טום קרוז מטורלל: "משימה בלתי אפשרית" החדש עוצר נשימה

סדרת סרטי “משימה בלתי אפשרית” כאילו קמה לתחייה לפני שלוש שנים עם הסרט החמישי בסדרה. במקום שבו רוב סרטי ההמשך נכנסים לשגרה ומתחילים לדעוך, הסדרה שמפיק טום קרוז ב־22 השנים האחרונות התעוררה מתרדמתה עם הבאתו של כריסטופר מקווארי לכסא הבמאי.

מקווארי, שכתסריטאי עבד עם קרוז בכמה וכמה סרטים קודמים (כולל “קצה המחר” המופתי ו”ג’ק ריצ’ר” המפתיע), התגלה בסרט ההוא לא רק כתסריטאי ממזרי (צריך לזכור שיש לו כבר אוסקר על כתיבת “החשוד המיידי”) אלא גם כבמאי אקשן עם יכולות גבוהות מאוד. קרוז כנראה הבין שיש לו אס ביד עם מקווארי והם יצאו מיד לדרך לייצר סרט נוסף. ואיזה סרט.

ההפתעה הגדולה ב”משימה בלתי אפשרית: התרסקות” היא לא העובדה שזה כרגע סרט הפעולה הכי מהנה של השנה (ואולי אף של השנתיים האחרונות), אלא שנכון לעכשיו הוא גם הסרט שמקבל את הביקורות הכי טובות בתולדות הסדרה. לא רק המבקרים האמריקאים נשפכים ממנו: בטבלת המבקרים שאני עורך בבלוג “סינמסקופ”, הוא נמצא במקום הראשון. מה גורם לסרט הזה להפוך גם לשובר קופות מצד הקהל וגם לתשואות מצד המבקרים?

כאמור, מקווארי הוא תסריטאי מבריק שיודע ברוב סרטיו לטוות עלילה מפותלת מלאת תככים והפתעות. אין לזה שום זכר בסרט הזה. למעשה, ממש מפתיע עד כמה התסריט של “משימה בלתי אפשרית: התרסקות” בסיסי וכמעט מרושל. ברגעיו הטובים, וממש מסצינת הפתיחה שלו, הוא פשוט מעין פרודיה על הקלישאות והמוסכמות של הסדרה. מקווארי וקרוז הבינו דבר חשוב: התסריט לא באמת חשוב, אלא רק סצנות המרדף בעקבות אותו הדבר שהתסריט גורם לגיבורים לרצות להשיג. אם תנסו לחשוב בסרט, תגלו המון חורים ורגעים שבהם התסריט פשוט מדלג על מידע מיותר, רק כדי להוביל אותנו אל סצינת הפעולה הבאה. ושם, אנחנו בידיים של שני שפים עילאיים (מקווארי וקרוז) שהכינו כמה ממנות האקשן המרהיבות שנראו על המסך, שמוליכות הגיבור את פסגות העולם – השפיץ של הגרנד פאלה בפריז, הגג של המגדל שמעל טייט מודרן בלונדון, וגג העולם בקשמיר, הודו. סצנות שהם גם מתגאים בעובדה שצולמו עם מינימום אפקטים דיגיטליים, כשקרוז – כפי שהוא עושה תמיד – מבצע לא מעט מהפעלולים שלו (באחת הקפיצות שלו בסצינת מרדף בלונדון הוא שבר את הקרסול ושיתק את ההפקה למשך שבועות). התוצאה מסחררת.

טום קרוז ורבקה פרגוסון בסרט. הביקורות הכי טובות בתולדות הסדרה | צילום: Chiabella James

למעשה, זהו קולנוע כמעט אבסטרקטי של קינטיקה בעוצמה גבוהה. הוא מוותר לחלוטין על תפקוד שכלי לטובת היפראקטיביות גופנית. אתם יושבים באולם, וכל הגוף שלכם משתתף בצפייה, נע ימינה ושמאלה, מגיב למהירות המסחררת של הסרט, שמציבה סטנדרטים חדשים לסרטי אקשן מהסוגה הזאת — סרטי ג’יימס בונד, סרטי “מהיר ועצבני”, וסרטי ג’ייסון בורן — כל הסדרות שמבוססות על כך שכל סצנת אקשן מתרחשת בעיר אחרת.

הסרט השישי בסדרה הולך על הפריים־לוקיישן, על אירופה הקלאסית: פריז ולונדון. סצנת מרדף המכוניות/אופנועים/משאיות ברחובות פריז היא מהמושלמות שראיתי בחיי (כולל הומאז’ים משעשעים ומוצדקים ל”הקשר הצרפתי”). ומרדף המסוקים מעל שמי קשמיר הפך בין לילה לקלאסיקה. החודש חגגנו יום הולדת 30 ל”מת לחיות”: “משימה בלתי אפשרית: התרסקות” עשוי להיות מהסרטים שנזכור ונחגוג גם להם יום הולדת בעוד 30 שנה. הוא עד כדי כך טוב.