אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
חקר ביצועים: השבוע של חוק הלאום, דירוג האשראי ומימון הפריפריה צילום : אמיל סלמן, צילום פול

מוסף כלכליסט

חקר ביצועים: השבוע של חוק הלאום, דירוג האשראי ומימון הפריפריה

וגם: שי באב"ד - טשטוש גבולות מטריד, תוכנית חדשה לדרום תל אביב, התאגידים מגבילים יבוא ואלכס ג'ונס ודונלד טראמפ מוקעים

09.08.2018, 10:05 | כתבי כלכליסט

סערת חוק הלאום נמשכת

נתניהו - מבין איפה הדמוקרטיה

ראש הממשלה בנימין נתניהו פרסם 17 פוסטים שעסקו בחוק הלאום מאז נחקק, ב־19 ביולי. הם מלאים "מדינת הלאום של העם היהודי", אבל כמו החוק עצמו — מעניין יותר לראות מה אין בהם. ב־24 ביולי, למשל, בתגובה לביקורת של ארדואן על החוק, נתניהו כתב: "טורקיה הופכת לדיקטטורה חשוכה, ואילו ישראל..." — מה מתבקש יותר מלכתוב את ההפך מדיקטטורה? — "...ואילו ישראל שומרת בקפדנות על שוויון זכויות לכל אזרחיה". אפילו את הסיסמה האהובה "ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" נתניהו הצליח לשנות; בסרטון שצילם לאחר חקיקת החוק, ב־3 לפנות בוקר, ברכב, אמר ראש הממשלה שישראל היא "המדינה היחידה במזרח התיכון שמכבדת את זכויות הפרט". כי נתניהו מבין היטב את משמעות חוק הלאום לדמוקרטיה הישראלית.

אורי תובל

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה 

בנימין נתניהו , צילום: אלכס קולומויסקי בנימין נתניהו | צילום: אלכס קולומויסקי בנימין נתניהו , צילום: אלכס קולומויסקי

דו"ח על חלוקת התקציבים

הפריפריה - לא באמת חשובה

דו"ח שפורסם השבוע מגלה כי השתתפות הממשלה לנפש בתקציב הרגיל של ההתנחלויות הלא־חרדיות, בנושאים כמו חינוך, רווחה וביטחון, גבוהה ב־46% מבעיירות הפיתוח. מענקי האיזון הניתנים להתנחלויות הלא־חרדיות גבוהים בחישוב לנפש ב־55% מבעיירות הפיתוח. עורכי הדו"ח, אנשי מרכז אדוה, מעלים את ההשערה שהפער נגזר גם מהעובדה שמספר הח"כים מעיירות הפיתוח ירד ב־20 השנה האחרונות מ־12 לארבעה, בעוד מספר הח"כים המתנחלים כיום הוא 12. שרי הממשלה מרבים להישבע בשמה של הפריפריה — מירי רגב היא הקולנית ביותר בעניין זה — אבל מתברר שאולי קל לדבר, אבל קשה הרבה יותר להסיט תקציבים. אחרי תשע שנים של שלטון נתניהו, אפשר כבר לקבוע מפורשות שמבחינתו עיירות הפיתוח לא חשובות.

שחר אילן

דירוג האשראי עלה

באב"ד - טשטוש גבולות מטריד

דירוג האשראי של ישראל עלה השבוע, ומנכ"ל האוצר שי באב"ד נדרש להתראיין על כך, ולא חסך בתשבוחות למשרד שלו על ההישג. רק שבאב"ד, סגן אלוף טרי, עשה זאת בזמן שירות מילואים, על מדים. לחיילי צה"ל, במילואים או בסדיר, אסור להתראיין בנושאים פוליטיים במדים. אולי באב"ד קיבל היתר מיוחד (מה דובר צה"ל כבר יכול לומר לאיש שלוחש לאוזנו של שר האוצר, שאחראי גם לתקציב הביטחון?); לא סביר, אבל נניח. זה עדיין מסריח. באב"ד היה יכול להתראיין על אזרחי, או להפנות את המראיינים לאחד מאנשי האוצר האחרים, כולל, נגיד, השר עצמו. במקום זאת קיבלנו תמונה אחת שמטשטשת את הגבולות בין הצבא לפוליטיקה, מנפחת את קמפיין "מר ביטחון" של השר שלו והופכת את באב"ד לגיבור מסוג חדש, כלכלי־צבאי. זה היה שיעור מטריד במיוחד בניצול כוח למטרות פוליטיות.

גלית אלטשטיין

שי באב"ד, צילום: צביקה טישלר שי באב"ד | צילום: צביקה טישלר שי באב"ד, צילום: צביקה טישלר

תוכנית חדשה לדרום העיר

אליפלט־שלבים מתחם סגור לרכבים

אחת התהיות המיידיות שהתעוררו אצל כל תל־אביבי שבע פקקים השבוע, כש"כלכליסט" חשף את תוכנית העירייה לבנות 5,500 דירות לעוד 20 אלף תושבים מדרום לפלורנטין, היתה: "איפה לעזאזל ידחפו את כל המכוניות שיתווספו". זו שאלה טובה, והעירייה יכולה לספק לה תשובה טובה לא פחות: לא יתווספו מכוניות. אם אלפי הדירות הללו ייבנו ללא חניות, תימנע קטסטרופה בכבישים מסביב, החנוקים ממילא כבר היום. ולא רק זאת: אם הן ייבנו ללא חניות, הן ימשכו אוכלוסייה מגוונת מבחינת הגילאים והמצב הכלכלי, וכזאת שמבינה טוב יותר את העירוניות של העתיד, עירוניות שאין בה מקום לרכב פרטי. כבר עתה עוד ועוד תל־אביבים מוותרים על מכונית, והעירייה צריכה לתמוך במגמה הזאת גם בזירה התכנונית.

נמרוד בוסו

התאגידים מגבילים יבוא

נוקור - נשיא בכיס

סיפורו של תאגיד נוקור נלמד זה שנים בבתי ספר למינהל עסקים. בשנות השבעים שיטה חדשנית לייצור פלדה אִפשרה לו להשתלט על השוק מתחת לאפם של היצרנים הגדולים, והוא היה לסמל לחדשנות משבשת — וליצרן האמריקאי הגדול בתחום. השבוע התברר שהבית הלבן מאפשר לנוקור (ולשתי יצרניות הפלדה הגדולות האחרות) להתנגד לבקשות של חברות שרוצות פטור ממכס על יבוא פלדה, ושהממשל נענה להתנגדויות. דה פקטו, יש לנוקור זכות וטו על הקלות יבוא בענף. דווקא בארץ השוק החופשי צומחת כלכלה שלא מנוהלת בידי השוק, אלא בידי הממשל והחברות המקורבות לו. כך, כשחברה לא מיישרת קו עם הממשל היא עלולה לשלם מחיר כבד; כשהיא כן (נוקור, למשל, מימנה סרט של יועץ הסחר של הנשיא), זה משתלם. פחות חדשנות משבשת, יותר חדשנות מסואבת.

אורי פסובסקי

דונאלד טראמפ , צילום: National Post, אם סי טי דונאלד טראמפ | צילום: National Post, אם סי טי דונאלד טראמפ , צילום: National Post, אם סי טי

החברה חוזרת, ומבוקרת

גוגל בסין - כשהמוסר לא ריאלי

גוגל מנהלת מגעים להפעלת שירותי ענן בסין ומפתחת גרסה מצונזרת של מנוע החיפוש, כדי לחזור לפעול במדינה שהחרימה בשמונה השנים האחרונות. המהלכים עוררו ביקורת ציבורית, כולל סנאטורים משני הצדדים שדיברו על "חשש לקשירת גוגל לפגיעה בזכויות אדם". אבל הדיון קצת מנותק מהקשר. לא רק כי לאמריקאים פחות אכפת מזכויות אדם כשהם עושים עסקאות עם סעודיה, למשל, אלא גם משום שפייסבוק מחפשת נואשות דרך לחזור לשוק בסין, ואמזון, מיקרוסופט ואפל כבר נכנעו לחקיקה שמתנה הפעלה של שירותי ענן בסין בהחזקת שרתים על אדמת המדינה — כך שהפעילות שלהן שם אפשרית רק כי למשטר יש גישה למידע בשרתים. אי אפשר לצפות מגוגל להחליט שהיא מוותרת על התחרות רק כדי להישאר עלה התאנה המוסרי של עמק הסיליקון; אם כבר, צריך לדרוש מכולן להחרים את השוק הצומח ביותר בעולם. בהצלחה עם זה.

ליאור באקאלו

ג'ונס וטראמפ מוקעים

הימין האמריקאי - הרוב השפוי ומה שראוי

אפל, ספוטיפיי, יוטיוב ופייסבוק הסירו השבוע את התוכן של אלכס ג'ונס, איש תקשורת ימני שנוי במחלוקת, שבין השאר מפיץ תיאוריית קונספירציה שלפיה הטבח בבית הספר סנדי הוק בקונטיקט ב־2012, שבו נרצחו 27 בני אדם, רובם ילדים, הוא זיוף של השמאל, ושההורים השכולים הם שחקנים מקצועיים. במקביל, מועצת העיר לוס אנג'לס מבקשת להסיר את הכוכב של דונלד טראמפ משדרת הכוכבים בגלל "היחס המטריד שלו לנשים ופעולות אחרות שלא תואמות את ערכי העיר". טראמפ לא התחיל להטריד נשים עכשיו, והמאמינים של ג'ונס מתעללים בהורים שכולים כבר יותר משנה, כך ששום רף חדש לא נחצה לאחרונה. למה פתאום קל יותר לסמן מה ראוי ומה לא ראוי? כי מה שנהוג לכנות "הרוב השפוי" הבין ששלושה חודשים לפני הבחירות הוא חייב להתחיל לזחול מהשוחות. דה־נורמליזציה של האלט־רייט תהיה כנראה רק חלק ממה שנראה עד ה־Midterms.

הגר רבט

השקעה במריחואנה

ריגלי - עתיד ירוק

לקראת סוף המאה ה־19 וויליאם ריגלי ג'וניור ייצר סבונים בשיקגו. כדי למכור אותם, הוא הציע ללקוחות גם אבקת אפייה, וגילה שהיא פופולרית יותר מהסבונים. כדי לעודד את מכירתה הוא חילק מסטיקים, ואז גילה שהמסטיקים הם מה שהלקוחות רוצים. כך נולדה ריגלי, אימפריית גומי לעיסה שלפני עשור נמכרה תמורת 23 מיליארד דולר. האיש שהוביל את המכירה היה הנין של ריגלי, וויליאם ריגלי ג'וניור השני; עכשיו הוא משקיע 65 מיליון דולר בסטארטאפ שעוסק במריחואנה רפואית, כי "אין הרבה הזדמנויות להשפיע על תעשייה שמתחילה מאפס", כפי שעשה הסבא רבא שלו, בעצם. קרוב לוודאי שהפעם ריגלי לא יצטרך להחליף תחום כי הוא ימצא מוצר פופולרי יותר.

תמר טוניק

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות