צילום: Charles Sykes
האמת של הראפ: סרט תיעודי נלחם במיתוס שמדובר בז'אנר נחות
הסרט "מילה זו מילה" מביא את סיפורה של הוורבליות של הראפ ומשווה את שיריו לאלו של בוב דילן וכן לספרות ולשירה
בפעם הבאה שמישהו יגיד שהיפ הופ זה ז’אנר נחות שמלא באלימות ובתיאורים על כיבושים מיניים של נשים גדולות עכוז, כדאי לו לצפות בסרט “מילה זו מילה” (“Word is Bond”). הסרט התיעודי החדש של עיתונאי המוזיקה סשה ג’נקינס, שישודר ביום חמישי בערוץ yes דוקו, מביא את סיפורה של הוורבליות של הראפ. באמצעות ראיונות עם ראפרים - בהם שמות גדולים כמו נאס וראקים - משווה הסרט את אמנות כתיבת המילים של הראפ לספרות, שירה ותמלילנות בז’אנרים מוזיקליים אחרים. היסטורית, אף טקסט של ראפ מעולם לא קיבל את הכבוד שקיבלו מילותיו של בוב דילן, לדוגמה, ואת הטעות הזאת מבקש הסרט לתקן.
למי שלא מתמצא בתחום, “מילה זו מילה” מסביר כמה מושגי יסוד. הסרט נוגע במבנה 16 התיבות הקלאסי של שיר ראפ, ומדגים איך ראפרים מסמנים על הדף את האינטונציה והמקצב, ואפילו איפה לנשום. ”כשמדברים על אם־סי, יכולות להיות לזה כמה משמעויות”, מסביר ביג דדי קיין, אחד הראפרים הנחשבים של האייטיז. “זה יכול להיות מישהו שמשמש פשוט ככרוז או מישהו שמרקיד במסיבות או תמלילן שמדקלם שורות. זה מגיע מקרבות ראפ”.
קרבות התרברבות
הרבה ראפרים התחילו בקרבות ראפ - תחביב בעיקר של תיכוניסטים שחורים, שבו נפגשים ויורדים זה על זה בראפ יצירתי ומצחיק. המנצח בקרב הוא זה שיורד על היריב שלו כל כך חזק, עד שהחברים של היריב צוחקים עליו. לא מעט מהראפרים המתראיינים לסרט, כאלה שהפכו את המילה הכתובה והמדוקלמת לאמנות, מודים שבתחילת דרכם הם התמחו בקרבות ראפ, ב”ראפ התרברבות” או אפילו ניסו לברוא באמצעות המילים עולם פיקטיבי שבו הם סוחרי סמים, רוצחים וסרסורים, מתוך הנחה שזה מה שמוכר. למזלם מישהו האיר להם את הדרך ולימד אותם שהערך היחיד של ראפ טמון בכך שהוא דובר אמת. כל ראפר שהמילים חשובות לו התחבר בשלב מסוים בחייו לאמת הפנימית והחל לכתוב מתוכה.
המילים הן כלי נשק
הסופרת והמשוררת השחורה מאיה אנג’לו אמרה פעם “מילים הן חפצים, תשמרו עליהן”, וקשה שלא להתרגש מהחשיבות העליונה שהראפרים הללו מעניקים למילים שלהם. עבור ראפר המילים הן כלי נשק, המילים הן תרפיה והרבה פעמים המילים הן האפשרות היחידה שלהם לצאת מהסביבה הסוציו־אקונומית שלתוכה הם נולדו ולשפר את חייהם.
התפקיד של הראפר הוא לתעד את מה שהוא רואה סביבו, לספר את האמת על עצמו ועל הסביבה שבה הוא חי. ראפ אמיתי הוא אישי, הוא חברתי והוא פוליטי. “כשהביאו עבדים בסירות, לא היתה להם דרך לכתוב את ההיסטוריה שלהם, אז הם נדרשו לספר אותה זה לזה ולזכור אותה בעל פה”, מסבירה הראפרית ראפסודי. “זה מה שראפר עושה. הוא מתעד כל מה שקורה”.
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה