אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
דברים שלמדתי בבית: הד.נ.א. של הילה גרסטל צילום: נמרוד גליקמן

מוסף כלכליסט

דברים שלמדתי בבית: הד.נ.א. של הילה גרסטל

הילה גרסטל, משפטנית, לשעבר נציבת הביקורת במערכת המשפט ונשיאת בית המשפט המחוזי מרכז: "אמי אמרה לי: "את עובדת קשה מדי", והלכתי למכון אדלר עם רגשות אשם על שאני מזניחה את הילדים"

11.08.2018, 12:16 | דיאנה בחור ניר
הוריי יוכבד וברוך, ילידי פולין, עלו לארץ ב־1946. אבי עבר את המלחמה בגטו לודז' ובאושוויץ, ואמי במחנה עבודה בחבל הסודטים. היא איבדה את כל משפחתה, ממשפחתו של אבא נותרו רק מעטים. הם הכירו באיטליה, במחנה הכשרה לעלייה, הגיעו על אוניית המעפילים אנצו סירני, נתפסו איתה ונשלחו למחנה המעצר בעתלית. לבסוף התיישבו בהרצליה, ושם נולדתי ב־1955, אחרי אחי שנולד ב־1948.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

"גדלתי בנווה עמל, והמצב הכלכלי היה קשה. אבא עבד כמנהל חשבונות אבל ב־1966 הם נאלצו למכור את הבית, קנו דירה קטנה וחנות קטנה, ופתחו קונדיטוריה שבה אמא מכרה עוגות ממאפייה, וגם אני עבדתי שם הרבה, וזו היתה לי חוויה חיובית מאוד. במקביל אבא גם היה סוכן מכירות של חברת דלתות. בגלל המלחמה ההורים לא למדו, כך שלא ממש היה להם מקצוע מוגדר. אבא סיפר שהוא ניצל גם משום ששיקר שיש לו מקצוע, הוא אמר שהוא נגר ואחיותיו אמרו שהן תופרות, ולכן גדלנו על ההבנה שחשוב שיהיה לנו מקצוע.

1960. הילה גרסטל בת ה־5 עם אחיה יאיר (12) והוריהם יוכבד וברוך, בהרצליה 1960. הילה גרסטל בת ה־5 עם אחיה יאיר (12) והוריהם יוכבד וברוך, בהרצליה 1960. הילה גרסטל בת ה־5 עם אחיה יאיר (12) והוריהם יוכבד וברוך, בהרצליה

"הייתי ילדה טובה, בלי מרד התבגרות, תלמידה טובה ומקור גאווה. אמא רצתה שאהיה מורה ואוכל להיות בבית כשהילדים חוזרים ובחופשות. היא התאכזבה כשהלכתי ללמוד משפטים, זה היה מבחינתה מסלול קרייריסטי שהוא בגידה במשפחה. כשילדיי היו קטנים היא נהגה לומר לי: 'את עובדת קשה מדי', ואפילו הלכתי למכון אדלר כדי להתמודד עם רגשות האשם על כך שאני מזניחה את הילדים. אבל אבי, שהיה טוב לב וישר, בעדינות, בלי הרבה מילים, תמיד נתן לי תחושה שהוא מאוד גאה בי, שהקריירה שלי היא אפילו חלק מהניצחון שלו.

הילה גרסטל. בת 62, נשואה ואם לשניים, גרה בהרצליה, צילום: נמרוד גליקמן הילה גרסטל. בת 62, נשואה ואם לשניים, גרה בהרצליה | צילום: נמרוד גליקמן הילה גרסטל. בת 62, נשואה ואם לשניים, גרה בהרצליה, צילום: נמרוד גליקמן

"אף שלא דיברו עליה שנים רבות, השואה גרה איתנו בבית, הרגשנו אותה בדברים קטנים. לא משאירים אוכל, וכל דבר שמונח על השולחן אינו מובן מאליו, כי 'במלחמה סבלנו חרפת רעב. צריך להעריך כשיש'. הם קנו עגבנייה אחת בשבוע, ואף שלא אהבתי עגבניות הכריחו אותי לאכול אותה כי זה בריא. את הבגדים אמא תפרה. החרדה הקיומית, בלי גב כלכלי, היתה מורגשת, ידענו שאין על מי להישען. אמא נהגה לומר שהפולנים היו גרועים יותר מהנאצים במלחמה, 'כשחזרנו מהמחנות לחפש בני משפחה הפולנים אמרו לנו: חבל שלא חיסלו אתכם'. היא סירבה לבקר בפולין ואמרה: 'רגלי לא תדרוך על אדמת המדינה הזאת. אני מעדיפה לעמוד בנתב"ג ולשרוף את הדולרים, רק לא להביא לאנטישמים האלה דולר אחד'. אבל ב־2007, כשהיא היתה בת 82, הסברנו לאבי שזה חשוב שהנכדים יגיעו לשם, שנבקר כמשפחה גדולה עם שלושה דורות, הוא שכנע אותה, ונסענו לשם 29 בני משפחה. אמי כבר היתה בשלבי הידרדרות לדמנציה, כך שהנסיעה הזאת השפיעה עליה פחות, אבל מבחינת אבי זו היתה חוויה מדהימה. הוא עמד בבירקנאו ואמר לנו: 'אני גנבתי תפוחי אדמה כדי שלאחיות שלי ולי יהיה מה לאכול — אין משהו חשוב יותר ממשפחה'".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות