מילת באזז ותו לא: המונופול הוא לא הכל

אף שנאום יו"ר הפד ג'רום פאוול משך את תשומת הלב הרבה ביותר בכנס הבנקים המרכזיים שנערך בג'קסון הול, ויומינג, בסוף השבוע, בראש סדר היום של הכנס עמד נושא אחר מקצב העלאות הריבית.

לפי ההשערה החשובה ביותר במחקר הכלכלי היום, קצב גבוה של מיזוגים ורכישות בין תאגידים הוביל לירידה בתחרותיות, עלייה ברווחים, צמצום ההשקעות והקטנה הדרגתית בחלקם של העובדים בהכנסות בארה"ב. אם הההשערה נכונה, ביכולתה להסביר רבים מהחוליים הכלכליים באמריקה מחד, ולהציע להם פתרונות מאידך.

האם המיזוגים המתגברים מסבירים הכל? | צילום: shutterstock

כשפרסמו את כותרת הכנס, "מבני שוק משתנים והשלכותיהם על מדיניות מוניטרית" המארגנים הבהירו כי לאור הריכוזיות הגוברת והולכת, בבנקים המרכזיים צריכים להיות מודאגים מ"קשרים משמעותיים" שקיימים בינה לבין השקעות הון נמוכות, חלקם הקטן והולך של העובדים בהכנסות, האטה בצמיחת הפריון, ועלייה איטית מדי במשכורות.

אבל לא צריך לקפוץ למסקנות. השקעות הון ומשכורות נמוכות הן אמנם המציאות. אבל, כלל לא בטוח שמדיניות מקלה בסוגיית התחרותיות היא שגרמה למציאות הזו. הפניית חיצים לעבר תאגידי ענק היא אולי תרופה פופולרית, אבל היא נשענת על אבחנה שגויה. גרוע מכך, קובעי המדיניות עלולים לפספס את ההזדמנות שתהיה להם לתת טיפול יעיל יותר למחלה.

היועץ שמטיל ספק

התיאוריה הראשונה שצריך לבדוק היא האם ריכוזיות באמת הופכת את השווקים ללא תחרותיים. מחקרים רבים מהעת האחרונה טוענים כך. אבל קרל שפירו, שהיה היועץ הכלכלי הבכיר לענייני תחרותיות לנשיאים ביל קלינטון וברק אובמה, לא השתכנע. הוא טוען שהמחקרים הללו מבצעים הכללות גסות מדי ומערבבים נתוני חשבונאות לאומית ונתונים משווקים מקומיים. לדבריו, אם מרכולים מקומיים נרכשים בידי רשתות ענק, אז ברמה הלאומית התוצאה אכן תהיה ריכוזיות. אבל, מה שמשנה באמת הוא מבחר החנויות בכל עיר ויישוב, שיכול להיות שלא השתנה בכלל.

שפירו תוהה האם העלייה בריכוזיות גדולה מספיק כדי שתהיה לה השפעה עמוקה כל כך. הוא מציין שלא המומחים הם אלו שמתלוננים על מחסור בתחרותיות. "האם כלכלני הגבלים עסקיים, שבוחנים כל מקרה לגופו בתוך המשוואה של ריכוזיות ותחרותיות, טועים לגמרי? אולי. אבל אני מפקפק בכך", הוא כותב.

ראיה אחרת לירידה בתחרותיות היא עלייה בהפרש בין עלות הייצור לבין מחיר המכירה שבו מוכרות חברות את מוצריהן. מאמר מצוטט מאוד שפרסמו ב־2017 הכלכלנים יאן דה לקר מאוניברסיטת פרינסטון ויאן אקהוט מאוניברסיטת קולג' לונדון, הראה שמאז שנות השמונים של המאה שעברה עלה ההפרש המדובר מ־18% ל־67%. בתיאוריה, רווחיות גבוהה צריכה למשוך עוד מתחרים אל השוק. אם זה לא קורה, סימן שמשהו לא עובד כמו שצריך.

פאוול בג'קסון הול | צילום: בלומברג

אבל, גם כאן הראיות שנויות במחלוקת. ג'יימס טריינה מאוניברסיטת שיקגו הראה שהעלייה ברווחיות קשורה קשר הדוק לאופן שבו מוגדרות עלויות ייצור. אם כוללים בהן הוצאות כמו שיווק, ועלות גולמית של מכירת הסחורה, הזינוק ברווחיות נעלם.

לחץ מצד הקרנות

המחקר המעניין ביותר על החלק המצטמצם של עובדים בהכנסות הוא של הכלכלנים לוקאס קראברבוניס מאוניברסיטת מינסוטה וברנט ניימן מאוניברסיטת שיקגו. למרות שהם ניסו, הם לא הצליחו לבסס את ההשערה על התחרותיות הפוחתת.

ההסבר המשכנע ביותר שהם מצאו הוא הפער בין התשואה על אג"ח ממשלתי לבין עלות ההון בעיני החברות. במילים אחרות, למרות כוחם הרב התאגידים לא מתנהגים כמונופולים. אבל, הם מתנהגים כאילו דרוש להם החזר של 10% לפחות על כל השקעה, גם כאשר שיעור הריבית נמצא בקושי מעל לאפס. קראברבוניס וניימן לא מסבירים מדוע התאגידים מתנהגים כך. אבל, ההתנהגות הזו עולה בקנה אחד עם הדאגות באשר לבעלות צולבת של קרנות השקעה גדולות. או לתמריצים למנהלים בתאגידים לצמצם למינימום את השקעות ההון, כדי לבצע במקומן רכישה חוזרת של מניות. ואכן, קרנות השקעה הפעילו לחץ על חברות והקשו עליהן לבצע השקעות הון חדשות.

אין להבין מכל הדברים הללו שמדיניות התחרותיות בארה"ב מושלמת. המיזוגים בין חברות הגיעו רחוק מדי בענפים כמו ייצור בירה וטלוויזיה בכבלים. בבריטניה צריך הממונה על הגבלים עסקיים לבטל את המיזוג בין רשתות המרכולים אסדה וסיינסברי. ענקיות טכנולוגיה כמו אפל וגוגל צריכות לקבל טיפול מחמיר יותר מהרגולטורים. אפשר וצריך להילחם במונופולים, אבל הקרב הזה לבדו לא ירפא את הכלכלה.