"אני הכי מאושר כשאני נמצא בחדר ריק"

מבקרים במלון הבוטיק החדש ביפו The Jaffa מצפה הפתעה לא שגרתית - את הלובי המעוצב בקפידה חוצה חומה צלבנית מהמאה ה־13. החומה לא היתה חלק מהתכנון המקורי, והתגלתה במקרה במהלך חפירות שהתבצעו במקום לטובת הפרויקט. "מההתחלה חשדנו שנמצא משהו כשנחפור מתחת לאדמה", אומר ג'ון פוסון (Pawson), אחד האדריכלים המובילים בעולם, שב־11 השנה האחרונות עבד על תכנון ועיצוב המלון עם המשרד היפואי רמי גיל אדריכלים. ולא רק החומה התגלתה, אלא גם חלל שלם נוסף, שכיום מאכלס את הגינה הפנימית של המלון ובריכת השחייה המעוצבת שבו.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

הגילויים הללו היו הסיבה העיקרית לעיכוב המשמעותי בעבודה על הפרויקט, שנבנה במבנה היסטורי - בית חולים צרפתי מהמאה ה־19 ששימש למגורי נזירות בגלגולו האחרון - והיה אמור להסתיים כבר ב־2015. "זה היה לוקח אותו הזמן אם המלון היה באירופה", אומר פוסון. "זה מקום מסובך היסטורית, והיינו צריכים להיעזר במומחים של תקופות היסטוריות שונות. כולם היו צריכים לבוא, לראות את המקום, את מה שגילינו, להסביר את המשמעות שלו מבחינה היסטורית ודתית. גם לנו לקח זמן להבין את הבניין הישן וההיסטורי ואיך לשלב בו את הבניין החדש באופן עדין".

החומה הצלבנית אינה הדבר יוצא הדופן היחיד בלובי, שמתהדר בספות קטיפה בצבעי בז' וסגול. מבט חטוף סביב מגלה שתי יצירות מקוריות גדולות של דמיאן הירסט שתלויות בחלל, ושאותן תרם בעלי המלון אייבי רוזן מאוסף האמנות שלו - לא עניין של מה בכך כשמדובר באמן החי המצליח ביותר כיום.

החומה הצלבנית והיצירות של הירסט יכולות לשמש מטפורה למלון עצמו, שבנוי משני חלקים: בניין ישן בצורת האות U, ובניין חדש שכמו "סוגר" אותו מהצד הפתוח. במלון 120 חדרים, השונים זה מזה בצורתם, בגודלם ובעיצובם בזכות המבנה המקורי, שבו לא רצו לעשות שינויים רבים. במקביל, יש בו 32 יחידות דיור קבועות, שכבר עלו לכותרות בשל דירת הפנטהאוז בגודל 1,500 מ"ר שמוצעת למכירה בלא פחות מ־60 מיליון דולר.

ניקור העיניים הזה עורר לא מעט תהודה, בעיקר משום שהמלון הסופר־יוקרתי הזה מוקם ברחוב לואי פסטר שבכניסה לעיר העתיקה ביפו, וכך נהפך לסמל בולט של תהליך הג'נטריפיקציה - המעבר של תושבים חדשים ואמידים אל שכונות מוחלשות, שגורם להדרת התושבים הוותיקים מהמקום.

"אני כועס בעיקר על המעטפת של השיח האנושי שמנסים להביא איתם מקימי המלון", אומר סמי אבו־שחאדה, מנכ"ל עמותת תנועת צעירי יפו וחבר מועצת העיר לשעבר. "הם עשו שם מלון בוטיק לאלפיון העליון של התיירים. איך זה אמור להועיל לחברה של יפו? אני בעד פיתוח התיירות ורואה בה מנוף כלכלי חשוב, אבל במקרה הזה לא רק הרסו את המקום ההיסטורי החשוב, אלא גם תרמו לעלייה מטורפת במחירי הנדל"ן בכל האזור. הם מנסים להציג את עצמם כשומרי ההיסטוריה, אבל המקום הזה היה יכול להיות מוזיאון או אפילו לחזור להיות בית חולים. גם בקרב הקהילה הקתולית ביפו יש עכשיו כעס רב, מכיוון שהם הבטיחו לשמר את המבנה, שהיתה בו קאפלה שבה התפללו אנשים במשך 150 שנה. אז הם הפכו אותה לבר. ככה לא משמרים מבנה".

כשאני מעמתת את פוסון עם ההתנגדויות, הוא קודם כל משתתק ואז בוחר את מילותיו בקפידה. בכל הקשור לפוליטיקה הוא יודע שעליו להיזהר בלשונו. "כוחות השוק הם מעבר לשליטתי", הוא אומר, "אני רק יכול להגיד שג'נטריפיקציה קורית גם איפה שאני גר, בלונדון. במהלך הדורות האוכלוסייה זזה ממקום למקום, אזורים מתפתחים, יש הגירה. זה עניין מסובך. אני חייב לומר שבלי ההתערבות והנחישות של אייבי רוזן, המקום הזה היה הולך לאיבוד, הבניין ההיסטורי היה יוצא משימוש ובטח שלא היו מגלים את מה שמצאנו מתחת לאדמה. וכן, זה גם מקום שיספק תעסוקה ל־250 תושבים מהאזור, ערבים ויהודים".

הקאפלה שהוסבה לבר. "המקום יספק תעסוקה ל־250 תושבים מהאזור, ערבים ויהודים" | צילום: עמית גירון

אתה חי בשלום עם העובדה ששמך מזוהה עם העשירון העליון?

"זה לא מדויק. נכון, עבדתי עבור הרבה אנשים עשירים אבל גם תכננתי בתים לואו־קוסט ללקוחות פרטיים. היום חלק משמעותי מלקוחותיי הם ציבוריים־ממשלתיים ואפילו נזירים. כשאני מתכנן כנסייה, הכסף מגויס בתרומות".

אחרי שעה וחצי של ראיון אומר לי פוסון (69) בחיוך כי "זה הראיון הכי ארוך שנתתי בחיים". הוא אחד האדריכלים המובילים והמצליחים בעולם, כזה שעבודותיו נסקרו במגזינים והאתרים הנחשבים, אבל הוא לא דברן גדול. כל משפט שלו נאמר לאחר מחשבה ארוכה ומנוסח בדיוק רב. רק כעבור כמה דקות של שיחה מגלים שתחת מעטה הקרח הבריטי נמצא איש חביב, ציני ואפילו משעשע.

פוסון נולד למשפחה אמידה ב־1949 בעיר הליפקס שביורקשייר, בריטניה. כילד למד ב"איטון", בית הספר היוקרתי ביותר במדינה, וכנער צעיר השתלב בעסקי הטקסטיל של המשפחה. נסיעה אחת ליפן בשנות העשרים לחייו גרמה לו לשנות מסלול. הוא נסע לשבוע, ונשאר ארבע שנים. במהלך שהותו שם עבד עם האדריכל והמעצב היפני המצליח שירו קורמטה (Kuramata) וכששב לבריטניה נרשם ללימודי אדריכלות בלונדון.

מאז 1981 מחזיק פוסון משרד אדריכלים משלו, שהיום מונה כ־20 איש. את הפריצה שלו הוא חייב למעצב האופנה קלווין קליין, שהזמין אותו ב־1993 לעצב את חנות הדגל שלו בשדרות מדיסון במנהטן. מאז תכנן ועיצב עשרות חללים ופריטים ברחבי העולם — מאוקינאווה ועד תל אביב. עם הפרויקטים הבולטים שלו נמנים מנזר ציסטריאני בצ'כיה, בונקר נאצי שהוסב לגלריה לאמנות בברלין והפרויקט המדובר האחרון — מוזיאון העיצוב החדש בלונדון.

"אני אוהב את ישראל", הוא אומר, ומתכוון לזה. "זאת מדינה מדהימה, גם פיזית וגם מבחינת האנשים. הפעם הראשונה שלי כאן היתה ב־1967, כשעשיתי טיול בטרמפים במזרח התיכון. במקביל לישראל ביקרתי גם בסוריה, ירדן ועיראק. זה היה ממש לפני מלחמת ששת הימים, ומאז בכל פעם שאני עוזב, אתם ממשיכים לריב".

אחרי שנים של ביקורים תכופים בישראל פוסון כבר מבין שאין לו מנוס מלהשיב לשאלות על יחסי ערבים־יהודים. "ישראל היא בית עבור הרבה אנשים מדתות שונות, וגם עבור יהודים שחיים במדינות אחרות מדובר בבית שני. המעורבות שלי בפרויקט ביפו גרמה לי להעמיק קצת יותר בנושא, קראתי מאמרים, ביקרתי במקומות שנויים במחלוקת. אני יודע שיש פה ימין חזק ואני מנסה לשמור על ראש פתוח, להבין גם את החלק הזה".

קשה לך להבין אותו?

"מבחינה פוליטית קשה לי היום להבין גם את מה שקורה בארצות הברית ובבריטניה. הברקזיט היה עניין גדול מבחינתי, אני עדיין לא מבין את זה, אני לא אוהב את הפיצול. אני נולדתי ביורקשייר, מקום שבו אנשים חושבים שהם מגזע שונה", הוא צוחק, "ובמשך שנים כשהיו שואלים אותי מהיכן אני, לא הייתי עונה מבריטניה, אלא מיורקשייר.

"היום אני כן מרגיש בריטי אבל אני בר־מזל כי יש לי חיים קוסמופוליטיים מאוד. כשאתה חי חיים כאלה, אתה שוכח לפעמים שיש אנשים שמעולם לא עזבו את בריטניה ומאמינים שהפיצול עדיף להם. אבל זה לא רק הם, גם הרבה אנשי עסקים שעבדתי איתם הצביעו בעד הברקזיט ואני מנסה לכבד את הדעה שלהם. יש לי גם חברים שהצביעו לטראמפ. אולי יום אחד עוד נראה שהם צדקו".

החצר הפנימית במלון. חלל שלם התגלה במהלך החפירות | צילום: רעות ברנע

סגנון העיצוב המינימליסטי של פוסון במהלך השנים מזכיר לא מעט את אופיו, ומתבטא בצורות גיאומטריות ומיעוט של קווים ופרטים. "האחיות שלי תמיד אמרו עליי שאני קצת מוזר", הוא אומר בחיוך. "המשיכה למינימליזם באדריכלות החלה אמנם ביפן, אבל כשאני חושב על זה אני מבין שאינסטינקטיבית זה משהו שהיה טבוע בי מאז ומעולם. יורקשייר היתה אזור תעשייתי מאוד, הרוב בנוי מאבן, בלי עצים, בלי קישוטים. כנראה משם זה מגיע במקור. עד היום אני חושב שאני הכי מאושר כשאני נמצא בחדר ריק".

נוכחותו של פוסון כבר מורגשת במסדרון הצד שמוביל אל הכניסה למלון The Jaffa מהרחוב. קווים נקיים, צבעים בהירים, אלמנטים מוכפלים ומראות על התקרה. מי שגייס את פוסון למשימת תכנון המקום הוא אייבי רוזן, הבעלים והמייסד של חברת RFR Holding, חברת השקעות נדל"ן שהוציאה 180 מיליון דולר על הפרויקט השאפתני, שיהיה הראשון בארץ שייכלל תחת "Luxury Collection" של ענקית המלונאות הבינלאומית מריוט, הכוללת 105 מלונות ואתרי נופש יחידים מסוגם בכ־35 מדינות.

כשאני מנסה לדבר עם פוסון על אדריכלות ועיצוב בעידן הכה־טכנולוגי של היום, הוא מיד מעקם את האף. "כל השרטוטים שלי נעשים במחשב אז אני מניח שאני כן משתמש באופן תדיר בטכנולוגיה. אני גם משתמש המון בטלפון שלי. אבל בתים חכמים והכנסת הטכנולוגיה אל תוך המבנים מעולם לא היו משהו שהתמקדתי בו".

יש מקומות בעולם שעוד לא עבדת בהם ומעניין אותך להגיע אליהם?

"הייתי רוצה לעבוד יותר באפריקה, אבל כרגע הלקוחות הם אלה שבוחרים בי ולא אני בהם".

לסוריה היית חוזר?

"לא כרגע. אני רוצה לעבוד רק עבור הטובים".