בהקצנה: באתי ללמד אתכם".

לא פחדת? אולי אנשים לא יבואו, או שיבואו ולא יהיו באמת פתוחים לשמוע אותך ולקבל את הסיפור שלך?

"בטח. חששתי שלא אצליח להעביר את מה שרציתי, כי לא למדתי לספר סיפורים, אני לא מומחה בזה. כעורך דין וקצין בצה"ל ידעתי לייצג ולדבר, אבל לחשוף את הסיפור הכי אישי שלך — לא ידעתי איך זה ייתפס. אולי זה יהיה ללעג, אולי אנשים לא יפרשו את זה נכון? מצד שני, חשבתי על הבן שלי: אשתי אשכנזייה ואת ההיסטוריה של יהודי אירופה הוא ילמד, וסביר להניח שיהיה גאה בדברים שישמע. אבל הוא לא מכיר את הסיפור של הקהילה של אבא שלו, ופחדתי מהיום שהוא יתבייש בי. חשבתי שאני חייב לקחת את הסיכון ולהתאבד על זה, מה גם שאני יודע הכי טוב לספר את הסיפור שלי. אז עם ההתרגשות, הביישנות וחוסר הביטחון, קפצתי ראש, ולשמחתי המפגש היה מאוד מאוד מוצלח".

אבטה סיפר לקהל על המסע שעשתה משפחתו לארץ, כשהיה בן 9. וכמו שקורה לו לפעמים, הוא התרגש מאוד כשסיפר על סבא רבא שלו, שיצא לדרך בגיל 90 ומצא את מותו במחנות הפליטים בסודן. "סיפרתי את הסיפור הזה עשרות פעמים, אבל זה אירוע שכשאני מגיע אליו אני קצת נחנק". בני הזוג אבטה ציפו ל־15 אורחים, אבל הגיעו 40, והם העבירו את המפגש מהסלון שלהם לבית השכנים הגדול יותר. אירוע שתוכנן להימשך שעה נהפך לערב של שלוש שעות, שבסופו "אנשים ניגשו אליי ואמרו לי: 'הסיפור שסיפרת הוא גם הסיפור של המשפחה שלי שעלתה מרומניה, מעיראק'. אז הבנתי שהמפגש הבלתי אמצעי הזה, שבו בן אדם מספר את הסיפור שלו לאחרים, מוריד המון חומות של חוסר ידע. פתאום השיח נהפך להיות בגובה העיניים. נוצרת קירבה בין אנשים".

לקירבה הזאת, אבטה הבין מיד, יש כוח, יש לה חשיבות. גם בחברה למתנ"סים זיהו את הכוח הזה, פנו אליו והציעו להפוך את "סיפור על הדרך" לתוכנית מסודרת ברחבי הארץ. בהמשך אבטה עזב את עריכת הדין לטובת תפקיד ראש מטה בחברה למתנ"סים, והיוזמה הקטנה שלו נהפכה לגשר בחברה שמשוסעת לשבטים ולדלת כניסה אל הבמה הראשית. "אנשים מרגישים שברגע שהם שמו את הסיפור שלהם על השולחן הוא נהפך לחלק מהחברה הישראלית. הם לא סוחבים אותו לבד, יש להם שותפים למשא הלא פשוט שלהם. וזה יוצר עוד אדוות ומעגלי השפעה".

הרוח הזאת הולידה מיזם נוסף של החברה למתנ"סים, "שמע סיפור", שלוקח את הקונספט שנולד עבור יוצאי אתיופיה ומרחיב אותו, בונה מועדוני סיפורים שכונתיים שעד כה התבססו כבר בשישה מתנ"סים ברחבי הארץ. עומר ראובני (42) הוא מספר סיפורים ותיק ויו"ר העמותה לקידום אמנות מספרי הסיפורים, שבמסגרת "שמע סיפור" מנחה סדנאות למספרי סיפורים בשכונת הגבעה הצרפתית בירושלים ואת מועדון המספרים בבית אל. "בגבעה הצרפתית זו יוזמה של המתנ"ס כדי ליצור תהליך של הידברות בשכונה, שהיא מאוד הטרוגנית", הוא אומר. "תקשורת ושיח קורים דרך סיפורים, וסיפורים אישיים משותפים לכולם וקיימים בדנ"א שלנו עשרות אלפי שנים".

מה משותף לאנשים שמתעניינים בסיפורים?

"זה כולם: חילונים גמורים, דתיים וחרדים, מזרחים ואשכנזים, בצפון יש מפגשי ערבים ויהודים. מלבד העובדה שיש קצת יותר אנשים שילדיהם גדלו ולכן יש להם יותר זמן והם לא צריכים להשיג בייביסיטר כדי לצאת מהבית, אני לא יכול להצביע על שום מאפיין משותף. האדם פשוט אוהב סיפורים".

במתנ"ס בנימין בחשמונאים, שמשותף ל־40 יישובים, התקיימו כבר שלושה ערבי סיפורים במסגרת "שמע סיפור", שבין השאר אירחו עולה חדשה שסיפרה על עצמה כדי שהקהילה תכיר אותה ואולי תעזור לה למצוא עבודה, וגבר שדיבר על פציעה שעבר. מי שמנחה את המועדון היא רויטל פולק יששכר (64). "אנשים זה דבר מעניין, וכל סיפור פותח אותך לעולם אחר ופותח גם את המספר", היא אומרת. "המטרה היא להכיר את השכן שלך, שאתה לא יודע על הסיפור של המשפחה שלו בבוכרה, על התרומה של מישהו אחר לטנק המרכבה. אם את מוצאת סיפור טוב בפינצטה ורואה כמה זה עושה טוב לכולם, זה נהדר". את הערב הראשון היא פתחה בעצמה, עם סיפור בתוך סיפור, ודיברה על היוזמה של אחד, דוד אבטה, שהזמין אנשים לשמוע את סיפור העלייה שלו מאתיופיה, ולאן כל זה התגלגל.

סיפורים אישיים מושמעים לא רק במפגשים אינטימיים בסלון או במתנ"ס, מול עשרות או מאות שומעים בכל פעם. בתחילת החודש, למשל, זה קרה מול 4,000 שומעים (בשני סבבים שבכל אחד מהם 2,000 אנשים), בהאנגר 11 בנמל תל אביב, במסגרת הערב "אנשים שבדרך כלל לא מרצים". על הבמה עלו, בזה אחר זה, מיילדת, כותב נאומים, עובדת בזנות לשעבר, אדם עם טורט, פליט מדרפור וחרדית שהיא אם ליוצאת בשאלה. את האירועים האלה, שרצים כבר חמש שנים, יוזם ZE.ZE, ארגון שמחבר אנשים לסוגיות חברתיות באופן יצירתי, באמצעות מגוון פרויקטים רחב שערבי הסיפורים הוא אחד מהם. "אנחנו רוצים להניע אנשים לפעולה בעקבות הסיפורים", אומרת עינת לייטרסדורף (34), מנכ"לית ZE.ZE. "יש אנשים מהקהל שאומרים אחר כך: 'חשבתי, תודה', וכאלה שאומרים 'בכיתי', ואנשים שרוצים לדעת עוד על הדוברים שלנו, להתנדב בסלעית (מערך תומך לנשים בזנות) בעקבות ההרצאה של העובדת בזנות, וחלק פשוט מספרים למחרת במשרד על הסיפורים ששמעו".

"אין להם חלום להתפרסם. הם מבינים שבסיפור שלהם יש מסר שהוא לא חד־פעמי, שכמעט כל אחד יכול להתחבר אליו, והם רוצים לחלוק אותו עם העולם".

אחת המשתתפות באותו ערב בתחילת החודש היתה חוי רוזנברג (58), סופרת ועיתונאית חרדית. היא מנוסה בכתיבת סיפורים, אבל את הסיפור האישי שלה, על ההתמודדות שלה עם בתה שיצאה בשאלה, היא לא רגילה להציג מול קהל. "לא הייתי במתח כי אני מרצה ויש לי ניסיון", היא אומרת שבוע אחרי האירוע, שבו בחרה להציג את עצמה בשם חנה ויימן, "אבל פתאום, בקטע השני, פרץ ממני בכי חזק ולא ידעתי מה לעשות. הייתי במבוכה, ואז התקבלה בי ההחלטה שלדבר בקול בוכה זה לא נורא. היו לי שלושה התקפי בכי כאלה, בכיתי ודיברתי, ובכי זה מידבק אז ראיתי שנשים שישבו מולי בכו. היתה בקהל התרגשות גדולה, מעבר למה שציפיתי".

אולי כי מעבר ליציאה בשאלה, כל ההורים מתחברים לתסכול מכך שהילד שלהם מתנהג אחרת מכפי שציפו ורצו.

"ואת זה המארגנות הבינו הרבה לפניי. כולנו הורים שתלטנים, שרוצים את הילד שלנו כמו שאנחנו רוצים אותו ואומרים שזה לטובתו כמו שאנחנו מבינים אותה. והוא לא רוצה את מה שאנחנו רוצים עבורו, כמו שאנחנו לא רצינו את מה שהורינו רצו עבורנו. לא הבנתי כמה זה אוניברסלי. הורות היא נושא רגיש לכולנו. ראיתי 2,000 איש מוחאים כפיים, וידעתי שבלבם הם איתי".

שביט. "אנשים מוציאים את עצמם ואת הקהל מאזור הנוחות שלהם" | צילום: אסף שוורץ

התחושה הזאת, של חיבור בין בני אדם, חוזרת שוב ושוב בשיחות על ערבי הסיפורים, וחלק מהמספרים מבקשים להיעזר בה כדי לנסות לתקן את העולם. זה מה שקרה, למשל, בערב "נקודתיים: סיפורים אמיתיים", שהתקיים במאי במרכז אדמונד דה רוטשילד בתל אביב, והוקדש כולו לסיפורים של מי שאחד מקרובי משפחתם נמצא על הספקטרום האוטיסטי. היו שם אנשים ידועים יותר (סתיו שפיר, טל פרידמן) וידועים פחות, שחיבקו את ההזדמנות לשנות את ההתייחסות לאוטיסטים, להציג את הסיפור שלהם כדי לתקן עולם. "זה היה ערב מדהים, וגם לא הכי מדכא או טרגי. אנשים יצאו ממנו עם הרבה כוח", אומרת שֹרַי שביט (36), סופרת ועורכת, שבמסגרת "סדנאות הבית" של אורית גידלי ואשכול נבו, מנחה סדנאות כתיבה — וגם עורכת את הערבים של "סיפורים אמיתיים". שביט מלהקת את המספרים, מאלה שפונים אליה ורוצים לספר סיפור עד האדם שישב לידה בתור לביטוח לאומי וסיפר בטלפון סיפור נפלא על סבתא שלו. אחרי הבחירה בהם המספרים פוגשים את שותפתה להפקת האירועים האלה, ענבר אמיר (36), במאית, תסריטאית ומחזאית, שעובדת איתם על הצגת הסיפור ומנחה את הערבים.

חלק מהאנשים שמספרים סיפורים בערבים שלכן הם כן אנשים שכותבים או אנשי במה. מה מיוחד בזה עבורם?

שביט: "גילינו שלא תמיד סופרים ואנשי נרטיבים הם בהכרח המספרים הכי טובים, לפעמים זה דווקא הבן אדם שיש לו סיפור טוב: על איך היא הכירה את בעלה, האיש שעשה רילוקיישן ושם גילה שהוא רוצה לעשות משהו אחר לגמרי. החומרים האנושיים הכי פשוטים".

אמיר: "אתמול נפגשתי עם מישהו שעובד על סיפור, והוא בונה משהו מאוד פואטי ופרוזאי, בגוף שלישי, שהוא על הכיפאק כטקסט, אבל לא יעבוד על הבמה. הז'אנר של סטורי־טלינג הוא כמו לספר סיפור לחברה בבית קפה. הסיפור צריך לעבור לקהל בטייק אחד: הוא צריך להבין על מה הסיפור, למה סיפרו לו אותו, מה הערך שלו. הערבים האלה מייצרים המון אינטימיות. אמנם יש 200 פלוס אנשים בקהל, אבל התחושה היא שאנחנו יחד בסלון, ומישהו פותח את הלב שלו וצריך להכניס את הקהל פנימה לחוויה האישית שלו".

זה כמו טיפול פסיכולוגי?

"אני בחיים לא אקרא לזה ככה, אבל אין ספק שחיפוש הנרטיב של הסיפור שקרה לך באמת פוגש אותך במקומות הכי עמוקים שיש. היו לי עם זה המון חוויות חזקות, למשל כשמישהו בא עם איזה סיפור, ואני אומרת לו: 'בוא נקשר את זה למה שסיפרת קודם', ויש לו רגע של וואו, כי הוא מעולם לא חשב ששני הדברים האלה בחיים שלו קשורים. יש פה הרבה גילויים. וכשאתה בונה את הסיפור שלך לתמה נרטיבית עם התחלה, אמצע, סוף, קלוז'ר וכו', זה מנקה הרבה דברים. זו לא המטרה; לא חשוב לי אם הם עוברים קתרזיס או לא. אבל הרבה פעמים כשאתה מתרגם משהו שקרה לך למשהו בעל משמעות, הוא מקבל משמעות".

ולמה הפורמט מצליח כל כך? למה כל כך הרבה אנשים רוצים לספר את הסיפור שלהם?

שביט: "הם נדלקים על התחושה שאשכרה מקשיבים להם. אנחנו חיים בעולם של חוסר קשב תמידי והערבים האלה הם קשב נטו. אתה רוצה להיות חלק מהקהילה; לשבת סביב המדורה ולספר סיפורים שיעברו מדור לדור. מעבר לכיף, לאינטימיות ולחיבוק מהקהל, יש לך הזדמנות לומר משהו לכמה מאות אנשים שמקשיבים לך — על המקצוע שלך, החוויה שלך, האהבה שלך, השייכות שלך. זו הזדמנות לשבור סטיגמות ולהעביר אג'נדה לא ברמת קידום מכירות אלא כדי לתקן תפיסת עולם. להוציא את עצמם ואת הקהל מאזור הנוחות שלהם".

פרופ' זק. "סיפור הוא הדרך הכי אפקטיבית להפעיל אזורים במוח שאינם בשליטה מודעת" | צילום: פרנסיסקו גואסקו

לפני יותר מעשור, בטיסת לילה מוושינגטון לקליפורניה, פרופ' פול זק (Zak), מייסד המרכז לחקר נוירו־כלכלה באוניברסיטת קליירמונט, החליט לצפות ב"מיליון דולר בייבי", הסרט שבו מתאגרפת חובבנית (הילארי סוונק) מצליחה לשכנע מאמן ותיק (קלינט איסטווד) לאמן אותה, ובקרב מכריע נגד אלופת העולם סופגת פציעה שהופכת אותה למשותקת. "בסוף הסרט התחלתי לבכות, והבחור שישב לידי שאל אם אני צריך עזרה. זה היה מאוד מביך, אבל זו הסיבה שהתחלתי לחקור סיפור סיפורים", משחזר זק בשיחה עם "מוסף כלכליסט". "חשבתי שזו התנהגות אנושית מוזרה: ידעתי שזה סיפור, שאלה שחקנים מקצועיים, ששמו מוזיקה במיוחד כדי לעורר בצופים תגובה רגשית, ובכל זאת נכנעתי לרגשותיי ובכיתי".

מאז זק עוקב אחרי האזורים שהמוח מפעיל בזמן חשיפה לסיפורים, בפרסומות, סרטים, ערבים של מספרי סיפורים ועוד, והממצאים שלו מרתקים. למשל, שמבחינת המוח סיפור טוב הוא סיפור טוב, והדרך שבה הוא מוצג — חי על הבמה, אודיו, טקסט — חשובה פחות מהתוכן ומאיכות הסיפור. וכדי שסיפור יהיה אפקטיבי צריך שהמאזין יקדיש לו תשומת לב ("זה לא מפתיע"), ושיפתח רגשות כלפי הדמויות, יהיה מעורב רגשית. הוא גם מצא שלסיפור מוצלח יש מבנה דומה לזה שתיאר אריסטו, עם עלילה שבונה מתח, יוצרת קונפליקט ומעוררת חיבור לדמויות.

באחד הניסויים זק והחוקרים שעובדים איתו רצו לבדוק איך תשדיר שירות בסגנון "אם שותים לא נוהגים" יכול להניע אנשים לפעולה. "כיוון שהתעללנו במשתתפים ובדקנו איך המוח שלהם מגיב לתשדיר השירות, שילמנו להם 40 דולר על ההשתתפות בניסוי, ואז נתנו להם הזדמנות לתרום חלק מהכסף (למטרה שקשורה לתוכן התשדיר). ראינו שאנשים שקשובים מאוד לסיפור ומושקעים בו רגשית חשים רצון לפעול בעקבותיו". התברר גם שלהורמון אוקסיטוצין יש תפקיד מרכזי בתהליך הזה: הוא משתחרר כשמקדישים תשומת לב לסיפור וגם כשמגלים מעורבות רגשית כלפיו. אוקסיטוצין מיוצר בגזע המוח, החלק הכי עמוק במוח, כלומר יש כאן הוכחה נוירוביולוגית לכך שסיפור סיפורים הוא יכולת עתיקה של האדם. "מאז שבני האדם קיימים הם מספרים סיפורים", אומר זק. "איכשהו האדם גילה שהצורה הזאת של העברת מידע באמצעות סיפור, עם דמויות שאפשר להזדהות איתן, שמביעות רגשות ומתמודדות עם קונפליקטים, היא הדרך הכי אפקטיבית להפעיל אזורים שאינם בשליטה מודעת, כמו בכי בסוף סרט".