עומד באור: עברי לידר ממציא את עצמו מחדש כאמן פלסטי

“דווקא בהקשר של השבועיים האחרונים זה רלבנטי מתמיד להגיד לעצמך ‘מגיע לי להיות מאושר’”, אומר המוזיקאי עברי לידר, אפרופו המיצג האמנותי שלו “I deserve to be happy” שיוצג השבוע בימים רביעי וחמישי במסגרת פסטיבל האור בעיר העתיקה בבאר שבע.

“העבודה נוצרה במקור לתערוכה שעסקה בג’נדר. אני חושב שהעולם הולך ונפתח לרעיון שאנשים יכולים להגדיר את עצמם בכל מיני צורות וזה בסדר ולגיטימי. אנחנו צריכים לפתוח את החשיבה שלנו להמון צורות של ביטוי. ברור שהמון Unhappiness - חוסר שמחה, אומללות - יכול לנבוע מתוך ההתעסקות שלנו בג’נדר, כיוון שלהרבה אנשים יש קושי למצוא את עצמם בתוך הקונסטרוקציה הבנאלית שלו. אבל אנחנו צריכים לעמוד על שתי הרגליים האחוריות ולהתעקש על זה שלכולם מגיע להיות מאושרים”.

את לידר (44) כנראה אין צורך להציג. הוא בין הזמרים והמוזיקאים המצליחים בארץ, וגם נתפס במשך שנים כאחד הקולות הבולטים של הקהילה הגאה בישראל. דווקא בימי השביתה והמחאה הגדולה של הקהילה לפני כשבועיים הוא לא נצפה בהפגנות, אבל זה לא בגלל שליבו לא היה שם, אלא כי פיזית — הוא לא היה בארץ. “לא יכולתי להגיע בגופי להפגנה אבל הייתי בין הראשונים שפרסמו פוסט דעה בעניין, וביום המחאה הגדול יצאתי לגינה בשבדיה והעליתי וידיאו קטן עם שיר שלי שעוסק במחשבות על ילדים ועל העולם. זו היתה התמיכה האישית שלי והייתי מעורב אונליין במחאה בכל דרך אפשרית. אני חושב שאם אנחנו רציניים לגבי המאבק הזה, זה ממש לא יכול להיגמר בזה”.

מלבד עיסוקיו המוכרים לידר מגלה בשנה האחרונה ניצנים של פעילות בתחום קצת שונה: אמנות פלסטית.

“גדלתי בבית עם הרבה מאוד אמנות”, הוא מספר. “אבא שלי היה צייר די רציני אף שלא התפרנס מזה, אבל גדלתי בתוך אווירת הציור, ספרי האמנות והשיחות שלו על אמנים”.

עברי לידר. מתכתב עם עבודות ניאון מסצנת האמנות העכשווית | צילום: רונן אקרמן

אחותו של לידר היא ציירת. “אבל אני באיזשהו אופן תמיד צוחק ואומר שהבאסה היא שזה כישרון שאני דווקא לא קיבלתי בגנים”, הוא צוחק. “זה חבל כי יש לי כל מיני מחשבות על ציור שאני לא יכול להוציא לפועל”.

במקביל, צילום הוא תחום שעניין אותו מגיל צעיר. “תמיד המוזיקה היתה ההתעסקות הראשית והרצינית שלי, אבל לפני שש שנים קניתי מצלמה יותר רצינית והתחלתי ללמוד את התחום לבד ובעזרת חברים צלמים. עם השנים העיסוק במדיום הזה הלך והתפתח. נדרשו לי כמה שנים להרגיש שאני מבין מי אני בתוך הסיטואציה הזו, איזה קול יש לי ומה אני רוצה להגיד. כי רק לצלם תמונות יפות זו לא אמנות”.

מגיע לנו להיות מאושרים?

הפעם הראשונה שלידר אזר אומץ להציג את עבודות האמנות שלו היתה בדצמבר האחרון בפסטיבל הצילום הבינלאומי בתל אביב. “קיבלתי הזמנה להציג במסגרת תערוכה קבוצתית של הקונסוליה הבריטית שאצרה מיה ענר, בנושא ג’נדר. הצגתי שם שני צילומים, אבל תוך כדי נוצר לי קשר מקצועי מאוד טוב איתם והרגשתי שאני רוצה לייצר עוד משהו. אז יצרתי את מיצב הניאון I deserve to be happy”.

המיצב של לידר, בגודל ענקי של 5 מטר, מתכתב עם עבודות ניאון אחרות שאנחנו מכירים מסצנת האמנות העכשווית, בעולם ובארץ. האמנית שהכי מזוהה עם הז’אנר היא הבריטית המצליחה טרייסי אמין, ובארץ עבדו בז’אנר בעבר אמנים כמו מאיה אטון ובלו סימיון פיינרו.

עבודת הניאון של עברי לידר. “מחשבות ורגשות באים לידי ביטוי גם באמנות הפלסטית שלי” | צילום: אוהד בנית

“נורא שמחתי כשפנו אליי מפסטיבל האור בבאר שבע”, מספר לידר. “זה פסטיבל אחר במהותו מפסטיבל הצילום. הוא מתעסק באמנות אור, ואור זה משהו שאני מתעסק איתו הרבה בכל מקרה – איך הוא נראה על הבמה, מה הוא עושה לנו. זה מאוד מתאים להציג בו דווקא עבודה שהחומר שלה הוא בעצם אותיות ניאון. המדיום הנוסף שבו העבודה הזו פועלת הוא הטקסט, שזה דבר שאני נורא מחובר אליו”.

אחד הדברים העיקריים שלידר עושה הוא להביע רגשות בצורה של טקסט. עכשיו הוא מחבר אותו לחומר אחר שאינו מוזיקה.

“כשאני משתמש באור ובטכניקה הזו שמדגישה את הטקסט באופן מאוד גדול וחזק, זה מיד מזמין אותך לשאול שאלות על הרעיון של אושר, על הזכאות שלנו להיות מאושרים”, הוא אומר, ומוסיף: “האם אנחנו נותנים לעצמנו להיות מאושרים? האם אנחנו חושבים שמגיע לנו להיות מאושרים? האם אנחנו באמת מאמינים שלכולם מגיע להיות מאושרים? העבודה מציפה את כל הנושאים האלה”.

האדם הוא חיה מורכבת

בימים אלה, מלבד העיסוק במוזיקה והג’וב החדש כשופט בריאליטי “דה וויס” לאחר שהיה מעמודי התווך של “אקס פקטור”, עובד לידר על הכנסת הפעילות האמנותית שלו להילוך גבוה יותר. בנובמבר הקרוב הוא יציג תערוכת יחיד ראשונה שלו בגלריה “נגא” הוותיקה בתל אביב שגם אותה תאצור מיה ענר, מה שגורם לתהות האם הוא יצליח למשוך אליה אנשים שלא פוקדים בשוטף את חללי התצוגה המקומיים. “אני מאוד אשמח לדעת שאנשים נחשפו לאיזה מדיום חדש של אמנות שלא התעניינו בו קודם. שהם ייחשפו לחוויה של לבקר בגלריה, להיות בתוך הספייס הזה, לחוות את העבודות, לחשוב וללמוד קצת”.

תהליך יצירת האמנות מבחינתך דומה לתהליך יצירה מוזיקלי?

“לא כל כך. המדיום הוא אחר והתחושה היא שונה. להציג יצירה בלייב, על במה, זה אחרת מאשר ליצור תערוכה שעומדת, שאתה מרגיש טוב לגביה, ואז אנשים באים וחווים את החוויה שלהם. אפילו הפיזיות של זה היא אחרת, ההתרגשות היא אחרת. אבל מבחינת הביטוי האישי — זה לא כל כך שונה. כמו שאני כותב שירים על מחשבות ורגשות, הם גם אלה שבאים לידי ביטוי באמנות הפלסטית שלי. בסופו של דבר שניהם מעבירים איזה רגש, איזו מחשבה. הבסיס הוא אותו הבסיס”.

לידר סבור שעולם האמנות היום יותר פתוח מבעבר לאנשים מכמה מדיומים שמשתלבים. “כמו שהעולם נפתח לרעיון שאדם הוא חיה מורכבת והוא לא חייב להיות או בן או בת, כך הוא גם לא חייב להיות או אמן או זמר. זה נחמד שאנחנו מרשים לעצמנו להיות גמישים יותר”.