יהורם גאון קלאסי

לפני חצי שנה אירחה התזמורת הפילהרמונית הישראלית את יהורם גאון לקונצרט מיוחד של מיטב שיריו. הביקוש היה רב ובערב שלישי האחרון קרה הנס הזה שוב, מופע שהיה עבורי מעין קונספט חדש של קונצרט, כזה המשלב שירה בציבור. אך כפי שהבנתי בהמשך, אנשים מגיעים לא רק כדי לשמוע את גאון, אלא גם כדי לשיר איתו, ועבורם אופציית התזמורת מאחוריו היא רק בונוס. בונוס חד־פעמי ומרגש במעמדו, אך כללי הנימוס והשקט כשהפילהרמונית מנגנת לא חלים הערב.

גאון פתח עם “שלום לך ארץ נהדרת”, וכבר עם תחילת הבית הראשון מצאתי את עצמי בשירה בציבור. כולם שרים, והכפיים, הו הכפיים. כשנראה היה כאילו הקהל נרגע, בפזמון (ולמעשה בכל פזמון) גאון נותן לקהל לשיר - ומובן שזה לא מאכזב. עם זאת, לפתוח עם שיר כזה זה בינגו, וגאון שט יפה יפה על הגלים של התזמורת מאחוריו.

גאון המשיך עם ”יש מקום”, שבו הקהל עצר מעט את התלהבות, והנה החלה ההזדמנות לשים אוזניים על הכיף שבגאון על מצע קלאסי, ממש כמו הביצועים המקוריים של חלק משיריו. אחרי השיר הזה גאון עצר לפינג פונג עם הקהל, כמו שעשה גם אחרי השיר הראשון. הפעם היה זה עבור בדיחה, בתחילה היה זה עבור סיפור אישי. בכלל, בדיחות יגיעו עוד הרבה במהלך המופע הזה. גם סיפורים על שלישיית גשר הירקון, על ירושלים, על המשפחה וכמובן זה הקבוע על אביו והמכתב שכתב לבית הספר על בנו יהורם כשזה האחרון היה בכיתה ג’.

יהורם גאון והתזמורת הפילהרמונית. הקהל היה משולהב | צילום: יוסי זליגר

המחרוזת משירי נעמי שמר היתה במקום: היא החלה עם “אהבת פועלי הבניין” (שהביא איתו שוב שירה בציבור) והסתיימה עם “סרנדה לך” המוצלח. הביצוע היה מרהיב, צל”ש לתזמורת. אם כבר שמר, מיד אחר כך הגיע “עוד לא אהבתי די” בביצוע לא פחות מנהדר, כמוהו גם “אל תשטה באהבה” שבו התזמורת גברה מעט על גאון שלרגעים איבד את המסלול. “איפה את אהובה” פתח את המחצית השנייה של המופע, אולי השיר הכי “לאונרד כהן” של גאון, הודות לחלק האינסטרומנטלי בסוף הפזמון שכהן ודאי היה מהנהן עליו בנחת. אחריו הגיעו “בית אבי” עם ביצוע תזמורתי נהדר, “אמא אמא” רומנסה בלאדינו (עם ביצוע ששווה את כל הערב) ו”השר משה מונטיפיורי” שהעיר את הקהל מחדש אחרי ההתחלה המנמנמת של המחצית השנייה.

“הנני כאן” הביא איתו מחלקת נשפנים ומחלקת חלילים בולטות, כמוהו גם “כל הכבוד” הידוע (כמה כפיים!) וכמובן שבפזמון כולם צועקים “כל הכבוד” ומשתפים פעולה גם בשיר הבא, “לא נפסיק לשיר”.

רגע לפני סיום ביצע גאון את “אלף נשיקות” בביצוע פסנתר בלבד, מיותר לדעתי, אם כי אלפי הצופים אולי יחלקו עליי. שהרי במקומו ובמקום מחצית מקטעי הסטנד־אפ ניתן היה לבצע את “קומי צאי” או “אני עושה לי מנגינות” שהיו חסרים ושמתבקש לשמוע אותם בביצוע תזמורתי, ועוד רבים אחרים, אם כבר פילהרמונית.

ירון גוטפריד, המנצח אולי הכי רוקר בישראל, עיבד את השירים וניצח על התזמורת. גאון אמר כי “הצירוף הזה של התזמורת, היכל התרבות בתל אביב וירון המנצח - זה פלאי”, והוא צודק. נוסיף לכל זאת קהל משולהב ששר בקול וכפיים ללא הרף ומקבלים חוויה חד־פעמית. לקח לי זמן לא רב מדי והשתכנעתי שזה בסדר שמפריעים לי לשמוע את התזמורת לפרקים, ושלא באתי להרוס את המסיבה לאף אחד. ואחרי ששחררתי, הצטרפתי למסיבה. אגב, גאון עצמו צחק על זה ולרגע אמר: ”אסור להשתעל כשיש פילהרמונית!”, כשהוא צוחק על הרצינות התהומית בקונצרטים קלאסיים ועל אי־הסובלנות לשיעולים.