טראמפ שינה את העולם לתמיד, ולרעה

לארה"ב יש בעיה, אבל היא לא קשורה לסין. היא נמצאת בזירה הביתית: ארה"ב לא חוסכת מספיק. טראמפ, בדומה לרבים מבני ארצו, הוא קצר רואי להחריד.

מה שהתחיל כסכסוך סחר , כשנשיא ארה"ב דונלד טראמפ הטיל מכסים על פלדה ואלומיניום, מסלים במהירות למלחמה כוללת מול סין. אם הפסקת האש בין אירופה לארה"ב תשרוד, ארה"ב תנהל את המערכה בעיקר מול סין, ולא עם העולם (כמובן, סכסוך הסחר עם קנדה ומקסיקו ימשיך לבעור על אש קטנה, בהינתן הדרישות של ארה"ב, שאף אחת מהן לא יכולה או צריכה לקבל).

מעבר להנחה הצודקת, אף כי בשלב זה השחוקה, לפיה כולם יפסידו, מה אפשר לומר על התוצאות האפשריות של מלחמת הסחר? ראשית, המקרו־כלכלה תמיד תנצח: אם ההשקעות הפנימיות של ארה"ב ימשיכו לעלות על החסכונות, היא תצטרך לייבא הון ולצבור גירעון סחר גדול. גרוע מכך, בגלל הורדות המסים שנכנסו לתוקף בסוף 2017, הגירעון הפיסקאלי מזנק לשיאים חדשים ובאחרונה הושמעו תחזיות כי יחצה את הטריליון דולר עד 2020. פירושו של דבר, כי גירעון הסחר כמעט בוודאות יגדל, לא משנה מה תהיה תוצאת מלחמת הסחר. הדרך היחידה למנוע זאת היא אם טראמפ יכניס את ארה"ב למיתון, כאשר ההכנסות יתכווצו במידה שתגרום להשקעות וליבוא לצנוח.

יותר גז טבעי, פחות מכונות כביסה

התוצאה "הטובה" ביותר של ההתמקדות הצרה של טראמפ בגירעון הסחר מול סין תהיה שיפור במאזן הדו־צדדי בשילוב עלייה זהה בגירעון מול מדינה אחרת (או מדינות). ארה"ב אולי תמכור יותר גז טבעי לסין ותרכוש פחות מכונות כביסה, אבל היא תמכור פחות גז טבעי למדינות אחרות ותרכוש מכונות כביסה או מוצרים אחרים מתאילנד או מדינה אחרת שלא נפלה קורבן לחצי הזעם של טראמפ. אבל, משום שארה"ב התערבה בשוק, היא תשלם יותר עבור היבוא ותקבל פחות עבור היצוא לעומת מצב שבו לא היתה קיימת מלחמת סחר. בקיצור, התוצאה הטובה ביותר פירושה כי ארה"ב תהיה במצב גרוע יותר מכפי שהיא נמצאת כיום.

לארה"ב יש בעיה, אבל היא לא קשורה לסין. היא נמצאת בזירה הביתית: ארה"ב לא חוסכת מספיק. טראמפ, בדומה לרבים מבני ארצו, הוא קצר רואי להחריד. לו הבין משהו בכלכלה ובהסתכלות לטווח ארוך, הוא היה עושה כל שביכולתו על מנת להגדיל את החיסכון הלאומי. מהלך שהיה מצמצם את גירעון הסחר הרב־צדדי.

קיימות אפשרויות לתיקוני בזק. סין תוכל לרכוש יותר נפט אמריקאי ואז למכור אותו לאחרים. זה לא יזיז בכלום, מעבר, אולי, לעלייה זעירה בעלויות. אבל טראמפ יוכל לטעון שהוא חיסל את גירעון הסחר הדו־צדדי.

בפועל, יהיה קשה להפחית משמעותית את גירעון הסחר. במקביל לירידה בביקושים למוצרים סיניים, שער החליפין של היואן ייחלש, גם ללא התערבות ממשלתית. התוצאה תהיה הפחתה חלקית של השפעת המכסים האמריקאים. במקביל, התחרותיות של סין מול מדינות אחרות תתחזק, וזה יקרה גם אם סין לא תנצל כלים אחרים שעומדים לרשותה, כמו פיקוח על שכר ומחירים, או הגברת הייצור. גירעון הסחר הכולל של סין, בדומה לזה של ארה"ב, נקבע על ידי המקרו־כלכלה.

אם סין תתערב באופן פעיל יותר ואגרסיבי יותר, השינוי במאזן הסחר האמריקאי־סיני עשוי להיות אפילו קטן יותר. קשה להעריך את הכאב היחסי שכל מדינה תגרום לאחרת. לסין יש יותר שליטה בכלכלה שלה, והיא רצתה לעבור למודל צמיחה מבוסס ביקושים פנימיים במקום השקעות ויצוא. ארה"ב פשוט עוזרת לסין לעשות את מה שהיא מנסה לעשות ממילא. מאידך, המהלכים של ארה"ב מגיעים בשלב שבו סין מנסה להשתלט על מינוף יתר וייצור יתר. לפחות בכמה מגזרים, ארה"ב תקשה עליה לעשות זאת.

כמה דברים ברורים בשלב זה: אם המטרה של טראמפ היא למנוע מסין לממש את מדיניות "מייד אין צ'יינה 2025", שאומצה ב־2015 כדי לצמצם את פערי ההכנסה בין סין למדינות מתפתחות אחרות בתוך 40 שנה, הוא צפוי כמעט בוודאות להיכשל. אם כבר, המהלכים שלו יחזקו את הנחישות של הנהגת סין להשיג עליונות טכנולוגית, זאת מתוך הבנה שהיא לא יכולה להסתמך על אחרים ושארה"ב היא עוינת.

אם מדינה נכנסת למלחמה, סחר או אחרת, היא צריכה להיות בטוחה כי גנרלים טובים — עם מטרות מוגדרות היטב, אסטרטגיה בת קיימא ותמיכת ההמונים — נמצאים בעמדת פיקוד. בעניין זה בולטים ההבדלים בין סין לארה"ב. אין מדינה שהנבחרת הכלכלית שלה מוכשרת פחות מאשר זו של טראמפ, ורוב האמריקאים לא תומכים במלחמת הסחר.

התמיכה הציבורית תמשיך לדעוך כאשר האמריקאים יבינו שההפסד שלהם מהמלחמה הזו הוא כפול: משרות ייעלמו, לא רק בגלל מהלכי הנקמה של סין, אלא גם משום שהמכסים האמריקאים יעלו את מחירי היצוא האמריקאי ויהפכו אותו לתחרותי פחות. כתוצאה, המחירים של המוצרים שהם רוכשים יעלו. כפועל יוצא, שער הדולר ייחלש, והאינפלציה תטפס אף יותר, מה שיחריף את המחאה הציבורית. הפד צפוי אז להעלות את הריבית, מה שיביא להאטה בהשקעות ובצמיחה ולעלייה באבטלה.

כשהוא נחשף, טראמפ מגביר לחץ

טראמפ הדגים כיצד הוא מגיב כאשר השקרים שלו נחשפים או המדיניות שלו נכשלת: הוא מגביר לחץ. סין חזרה והציעה לטראמפ טקטיקות לעזוב את שדה הקרב ולהכריז על ניצחון. אבל הוא מסרב לאמץ אותן. אולי אפשר למצוא תקווה בשלוש מהתכונות האחרות שלו: ההתמקדות שלו במראית עין במקום בתוכן, התזזיתיות שלו, והאהבה שלו לפוליטיקת "האיש הגדול". אולי בפגישה חגיגית עם הנשיא שי ג'ינפינג הוא יוכל להצהיר כי הבעיה נפתרה, בכפוף לכמה תיקונים זעירים של מכסים פה ושם, וכמה מהלכים חדשים של סין לפתיחת השוק, שהיא ממילא תכננה להכריז עליהם — וכולם יהיו מרוצים.

בתרחיש כזה, טראמפ "פותר" באופן לא מושלם בעיה שהוא יצר. אבל העולם שעוקב אחרי מלחמת הסחר המטופשת שלו עדיין יהיה שונה: עם יותר חוסר ודאות, פחות ביטחון בשלטון החוק הבינלאומי, ועם גבולות נוקשים יותר. טראמפ שינה את העולם לתמיד, ולרעה. גם בתרחישים הטובים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, המנצח היחיד הוא טראמפ — רק עם אגו קצת יותר מנופח.

הכותב הוא זוכה פרס נובל לכלכלה, מחבר "אנטי־גלובליזציה בעידן טראמפ". פרוג'קט סינדיקט 2018, מיוחד לכלכליסט