מהפכת שיעורי הבית: משרד החינוך שופך את התינוק עם המים

אין כמו הודעה פופוליסטית עסיסית כדי לקבל תשומת לב ולמצוא חן בעיני הציבור הרחב. כך אפילו בנושא שיעורי הבית. משרד החינוך מגיע למסקנה ששיעורי בית בכיתות הנמוכות בבית הספר היסודי, ואני מדגיש את המילה "יסודי", הם מיותרים. עשר דקות בכתה א' זה מספיק ושעה בכתה ו' זה גם מספיק.

ההתלהבות רבה. כולם נגד שיעורי הבית. בראש ובראשונה כי הדבר הזה, גורם לסכסוכים, קרבות, ואי שקט ברוב הבתים. בשעות אחר הצהריים עולים בדרך כלל הדציבלים של ההורים הגוערים בילדיהם שמשחקים למשל במשחקי מחשב ממכרים, במקום להכין שיעורים. עכשיו יש לילדים רישיון מטעם משרד החינוך. הם מוגנים.

ראיתי לאורך השנים בלא מעט הזדמנויות, כתיבה סטודנטיאלית במוסדות להשכלה גבוהה. רמת הכתיבה עוררה בי תדהמה. שגיאות כתיב, ניסוחים בלתי קריאים, כושר ביטוי מביך. אני מכיר לא מעט אנשי אקדמיה המכשירים תלמידי תואר שלישי לקבלת הדוקטורט. לדעתם כושר הביטוי של הסטודנטים "הולך לאחור" כך לדבריהם.

נחזור ליסודי. או ליסודות.

מה הם שיעורי בית? שיעורי בית הם למעשה צורת למידה חופשית, אשר בה מתרגלים חומר חדש, חוזרים על חומר שנלמד, מנסים ללמוד לסכם חומר, לכתוב עבודה - וכן, מנסים גם ללמוד חומר חדש שלא הועבר בשיעור . שיעורי הבית הם, בדיוק נמרץ, מהדורה קטנה מוגבלת וראשונית למה שיעשו התלמידים בגדול כעבור שנים בתיכון במכללה ובאוניברסיטה.

השיטה אפוא היא לא לשפוך את התינוק עם המים. המלצת משרד החינוך היתה אמורה להעניק חלופות מפורטות לשיטות חילופיות. את זה טרם קיבלנו.

לפי הפרסומים באמצעי התקשורת השונים, ממליץ המשרד לעודד את התלמידים לקרוא ספרים במשך לפחות עשר דקות מדי יום (הורים, הצטיידו נא בשעוני עצר, כי ילדיכם יקפידו מאוד בעניין הזמנים) או לבצע פעילות חווייתית כגון משחק חווייתי בחשבון, צילום מודרך בסביבת הבית, משחקי מילים או ניסויים מדעיים עם ההורים. לא רע בכלל, אבל מה יהיה על שיעורי הבית? האם מה שנלמד בשיעורים דינו להתפוגג כי לחומר הזה מספיקות דקות אחדות של יציאת ידי חובה בבית?

אגב, מי שחושב שאפשר למשל ללמוד מתמטיקה ללא תרגולים בבית – שיחשוב שוב. שלא לדבר על קרוא וכתוב.

למידה עצמאית היא יכולת חשובה מאין כמוה שחייבים להנחיל אותה כבר מן הגיל הרך. הלמידה העצמאית היא מטרה בפני עצמה, וההורים חייבים לקחת בה חלק.

בשנים הראשונות ילדים בני שש ושבע ושמונה לא ממש מבינים מה רוצים מהם בשיעורי הבית. זו כנראה בעיה שמומחי הפדגוגיה צריכים להתמודד עימה מחדש בעידן מהפכת המידע. כך למשל לא חייבים שאלה ותשובה בחוברת ובמחברת ולא חייבים להשלים משפטים בספר.

אבל חייבים - כן, כן, ממש חייבים, להמשיך ולתת כלי התמודדות לימודי בידי הילדים. נכון, לכלי הזה יצא מוניטין לא טוב. קוראים לו שיעורי בית. אלא שאלה צריכים להיות מותאמים לעידן הדיגיטלי ולא לעידנים היסטוריים נושנים.

השאלות אפוא הן ה"איך" וה"מה" ובוודאי לא ה"האם". במשרד החינוך מעדיפים שההורים ישברו את הראש. נכון, מהפכה תצורת שיעורי הבית היא גדולה וסבוכה . בעיקר כלכלית. אבל מדובר במהפך חיוני.

בהרבה מדינות, מוצלחות מאוד מבחינת ההישגים החינוכיים, נהוג יום חינוך ארוך. שיטה זו פותרת את נושא שיעורי הבית. הפתרון ראוי נבון ונכון - הילדים זוכים להנחיה ולהשקעה סבלנית פרטנית של מדריכות ומדריכים.

אצלנו, חוק יום לימוד ארוך נדחה כבר כמה וכמה פעמים בכנסת, משלל סיבות, בהן כמובן הסיבה התקציבית. אבל במרחב ההשכלה אין קיצורי דרך. כדי להגיע להישגים יש להשקיע. לא להשקיע פירושו לצפות לתוצאות בהתאם.

ועוד נקודה לסיום. את מחיר ביטול שיעורי הבית בבית הספר היסודי ישלמו הורי התלמידים בחטיבת הביניים ובתיכון. צריכת השיעורים הפרטיים, הנמצאת כבר היום בגרף עולה מובהק, תזנק בצורה חסרת תקדים. את המכה הזו אפשר וצריך למנוע.

המחבר הוא מרצה ועיתונאי