יש שמאלנים בסין, אבל הם חולמים על הגירה

לפני כמה שבועות התבקשתי להרצות על סין מול קבוצת סטודנטים צעירים שהגיעו לביקור לימודי בבייג‘ינג. מבין כל השאלות הסקרניות שנשאלו שם, אחת היתה מעניינת במיוחד. ”אם היית נותן לסיני הממוצע אופציה לעבור לגור במערב, האם הוא היה לוקח אותה לדעתך?“, שאל אחד הסטודנטים.

לנסות לחזות מה רוצה האזרח הממוצע במדינה עם כמעט 1.4 מיליארד תושבים זאת כמובן משימה לא פשוטה, אבל לפי ההתרשמות האישית שלי ועל בסיס מחקרים וסקרים למדידת שביעות הרצון בסין אפשר להעריך כי הסיני הממוצע היה כנראה בוחר להישאר בסין, גם אם היתה לו אופציה אחרת.

הסיני הממוצע היה בוחר להישאר בסין, קודם כל כי הוא לא ממש מכיר משהו אחר. אף שמספר התיירים היוצא מסין הולך וגדל בקצב מהיר, רק כ-9% מהסינים הוציאו עד היום דרכון, כך שהעולם מחוץ למדינתם מוחשי בערך כמו החלל החיצון. הסיני הממוצע היה בוחר בסין כי הוא קשור מאוד לאוכל, לתרבות ולמנהגים הסינים. לא פעם יצא לי לשמוע תלונות מסינים שהגיעו לבייג‘ינג מערים אחרות כמה קשה להם להסתגל למזג האוויר ולתיבול השונה באוכל בבייג'ינג, אז לעבור למדינה אחרת?

הסיני הממוצע יבחר בסין גם כי הוא מקבל תמונה מעוותת משהו של המדינות האחרות מהתקשורת המקומית, תמונה המבליטה את הסכנות והמגרעות שבהן. הסינים שפגשתי היו ברובם די זהירים בכל הנוגע לסיכונים ביטחונים, אז לא הופתעתי כשהם הודו שהם חוששים לנסוע לישראל, אבל כן נדהמתי לשמוע אותם מדברים בחשש גם על ביקור באירופה בגלל פיגועי הטרור בצרפת והכייסים ברומא ובברצלונה. ”המדינות האלו לא בטוחות כמו סין“, הם שבו והסבירו לי.

מלבד זאת, עבור רבים מאזרחיה, סין של היום היא עדיין ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות מבחינה כלכלית. שוק הענק והצמיחה הכלכלית, שאמנם האטה אבל עדיין גבוהה יותר מאשר במערב, מספקים שפע הזדמנויות למי שיוזם, מנסה ועובד קשה. לא מזמן פגשתי בחורה צעירה שהחלה לעבוד כסוכנת לביטוחים רפואיים, שוק שצומח במספרים דו-ספרתיים מידי שנה. איפה עוד בעולם יש קרקע כזו פורייה?

הליברלים במערב ומעריציהם בסין

אבל בכל זאת יש גם מי שחולמים לעזוב ואפילו מיישמים את זה. רובם שייכים עדיין לקבוצה אקסקלוסיבית של מי שחיו תקופות ארוכות יחסית בחו“ל, בדרך כלל לצורך לימודים, ואחר כך חזרו לסין בשל הזדמנות תעסוקתית, לחץ משפחתי, או פשוט כי לא יכלו לקבל ויזה באותה מדינה. הם חזרו לסין, אבל משהו אצלם כבר השתנה בפרספקטיבה.

המושגים של שמאל וימין פוליטי וכלכלי בסין די מסובכים. במקור המפלגה הקומוניסטית הסינית שעלתה לשלטון ב-1947 היתה השמאל וכל מי שהתנגד לה הוגדר כ“ימני אופרטוניסטי“. אבל מאז שמאו דזה-דונג הלך לעולמו, הקומוניזם הפך לקפיטליזם (עם שליטה ממשלתית מלמעלה עדיין), האופרטוניזם הפך לערך הנעלה והמושג של ימנים ככינוי גנאי נעלם מהמרחב הציבורי.

בשנים האחרונות צבר תאוצה באינטרנט הסיני דווקא כינוי מסוג חדש, ”שמאל לבן“ (בסינית: ”באי דזוו“), כינוי גנאי המשמש בוויכוחים ברשת כדי להתייחס לליברלים במערב ולמעריציהם הסינים. פוליטיקאים מערביים כמו אנג‘לה מרקל, ברק אובמה והילרי קלינטון הוגדרו בסין כשמאל לבן, בשל התמיכה שלהם בנושאים כמו הגירת פליטים, זכויות אדם, פלורליזם ואיכות הסביבה. בהקשר הסיני השמאל, הלבן הם לרוב מי שלמדו במערב, מדברים אנגלית שוטפת ואולי אפילו שפות אחרות, ורוצים לראות את סין מאמצת רעיונות ליברליים יותר ומיישרת קו עם המשטרים הדמוקרטיים המערביים הנתפסים כחלשים, תוך ויתור על שיטת הממשל הסינית החזקה.

את מיני אפשר להגדיר למשל כשמאל לבן. היא גדלה בצפון-מזרח סין, למדה תואר ראשון בכלכלה באוניברסיטה מקומית ואז יצאה ללימודי תואר שני בבריטניה, חוויה ששינתה לחלוטין את הפרספקטיבה שלה על עצמאות וחופש. במהלך הלימודים האלו היא שמעה בפעם הראשונה על אירועי המחאה בכיכר טיאנאנמן ב-1989, אירועים שנחמקו לגמרי מהמידע הזמין בסין. היא צפתה בסרטונים על האירועים שהסתיימו במאות הרוגים ב-YouTube, אתר שחסום בסין.

אחר כך היא חזרה לסין וקיבלה משרה יציבה ומכובדת בחברה ממשלתית, אבל עכשיו היא חולמת על הגירה והפעם לתמיד. היא כבר קיבלה ויזה לאוסטרליה לשנה ונוסעת למרות שאין לה שם בינתיים עבודה. ”איבדתי תקווה מסין“, היא אומרת לי בעצב, ”ואם לא אצליח למצוא עבודה באוסטרליה, אנסה במקומות אחרים בעולם“.

כשאני מבקש ממנה להסביר למה, היא מתייחסת דווקא למשהו טריוויאלי לכאורה, תרבות העבודה ההיפר-לחוצה בסין. ”כאן עובדים מהבוקר עד הערב“, מיני מסבירה. ”כל יום צריך להישאר לשעות נוספות והבוס יכול להתקשר אליך אפילו בחצות כי הוא צריך משהו. סין היא מדינה עם הרבה אנשים ומעט משאבים אז התחרות קשה“.

באופן כללי למיני יש תפיסה שלילית לגבי מצב הכלכלה הסינית והיא מאמינה שהממשלה מסתירה את המספרים האמיתיים מהאזרחים. ”יש לי חבר שמחליף את כל הכסף שלו לדולרים“, היא מספרת לי. ”הוא שומר את הכסף מתחת למזרן בבית במקום בבנק, ומוכן לרגע שבו הדברים ישתבשו בבת אחת, אז הוא יקח את הכסף, יסע דרומה ויחצה את הגבול החוצה מסין“.

גם ג‘אנג שעובד בתחום הטלוויזיה חולם על עזיבה, אף שאצלו עדיין לא ברור האם השאיפות יהפכו למציאות בזמן הקרוב. גם הוא למד בבריטניה וגם הוא מצטער שחזר לסין בסוף התואר. ההרהורים שלו על עזיבה התגברו לאחר ההודעה על ביטול המגבלה על כהונה של שתי קדנציות לנשיא סין בפברואר האחרון, מה שיאפשר לנשיא הנוכחי שי ג‘ינפינג להחזיק בתפקיד ללא ההגבלה. אז הוא הבין שסין לא תהפוך ליותר חופשית בקרוב, כנראה רק לפחות.

”אנחנו גדלנו בשנות ה-90, תקופה שבה סין נפתחה יותר לעולם“, הוא אומר. ”אבל היום זה אחרת. היום מצנזרים הכל באינטרנט. אני כתבתי תגובות ברשת בנושאים לא פוליטיים, כמו פרשת החיסונים המזויפים האחרונה, וגם אותם מחקו. אלו נושאים שפעם אפשר היה לדבר עליהם באופן חופשי“.

5 מיליון סטודנטים סינים יצאו לחו“ל

לפי הנתונים הסינים הרשמיים, שיא של 608 אלף סטודנטים סינים יצאו ללימודים בחו“ל ב-2017 ובסך הכל כ-5.1 מיליון סטודנטים סינים נסעו ללימודים מחוץ למדינה ב-40 השנה האחרונות, מאז נפתחה סין מחדש לעולם. חלקם בוחר להישאר באותן מדינות ורובם חוזר לסין.

כמו הרבה אשליות אחרות שהיו למערב ביחס לסין, גם התקווה כי הסטודנטים האלה יחוללו שינוי פוליטי בסין נראית כרגע מוגזמת. רבים מהסטודנטים הסינים הלומדים בחו“ל נשארים בתוך סביבה סגורה עם חברים סינים ופחות מתערים בקהילה המקומית. המפגש החזיתי עם התרבות החדשה לא פעם דווקא מחדד אצלם את הפטריוטיזם, הלאומנות והתמיכה במסורת הסינית.

אבל גם אם לא ברמת המאקרו, במיקרו שינויים גדולים מתרחשים. עבור ג‘אנג ומיני הנסיעה ללימודים בחו“ל היתה פתיחה של פרספקטיבה חדשה, כזה שהם לא יכולים כבר לסגור.