טונה עם סקסופון: יוסי פיין מפיק מופע שישלב בין ג'אז להיפ-הופ

“הראפרים הם ההמשך הישיר של הג’אז” מסביר המוזיקאי הוותיק יוסי פיין. “הביבופ של שנות החמישים היה אילתור מאוד מהיר, מתוחכם וקשה להבנה. הראפ ממשיך את הקו הזה ‑ בייחוד אצל הראפרים שיודעים לעשות פריסטייל. כמות האינפורמציה שאתה מקבל בג’אז דומה לזאת שאתה מקבל בראפ, והראפרים הם שווי ערך לכל הסקסופוניסטים והחצוצרניסטים”.

את הקשר הזה פיין ינסה להמחיש במופע “Keep It Real: מנגנים ג’אז, עושים היפ הופ” שיעלה ביום שני בשבוע הבא במסגרת פסטיבל הג’אז באילת. המופע שפיין מפיק יחבר בין שתי סצנות מוזיקליות, הג’אז הישראלי וההיפ־הופ העברי. את הסצנה המקומית ייצגו שאנן סטריט (סולן הדג נחש), טונה, נצ’י נצ’ וקרולינה, שהיא “אמנם לא ראפרית, אבל בטח יודעת לאלתר”, הוא אומר. תלווה אותם שישיית ג’אז שתנגן “עם המון מקום לאלתור”.

“לא נעשה את הגרסאות הידועות של השירים שאתה מכיר. כלומר את השירים תכיר ‑ אבל לא בצורה שאתה מכיר. זה יהיה הרבה יותר פתוח לאינטרפטציה של המוזיקאים האינדיבידואלים, שיהיו חשובים לא פחות מהזמרים”.

יוסי פיין | צילום: שרון שפירא

בין גיל אוונס לדיוויד בואי

פיין הוא מהמוזיקאים העסוקים ביותר, לא רק בארץ אלא בעולם. מלבד היותו בסיסט מוערך הוא משמש מעין מפיק־על, שמאז שנות התשעים הנגיש לקהל הישראלי את הFאנק וההיפ־הופ. בין השאר הוא חתום על הפקת אלבום הבכורה של שבק ס’ ואלבומם השני והמפורסם יותר “בעטיפה של ממתק”; “הפורטרט האחרון” של פורטרט; וכל אלבומי הדג נחש מאז “לזוז” ‑ “חומר מקומי”, “בעזרת הג’אם”, “6” ו”זמן להתעורר”.

“ראפר זה מקצוע מאוד אכזרי לעומת זמר”, הוא מדגיש. “אצל זמר מחפשים קול ייחודי. ראפר טוב זה הרבה יותר קשה: צריך לכתוב מילים חכמות וזכירות, והרבה, והרעיונות צריכים להיות קולחים ושוטפים, ונורא קל ליפול לקלישאות”.

אבל לצד העיסוק האינטנסיבי בראפ ובהיפ־הופ, אומר פיין, יש לו גם “המון ג’אז בהיסטוריה, המון. מכירים אותי בארץ כמי שקידם את ההיפ־הופ, אבל בעצם באתי מהרבה שנים של ג’אז בניו־יורק”, הוא רומז לחלקו בתזמורת הג’אז של גיל אוונס. “אני פשוט לא נתפס אף פעם על סגנון מוזיקלי אחד. בשבילי כל הסגנונות שווים, אין פחות או יותר טוב”.

כל הג’אז הזה היה הסיבה להזמנה שקיבל פיין בזמנו מדיוויד בואי לנגן באלבום “outside” מ־1995, שבהפקתו השתתף גם בריאן אינו. “הוא מאוד ג’זיסט בנשמתו” מספר פיין, “הוא לוקח תמיד נגנים מאוד ייחודיים, שמסוגלים להיות אסקפירמנטליים. הוא מאוד פתוח ונותן לאנשים להתבטא בנגינה, הוא לא מגיע תפוס על איך שיר הולך להיות”.

“לקראת האלבום, בואי ממש כתב הצהרת כוונות לבריאן אינו ואמר לו ‘אני רוצה לעשות את התקליט הכי יצירתי שלי, ואני רוצה להיות בהשראה כל הזמן’. הוא היה מצייר באולפן תוך כדי שניגנו. היינו שומעים שיר כמה חזרות, ובום ‑ מוקלט, ויאללה לשיר הבא. שאלתי אותו, ‘ככה עשית את כל האלבומים? והוא אמר לי ‘כן, זאת הדרך. אני לוקח נגנים מעניינים מסגנונות שונים ושם אותם יחד’”.

לנגן מה שכאילו היה תמיד

פיין בן 53, אבל מעיד על עצמו שהוא “טיימלס”. כבר כמעט עשור שמרכז חייו כאן בארץ, אבל בשנתיים האחרונות הוא מבלה הרבה על הקו לחו”ל כדי להופיע עם “המדבר הכחול”, ההרכב שלו ושל בן אילון. הם עושים סלט של מוזיקה, מעין טראנס מוזיקאלי מדברי. בשבועות האחרונים היו פעמיים בגרמניה, ובחודשים הקרובים יופיעו גם בפסטיבל הג’אז של אוסטריה וימשיכו לשוויץ ולהולנד.

“אנחנו לא בדיוק מוזיקת עולם, אלא מוזיקה אזורית”, הוא מסביר. “זו מוזיקה של האזור שלנו. כשאתה שומע זה לא נשמע לך חדש, אלא הכי מקומי שיש, כל מה שגדלנו עליו שבין רוק לטראנס, בין ערבי לאפריקאי אבל בלי גבולות ‑ מה שבאמת יכול לקרות רק בישראל, מדינה חדשה עם תרבות חדשה שרק נוצרת. מוזיקה שכאילו תמיד היתה פה, אבל שאין עוד כמוה”.