צילום: איי אף פי
אשה אינה נולדת פוליטיקאית: נשים עושות היסטוריה בבחירות בארה"ב
כאלף נשים, שיא היסטורי, מתמודדות בימים אלה במירוץ לקונגרס האמריקאי, למשרות מושל ולמועצות מקומיות. הן עושות את זה אחרת לגמרי מנשים קודמות, תוך שהן כותבות מחדש את הכללים. כך תגובת הנגד לנשיא טראמפ וגלי ההדף של קמפיין #MeToo מחוללים מהפכה בפוליטיקה האמריקאית
"אני רוצה שנשים ירוצו לתפקידים בכירים, גברים עולים לי על העצבים".
- נשיא ארצות הברית לשעבר ברק אובמה, בשבוע שעבר
ינואר 2017, יום אחרי השבעתו של דונלד טראמפ לנשיא, התקיימה ברחבי ארצות הברית ההפגנה הגדולה ביותר בהיסטוריה של האימפריה המקרטעת. בוושינגטון עצמה הפגינו הרבה יותר אנשים מאלה שהגיעו יום קודם לטקס ההשבעה. "מצעד הנשים" נחשב אז בעיקר אירוע של הוצאת קיטור ושבת־מפסידים־שבורי־לב גם יחד, אבל שנה וחצי אחרי כבר ברור שבאותה שבת נטמנו הזרעים הראשונים למה שנהפכה לאחת מתנועות ההתנגדות הגדולות ביותר שעורר נשיא מכהן באמריקה: נשים.
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
נשים רצות לסנאט, הן רצות לבית הנבחרים, הן רצות למשרות מושלים, הן רצות לתפקידים מקומיים, הן רצות ורצות. מספר המתמודדות על מושב בקונגרס הוא 394 נשים (נכון לחודש יוני), 56 מתמודדות על משרות מושל (כולל מועמדות עצמאיות שלא שייכות לאף מפלגה), עוד מאות רצות לסנאט ולבתי נבחרים במדינות השונות. שיעור המתמודדים לסנאט שהם נשים הגיע השנה לשיא של 22% (ב־1994 נרשם השיא הקודם, 19%), ובמירוצים למשרות מושל 17% מהמתמודדים הם נשים (לעומת 11% ב־2016 ו־9% ב־2012). המתמודדות עדיין צריכות לנצח בפריימריז וכמובן בבחירות הכלליות בנובמבר, אבל כך או אחרת, דבר אחד ברור - בציר הנשים של 2018 שובר את כל החוקים.
הן ראו את הילארי קלינטון משחקת לפי הכללים, תמיד בחליפת מכנסיים, תמיד על עקבים, תמיד נדרשת לא להפגין שום פגיעות. הן ראו איך אחרי כל אחד מהעימותים שלה עם טראמפ פרשנים פוליטיים תהו בטוויטר מדוע היא לא מחייכת יותר. הן ראו לאן זה לקח אותה, והחליטו שלהן זה לא יקרה.
אז הן מגיעות עכשיו לאסיפות הקמפיין בג'ינס, משלבות דיונים על חופשת לידה - אין דבר כזה בארצות הברית - עם סיפורים אישיים על גירושים, חושפות קעקועים, מצלמות את עצמן מיניקות; נשים שחורות לא מרגישות עוד חובה להחליק את השיער המקורזל שלהן; תמי בולדווין, דמוקרטית מוויסקונסין שמחזיקה במושב סנאט שהרפובליקנים חומדים, מספרת לראשונה על ההתמכרות של אמה לתרופות מרשם; סטייסי אברמס, ששואפת להיות המושלת השחורה הראשונה בג'ורג'יה, סיפרה על החובות שלה, כשהיא יודעת היטב שזה פרט שינוצל בידי הרפובליקנים; ליובה גרטשן שירלי, שמתמודדת לבית הנבחרים מטעם מחוז בניו יורק, קיבלה אישור להשתמש בכספי קמפיין כדי לשלם לבייביסיטר בזמן שהיא בדרכים. הנשים האלה כותבות מחדש את הספר.
"אני חושבת שהניצחון של טראמפ הביא נשים, לפחות אלה שלא תמכו בו, לשתי מסקנות", אמרה בראיון טלוויזיוני ג'ניפר פלמיירי, מראשי הקמפיין של הילארי קלינטון. "אחת: נשים יכולות להגיע רק עד גבול מסוים, ושתיים: גברים כמו טראמפ תמיד ינצחו באמריקה. זו מערכת חוקים שנשים בפוליטיקה ובעסקים מכירות עשרות שנים, אבל עכשיו היא מתחילה להיסדק. אולי. אני מקווה. נכוויתי מספיק".
זו לא הפעם הראשונה שבה נראה כי נשים מצליחות סוף סוף לפרוץ את הקיר הגברי והלבן של הפוליטיקה האמריקאית. ב־1992, השנה שבה ביל קלינטון נבחר לנשיא בפעם הראשונה, היה גם גל גדול של נשים שנבחרו לסנאט ולבית הנבחרים. אבל בוושינגטון הן פגשו קולגות גבריים שאמרו להן איך להצביע והתעלמו מהן במעלית, ואנשי ביטחון לא נתנו להן להיכנס לאולמות הדיונים כי חשבו שהן סתם מתמחות.
יותר מרבע מאה אחרי "שנת האשה" ההיא, נשים הן עדיין רק 20% מחברי הקונגרס, 107 מתוך 535; 78 מהן דמוקרטיות. גם ההתעוררות כעת מתרחשת בעיקר בצד הדמוקרטי, כתגובה ישירה לנשיאות של טראמפ, אבל גם כתוצאה של עידן #MeToo ותחושת מיאוס כללית מהעמידה בשוליים, בזמן שגברים בוושינגטון מעבירים עוד ועוד חוקים שמיועדים ישירות לפגוע בנשים. קירסטן ג'יליברנד, הסנאטורית מניו יורק שהובילה מאבק בהטרדות מיניות הרבה לפני פרוץ #MeToo, אמרה לפני כמה שבועות כי "נשים מחזיקות את הדמוקרטיה שלנו בזמנים המסוכנים האלה. הן משדרגות את האמירה הישנה Don't get mad, get even ל'אל תתרגזי - היבחרי'".
ואכן, הדור הזה של הנשים לא מתעסק בלבקש רשות. למשל, אם. ג'יי היגר, שמתמודדת על מקום בבית הנבחרים ממחוז שמרני במיוחד במרכז טקסס. עד לפני חודש איש לא שמע עליה, אף שיש לה רזומה מרשים יותר מרוב הגברים שרצים לקונגרס. אבל אז היא העלתה לאינטרנט קליפ של שלוש דקות, שנראה קצת כמו סרט קולנוע קצר, ובו הציגה את עצמה. היא קראה לסרטון "דלתות" והוא נפתח בצילום שלה, אמא לשני ילדים קטנים עם זרוע מלאת קעקועים, סביב שולחן המשפחה. מאחוריה תלויה דלת המסוק שהטיסה בקרבות באפגניסטן. "זה כל מה שנשאר מהמסוק שהטסתי באותו יום", היא אומרת. אחר כך היא חוזרת לאחור, לדלת שעליה אביה המכה נהג להטיח את אמה. "אחרי שלוש שנים אמא מצאה את האומץ לקחת אותנו ולעזוב".
היגר ממשיכה לתאר את הקריירה שלה כטייסת, כולל שלושה סיבובים באפגניסטן שהסתיימו בהתרסקות המסוק במשימת חילוץ, מה שהעניק לה את "הלב הסגול", העיטור הגבוה ביותר בצבא האמריקאי. "אחרי הפציעה לא יכולתי להטיס יותר מסוק ולא נתנו לי להשתתף בקרבות קרקע כי הייתי אשה", היא מספרת, ומתארת איך תבעה את הפנטגון ונסעה לוושינגטון כדי לקבל את תמיכתם של חברי קונגרס, "שסגרו לי דלת אחר דלת". בסופו של דבר המאבק שלה הצליח, וב־2013 הפנטגון ביטל את האיסור על שיתוף נשים בקרבות קרקע. כיוון שאחת הדלתות שנסגרו בפניה היתה זו של חבר הקונגרס מהמחוז שלה, הרפובליקני ג'ון קרטר, "עכשיו אני רצה כדי להראות לו את הדרך החוצה". בחודש שעבר מאז זכה הקליפ ל־2.6 מיליון צפיות רק ביוטיוב, והיגר כבר לא אלמונית. התשדיר שלה הוא פריצת דרך באופן שבו נשים מציגות את עצמן במאבקים פוליטיים: חזקות, מרגישות נוח בעור שלהן, לא מתנצלות ולא מחכות שמישהו יזמין אותן לשבת ליד השולחן שסביבו מתקבלות החלטות.
זה גם מה שהוביל את אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, רק בת 28, לרוץ בפריימריז בברונקס נגד ג'ו קראולי, איש ממסד ותיק, הדמוקרט מספר 4 בבית הנבחרים. היא היתה כה אלמונית, שעד ליל הבחירות לא נכתבה עליה מילה בעיתון המרכזי באזור שלה, במקרה הזה "הניו יורק טיימס". את מספר המילים שנכתבו אחרי שניצחה את קראולי כבר אין דרך לספור, ובנובמבר היא תיהפך, כמעט בוודאות, לחברת הקונגרס הצעירה בהיסטוריה.
"בעבר אם אשה רצתה לרוץ ולא היתה חלק מהמעגל הפוליטי באותה תקופה זה היה כמעט חסר טעם", אמרה למגזין "פוליטיקו" לוסיל רויבל אלרד, חברת קונגרס מהבציר של 1992, "הנשים כיום אחרות לגמרי".
עד כמה תיקון המאזן המגדרי בפוליטיקה יכול לחולל שינוי עמוק, ולא רק בזירה הזאת? כדי להבין את זה מספיק לחשוב על כך שלא רק שהנשיא הנוכחי הוא סקסיסט, ועם שובל ארוך של האשמות על הטרדות מיניות; בשנתיים האחרונות פרשו לא מעט פוליטיקאים בעקבות טענות על הטרדות (הדמוקרטים אל פרנקן, ג'ון קוניירס, רובן קיון ובובי סקוט והרפובליקנים בלייק פרנתהולד וטרנט פרנקס). ניקוי אורוות מחייב לא רק סילוק של אנשים לא ראויים, הוא מצריך גם כניסה של נשים ראויות, והן בדרך.
ב־2008 התעקשה הילארי קלינטון שלא להפוך את המגדר לנושא מרכזי בקמפיין מול ברק אובמה; ב־2016 היא כבר הציבה אותו בחזית. קלינטון טוענת עד היום כי שנאת נשים וסקסיזם היו חלק מהסיבות להפסד שלה, והמפלגה הדמוקרטית הבינה שאם יש לה תקווה בעידן טראמפ היא נעוצה רק בהתמקדות בנשים. על פי סקר של מכון פיו, 56% מהנשים האמריקאיות מזוהות עם המפלגה הדמוקרטית, עלייה של 4% לעומת 2015. היתרון של הדמוקרטים בקרב צעירות (בנות 34-18) גדול עוד יותר, כש־70% מגדירות עצמן דמוקרטיות. לפי אותו סקר, נשים אלה מקדישות תשומת לב גדולה הרבה יותר לפוליטיקה מאז בחירתו של טראמפ.
אף שהרוב המכריע של נשים מתמודדות הן אכן דמוקרטיות (76%, על פי המרכז לנשים ופוליטיקה אמריקאית), גם בצד הרפובליקני יש התעוררות קלה. במיסיסיפי, שלושה מתוך שמונת המועמדים להחליף את ג'ף הארפר, הפורש מבית הנבחרים כנציג מחוז רפובליקני חזק, הן נשים. אחת מהן, סאלי דוטי, סיפרה כי עדיין קשה לה מאוד לגרום לבוחרים להרגיש בנוח עם הצבעה לאשה. "מעולם לא שמעתי ששואלים מועמד גברי 'איך אתה מתכוון לחלק את הזמן בין התפקיד לאחריות המשפחתית שלך?'", אמרה, והיא מקפידה לנדב את המידע בעצמה מראש, ומספרת שהילדים שלה כבר גדולים.
סקר של קרן וושינגטון פוסט־קייזר העלה כי אחד מכל חמישה אמריקאים השתתף מאז בחירתו של טראמפ בהפגנה או עצרת פוליטית, כשרוב המפגינים הם נשים. "זו בהחלט תגובה לבחירה של טראמפ", אמרה ל"פוליטיקו" כריסטין מתיוס, יועצת אסטרטגית רפובליקנית, "בצד שלנו קצת פחות מתלהבים. בואו נהיה כנים, זו תקופה קשה להיות בה אשה רפובליקנית".
 | |||
הירידה במעמד האשה במפלגת הימין, שמראש לא היה כל כך גבוה, מתבטאת הכי טוב בהשוואה מדהימה למדי בין שני סקרים. בשנת 2000 קבע סקר גאלופ כי70% מהדמוקרטים ו־48% מהרפובליקנים מסכימים ש"המדינה תהיה במצב טוב יותר אם יותר נשים יחזיקו במשרות פוליטיות". בדצמבר 2017, בסקר דומה של CNN, עלה המספר בקרב הדמוקרטים ל־83% ואילו בקרב הרפובליקנים הוא ירד ל־36%.
זה מדהים במיוחד בהתחשב בעובדה ש־53% מהנשים הלבנות באמריקה הצביעו לדונלד טראמפ. "זה היה הנתון שהכי זעזע אותי", אומר ל"מוסף כלכליסט" אסטרטג דמוקרטי, "אני לא מבין איך אשה יכולה להצביע לאיש הזה. ההסבר היחידי שיש לי הוא שיותר חשוב להן שהן לבנות מאשר שהן נשים".
אז אולי שנאת נשים לא היתה כזה גורם משמעותי בהפסד של הילארי.
"שנאת נשים היא לא רק עניין גברי. אני רק יכול לצטט את מישל אובמה, ששאלה אחרי הבחירות 'למה אנחנו כנשים דורשות מנשים אחרות יותר משאנחנו דורשות מגברים? איך יכול להיות שב־2016 האדם הכי ראוי לתפקיד, אולי הכי ראוי לתפקיד אי פעם, היה אשה, וכל כך הרבה נשים לא הצביעו לה?'. ואגב, כשמישל אומרת 'כל כך הרבה נשים', היא מדברת רק על נשים לבנות, כי יותר מ־90% מהנשים השחורות הצביעו לקלינטון".
בתחילת השנה הקדיש המגזין "טיים" את השער שלו לשטף הנשים הרצות. תחת הכותרת "The Avengers" נכתב: "בהתחלה הן צעדו, עכשיו הן רצות". הן לא רק רצות, הן שורפות את המסלול. ימי ה"למה את לא מחייכת" נגמרו בלילה שבו גבר שהוקלט מתרברב שהוא יכול לעשות לנשים מה שהוא רוצה ניצח אשה שעלתה עליו פי אינסוף. הגיע הזמן לסגור את החשבון.
20 תגובות לכתיבת תגובה