מה צריך לעשות עם ערימות האשפה של ישראל?

מה צריך לעשות עם ערימות האשפה של ישראל?

ההברקה האחרונה של מומחי המשרד להגנת הסביבה היא פתרון השריפה. זה יקר, בעייתי וכרוך בהליך תכנון ארוך ומייגע של 10 שנים לפחות

10.08.2018, 07:44 | דניאל מורגנשטרן

השר להגנת הסביבה זאב אלקין, ממהר לרוץ לתפקיד ממלכתי חדש של ראש עיריית ירושלים, למערכת בחירות קשה ושוחקת. אשפת ישראל מתגוללת בראש חוצות, בשולי דרכים, בחופי הים בפארקים ובשמורות הטבע. האשפה הביתית גדלה בכל שנה ב-% 5.5 ורק אחוזים בודדים זוכה להיות ממוחזר.

קראו עוד בכלכליסט

הפרדת אשפה ביתית ברמת משק הבית קודמה בהצלחה זעירה במשך עשרות שנים, והיא הולכת ונעלמת עם היעלמם של מכלי האצירה הייחודיים מקרנות הרחוב. 7 שנים מאז נכנס לתוקפו החוק לטיפול באריזות, הוא מצליח לאסוף רק 2%-3% מהאריזות, לא לפני שתאגיד תמי"ר המונופוליסט צבר מאות מיליוני שקלים אותם גבה מיבואנים ויצרנים – שהטילו אותם בחזרה אל ציבור הצרכנים.

פסולת בניין ועודפי עפר נשפכים באופן פיראטי מאחורי כל גבעה רמה ובכל ואדי נסתר, והפכו מזמן למכת מדינה נטולת מזור. תחנת המעבר והמטמנה באתר מחצבות ברקת הנטושות נסגרו ע"י הרגולטור מבלי שנמצא אתר חלופי. פסולת בניין בגוש דן רבתי ובאזור המרכז, בו מרוכזת פעילות הבניין, השיפוצים, וההריסה , נותרת כמעט ללא מענה.

אתר הטמנת ה אשפה הגדול בארץ אפעה בנגב, צילום: חיים הורנשטיין אתר הטמנת ה אשפה הגדול בארץ אפעה בנגב | צילום: חיים הורנשטיין אתר הטמנת ה אשפה הגדול בארץ אפעה בנגב, צילום: חיים הורנשטיין

בתחתית סולם הטיפול בפסולות, באשפה ובמיחזור

המשרד להגנת הסביבה מתגאה בהקמת מפעל RDF (דלק מוצק מפסולת) באתר חירייה המצליח לשלוף אחוז נמוך מהחומרים האנרגטיים (תאית, נייר ורכיבים סינטטיים) מהפסולת המעורבת המגיעה אליו, ולהפכה לחומר בערה תחליף לדלק כבד במפעלי המלט נשר ברמלה. ישראל נותרת עם קרוב ל-80% מאשפתה המובלת להטמנה באתרי אפעה ודודאים בנגב. השינוע במשאיות ענק מורכבות, מהלך 185 ק"מ, תוך שחיקת כבישים העמוסים לעייפה, תרומה לגודש בדרכים, לזיהום האוויר ולאפקט התחממות כדור הארץ.

מומחי ארגון ה-OECD מצביעים עלינו כאחת המפגרות בחברות הארגון, בתחתית סולם הטיפול בפסולות, באשפה ובמיחזור. האשם במידת האטרקטיביות הנמוכה של תיק הגנת הסביבה, ובאישים שאיישו אותו בעשורים האחרונים. לכולם אצה הדרך לתפקיד הנחשק הבא. במרבית המדינות תיק הגנת הסביבה הוא מהתיקים החשובים והנחשקים שכל כוכב פוליטי מתאווה להחזיק, ובעיקר לקדם.

חוק הפיקדון על מכלי משקה, על אף מגבלותיו, הוא עדיין המוצלח בחוקי הפסולת של ישראל. חוק היטל ההטמנה משנת 2007 החל בהיטל של 10 שקלים לטונה אשפה, ומגיע כיום ל-126 שקל לטונה, נועד לצמצם כמויות האשפה. בהיותו מוטל על הרשויות המקומיות, שאין להן דרך

להעבירו ליצרני האשפה – משקי הבית וציבור האזרחים, והוא גורם לקריסתן הכלכלית של הרשויות המקומיות, ומנגד - להצבר מיותר של 2 מיליארד שקל בקופת קרן הניקיון, ממנה "לווה"  האוצר מעת לעת מאות מיליונים – שנועדו במקור לטיפול באשפה, ולעידוד תעשיית המיחזור.

פתרון השריפה נידון לכישלון

בהעדר מדיניות לאומית סדורה לטיפול בפסולת, ההברקה האחרונה של מומחי המשרד להגנת הסביבה היא פתרון השריפה. פתרון זה יקר, בעייתי באקלים השחון והצחיח, סובל מתסמונת NIMBY (לא בחצר האחורית שלי), וכרוך בהליך תכנון ארוך ומייגע של 10 שנים לפחות. הכישלון הבא, כאמור, מעבר לפינה.

ישראל זקוקה למדינית לאומית חכמה לטיפול באשפה מבוססת על עקרונות כלכליים: משק סגור לאשפה בעשרה תאגידים אזוריים דוגמת איגוד ערים דן לתברואה (חירייה); אגרת אשפה בערכים ריאליים על כל אשפה לפי משקל ו/או נפח, כתמריץ שלילי להמשך יצירת אשפה; ביטול רכיב הארנונה הכללית בכל רשות מקומית המיוחס לתברואה. ביטול לאלתר של חוק היטל ההטמנה. עידוד הפרדה במקור של האשפה לרכיביה (ב"התנדבות" כמובן) לשם חיזוק תעשיית המיחזור.

ויפה שעה אחת קודם, פן נוצף עד צוואר!

הכותב הוא יועץ כלכלי וסביבתי ומומחה למיחזור

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות