אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
בתנועה: כדרור גלויות איור: שמרית אלקנתי

בתנועה: כדרור גלויות

צפייה במונדיאל מתגלגלת למשחק פטאנק בין צרפתי חצי יהודי, צרפתייה חצי מוסלמית ושני ישראלים, שמנסים להרגיש זרים פחות

26.07.2018, 11:53 | יובל בן עמי

חברי הוותיק תיאו גר בעיר רחוקה מאוד, שלא חשים בה במיוחד כשחיים בדרום צרפת. שמה הוא פריז והיא שוכנת במרחק תשע שעות נסיעה צפונה. אני נפגש איתו כמעט פעם בשנה, לרוב בזכות איזה מזל ממוזל. הפעם היה זה סקנדל קטן שגרם לנו להיפגש דווקא בשכונה היחסית שכוחה שלי. הוא ובת זוגו מילאד הוזמנו לחתונה כפרית רומנטית, שהתבטלה ברגע האחרון בגלל אסון: החתן החליט להפיק עבור זוגתו שיר ליום כלולותיהם ועבד עליו במחיצת מוזיקאית צעירה. במהלך החזרות הוא הבין שהוא מאוהב במוזיקאית, וחתך. אבל לתיאו ומילאד כבר היו כרטיסי רכבת דרומה, אז הם באו למרות הכל והזמינו אותנו לצפות עמם בגמר המונדיאל בחווה שבה התארחו. "בואו מתי שתרצו", אמר תיאו. "אנחנו כאן, שותים פסטיס ומשחקים פטאנק".

את האיש הרגוע והחם הזה פגשתי מזמן בתל אביב, שאליה הגיע בחיפוש אחר שורשיו היהודיים ואחר נושא לסרט תיעודי. הוא ישב בלילות בבית הקפה "הנסיך הקטן", שמשוררים צעירים הרבו לרבוץ בו, וחשב שינציח אותם בסרט. אבל הסרט נגנז, המשוררים בגרו, הקפה עבר דירה והשתנה והאיש חזר למכורתו. אבל הנה, גם אני בה.

הגענו לקראת ארבע אחר הצהריים, אך מארחינו עדיין היו בעיצומה של ארוחת צהריים. בעל החווה המבוגר דומיניק פרס עגבניות על מגש ארוך, הוסיף בצל, חומץ, מלח והמון שמן זית, ולא הרשה לנו לגעת. "תנו לזה שתי דקות להתמזג", פקד. אז המתנו.

בינתיים פטפטתי עם מילאד. כפי שתיאו חצי יהודי כך היא חצי מוסלמית. אמה צרפתייה נוצרית מבית מבוסס, שפגשה את האב בחוג לתיאטרון ונסעה בעקבותיו למרוקו, שם גדלה מילאד עד שהיגרה בעצמה לצרפת כדי להיות, לדבריה, חופשייה. "גם במרוקו הייתי חופשייה יחסית”, היא אומרת, “כי חייתי בבועה. אבל בכל פעם שביקרתי את סבתא החזיקו אותי בתוך הבית לבשל, בזמן שבני הדודים הבנים שלי יכלו לצאת החוצה לשחק. אבל זה לא היה שונה מאוד בביקורים אצל סבתא בפריז. גם היא לא רצתה שאצא מהמטבח וכעסה כשלא נתתי לגברים לסחוב בשבילי מזוודות".

 , איור: שמרית אלקנתי איור: שמרית אלקנתי  , איור: שמרית אלקנתי

כמה עולמות יכולים להיפגש בחווה אחת ביום חם אחד? פעמיים ישראל, חצי מרוקו בבועה, חצי מרוקו אצל סבתא, ולפחות פעמיים צרפת: האחת פריז של תיאו, מילאד וחברותיה, שעובדות כולן בתחום האופנה, והאחרת פרובאנס של דומיניק עם האווזים המדדים חופשי, השזיפים מהעץ והרוטב שצריך להתמזג. על המסך השתלבו עולמות נוספים - צרפתים מול קרואטים. הצרפתים באו בכל מיני גוני עור, אבל דווקא מזה אני לא מתרשם. הארץ הזאת היא מראש צומת. לך מספיק אחורה וכל צרפתי הוא צאצא של נוודים: קלטים וגרמאנים שבאו מלב היבשת, רומאים, אנגלים, איברים, צוענים ויהודים. אפילו דומיניק כזה, והסלט שלו בכלל איטלקי.

ובכל זאת, זרות באה והתגנבה, ולא אליי אלא לאלישה, שאין לה עניין רב בכדורגל, ושאת תיאו פגשה השבוע לראשונה. יותר מכל: עדיין אין לה צרפתית. אחרי המשחק היא עמדה במטבח והכינה פסטה צמחונית לארוחת הערב, מתוך ניחוש מדויק שתהיה הצמחונית היחידה בחבורה. אני קורא את התוגה על מצחה. "הניחי לאוכל, צאי לשחק פטאנק איתם", אני מנסה לעודד אותה.

"אני לא יודעת איך".

"הם ילמדו אותך".

"עזוב. הם לא מנסים. כשגרתי בארצות הברית זה היה כמעט טורדני איך שתמיד ניסו להציג אותי בפני אנשים חדשים, לגרום לי להרגיש בבית. כאן אף אחד לא שואל אותי שאלה, לא מה אני עושה, לא מה אני חושבת על צרפת".

"הם מתביישים", הנחתי. "גם בפניהם עומד מחסום של שפה. לא לכולם יש אנגלית סבירה".

ובאותו הרגע, כמו נישא על אותו אינסטינקט שהביא אותי אל המטבח, בא הבריטון של תיאו מבחוץ וקרא באנגלית סבירה ביותר: "אלישה, אנחנו צריכים פה שחקנית מחליפה!". מי שיש בו זרות, אפילו מעטה מאוד, מי שחלם להנציח את חייהם של משוררים שאת שיריהם אינו יכול לקרוא, יודע לזהות את בדידותו של האחר. זה הערך שבחברתם של אנשים שראו עולם. הם תמיד ראו אותו מעמדה של זרות.

הכדורים הכסופים נערכו על החצץ. עכו, שהתמלאה בינתיים באבק, ישבה בסיר בישול ענקי שהיה לבריכה מאולתרת, ואחר כך התלכלכה בעוד אבק. החום החל מתרכך, והעולם היה מורכב ועשיר ועם זאת סולח ומלטף.

אחרי ארוחת הערב נפרדנו, אולי עד החתונה המבוטלת הבאה. היתה לנו שעת נסיעה אל הכפר שבו מצאנו קורת גג לעת עתה. אלישה נהגה, כי אני שתיתי יין, אבל אני ניווטתי. קיוויתי למצוא תחליף לדרך ההררית המפותלת והמסוכנת שבה באנו, ונראה שמצאתי לה מקבילה מישורית. הכביש נמשך אל תוך האפלה, שטוח ונעים. בצומת אחד הסתובב משמאל לנו בשקט גלגל עצום של טחנת מים ישנה. אחרי 20 דקות התחברנו לכביש הראשי שמדרום להרים ושהיה מוכר. הנה הטירה של הכפר לוריס מוארת באור זהוב בראש המצוק. הנה הכפר קדנה. לפני חודש לא היינו מזהים אותו. היום אנחנו יודעים שזאת הדרך הביתה.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות