אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
עקרות הבית הנואשות של עמק הסיליקון איור: נטלי וקסמן

עקרות הבית הנואשות של עמק הסיליקון

ישראליות שוויתרו על קריירה ועברו לאמריקה בגלל בני הזוג עומדות במרכז הספר "שיניים". הסופרת רוני פלומן מכירה אותן היטב כמי שחייתה ביניהן תשע שנים. בשיחה עם נשים ועסקים היא מסבירה מה מסוכן בוויתור על הגשמה עצמית, מדוע חזרה להייטק ולמה היא לא מתגעגעת לקליפורניה

10.09.2018, 19:43 | רעות ברנע

עמק הסיליקון בקליפורניה נהפך לארץ המובטחת של עידן ההייטק. החלום הכלל־עולמי הנושן להצליח באמריקה קיבל גרסה עדכנית: לעשות רילוקיישן למקום שבו חלומות דיגיטליים מתגשמים. אבל בכל גן עדן יש צרות, ומאחורי גברים רבים שהגשימו את עצמם בהייטק יש נשים רבות שוויתרו על הקריירה שלהן וההגשמה העצמית כדי לתמוך בבני זוגן, ומצאו את עצמן כלואות בכלוב הזהב הכי נחשב בעולם.

למגזין המלא לחצו כאן

עקרות הבית הנואשות של עמק הסיליקון עומדות במרכז הרומן החדש "שיניים", שכתבה רוני פלומן ושמתמקד בנשים הישראליות שחיות שם, אלה שתלויות בבני זוגן לא רק לרווחתן האישית, אלא גם לעצם קיומן במקום. פרידה, כפי שמגלה גיבורת הספר יעל, משמעה ביטול אשרת השהייה, כלומר סילוק מגן העדן. יעל חוזרת ארצה חסרת־כל לקרוואן במושב, עם בנה בן השש.

 , איור: נטלי וקסמן איור: נטלי וקסמן  , איור: נטלי וקסמן

אף שהספר מתאר את תהליך ההתאקלמות של השניים בחזרה בישראל, חלקים משמעותיים בו מתרכזים בעולמם של המהגרים הישראלים בקליפורניה, ברדיפה שלהם אחרי ההצלחה והממון, ובנשותיהם שוויתרו על קריירות מצליחות בארץ ונשאבו לעולם של גידול ילדים וחוגי קדרות.

פלומן מכירה מקרוב את הנשים האלה, כמי שחיה תשע שנים בוואלי, אלא שהיא היתה יוצאת דופן לעומתן, משום שהגיעה לשם כדי לעבוד בעצמה, ובן זוגה הוא זה שנסע אחריה. "את הולכת לגן של הילדים ופוגשת שם נשים שסיימו הרווארד עם שלושה ילדים קטנים תלויים עליהן", מספרת פלומן. "כשעזבתי, למשל, ארגנו לי מסיבת פרידה והרבה מהנשים התלבשו נורא יפה ואלגנטי, פשוט כי לא היה להן שום מקום אחר להתלבש יפה עבורו.

"אבל מה שהכי מדהים בעיניי הוא שהפער בין האשה לגבר נשמר ברוב המקרים גם אחרי שהם חוזרים לארץ. כאילו אומרים לאשה: 'עשית קריירה, אבל עכשיו הגיע תורו של בעלך, ואת לעולם לא תוכלי להחזיר את המצב לקדמותו'".

פלומן. "הייתי אמורה להגיד פלומן. "הייתי אמורה להגיד 'מעכשיו אני סופרת' אחרי הספר הקודם, אבל אאז התחשק לי לחזור להייטק" | צילום: עמית שעל פלומן. "הייתי אמורה להגיד

הפרידה מהחיים הנוחים בעמק הסיליקון מעוררת אצל יעל קונפליקטים עזים: בין נאמנותה לעצמה ולערכיה לבין התחושה שהיא אמא רעה; בין הרצון להעניק לבנה חיים טובים ולכפר על כך ש"נקרע" מאביו לבין התחושה המייאשת שהוא עוד עול שמכביד עליה.

ספרה של אמילי צ ספרה של אמילי צ'אנג על מועדון הבנים הסגור של עמק הסיליקון. "לא היה כך בתקופתי" | צילום: Amazon.com ספרה של אמילי צ
דמותה של יעל מבוססת עלייך?

"לא, זאת דמות שהיא לא אני, אבל אני מרגישה מאוד קרובה אליה. המחשבות שלה הן המחשבות שלי. היא שילמה מחיר כבד, שרוב האנשים שהכרתי מצליחים להתחמק מלשלם אותו, בין השאר כי היא התחתנה לא טוב".

יש בספר ביקורת כלפי נשים כמותה?

"אני שונאת להטיף. הבעיה בלא לעבוד היא שאם מתגרשים, כמו שקורה לגיבורת הספר, צריך למצוא דרך לשלם על האוכל שלך. אצל ישראלים נפתח פער סוציואקונומי גדול בין הגבר לאשה בעקבות ההגירה, בגלל התפיסה הנפוצה שלא צריכים שתי משכורות אם הבעל מצליח מאוד".

ובכל זאת פלומן משמיעה ביקורת ברורה בספר הזה, שהופיעה גם בנובלה "אוזניים" בספרה הקודם, והיא מופנית כלפי הישראלים בעמק הסיליקון, שנמצאים במרדף בלתי פוסק אחרי כסף. "גם במילייה שלי בארץ יש להצלחה בקריירה משקל עצום, לא פחות משם. רק שבוואלי זאת הסיבה שבגללה אתה נמצא שם", היא מסבירה. "אם כבר גררת את אשתך וילדיך לערבות סאניוויל בשביל הסטארט־אפ שלך, כדאי שזה יהיה שווה את זה. נפגשתי עם הרבה אנשים כמו יוסי, הגיבור של 'אוזניים', יורדים שעסוקים כל הזמן בלדאוג כמה כסף יש להם, ותמיד רוצים יותר".

"שיניים" הוא הרומן הראשון של פלומן (48), שנולדה בירושלים להורים פרופסורים לרפואה, וגדלה במקומות שונים בארץ ובארצות הברית. היא השלימה תואר ראשון במשפטים באוניברסיטת תל אביב, וב־1997, כשהיתה בת 27, נסעה ללמוד תואר שני במינהל עסקים בצרפת. "שם הבנתי שלא אחזור להיות עורכת דין, וגם שכנראה לא נחזור ארצה. הייתי כבר נשואה, ובעלי היה בשכנוע פנימי עמוק שזו טעות שאני עורכת דין, ואם זה אומר שהוא צריך לבוא אחריי לגור בצרפת — אז בסדר.

"כבר כשלמדתי בצרפת מתתי על הייטק", אומרת פלומן, ועיניה נוצצות. "זה תמיד היה הדבר שהכי עניין אותי והכי הדליק אותי". ההחלטה לנסוע לנסות את מזלה בארצות הברית התקבלה אחרי שחזרה ארצה בתום שנת הלימודים בצרפת, ואחרי שבראיון עבודה נשאלה מתי היא מתכננת להביא ילדים לעולם. "זה היה בלתי נסבל בעיניי שאין פה חופש להיות 'סתם מוכשרת'. לכן אמריקה נבחרה. עוד לא ידעתי כלום בהייטק, אבל הייתי מספיק אמיצה כדי לנסות".

מקום העבודה הראשון של פלומן בעמק הסיליקון היה הסטארט־אפ הישראלי נטרו, שבו השקיעה קרן JVP של אראל מרגלית, ושפיתח מערכות תקשורת בפס רחב. היא החלה כמנהלת שיווק ועם הזמן קודמה לתפקיד מנהלת פיתוח עסקי. משם המשיכה לתפקיד דומה בסטארט־אפ ישראלי אחר, סרטגון, שבנה מערכות לניטור אפליקציות. ואז, יום אחד, בגיל 34, החליטה שהייעוד שלה הוא לכתוב והיא התפטרה.

איך פתאום נכנסה הכתיבה לתוך כל זה?

"תמיד נורא רציתי לכתוב. אנשים חיים בוואלי בתקווה אינסופית לאקזיט, ולכולם שם יש רשימה של דברים שהם יעשו אחריו, כשיהיו להם הזמן והכסף. הבנתי שזו דרך איומה לנהל את החיים וגם הרגשתי עייפה מאוד מסרטגון. חיפשתי עבודה אחרת במשך שבוע ואז החלטתי להתפטר. זאת היתה החלטה גורלית כי היא חיסלה לי את האפשרות לגרין קארד".

היזמים אלון מאסק (משמאל) ושון פארקר במסיבה של יו הפנר, 2015. "לא קל להיות אשה בסביבה כל-גברית אבל כיבדו אותי", צילום: איי אף פי היזמים אלון מאסק (משמאל) ושון פארקר במסיבה של יו הפנר, 2015. "לא קל להיות אשה בסביבה כל-גברית אבל כיבדו אותי" | צילום: איי אף פי היזמים אלון מאסק (משמאל) ושון פארקר במסיבה של יו הפנר, 2015. "לא קל להיות אשה בסביבה כל-גברית אבל כיבדו אותי", צילום: איי אף פי

אף שהיא מצמצמת את שהותה בארצות הברית לשתי שורות, תשע השנים שבהן חיה שם היו משמעותיות מאוד, ובהן גם נולדו שלושת בניה (כיום בני 12, 15 ו־18). "זה היה קל מאוד", היא מספרת. "הוואלי הוא לא מקום מרובה נשים, ובחברה שהייתי בה בכלל לא היו הרבה נשים, בטח לא בתפקידי מפתח. כשהבינו בנטרו שאני בהיריון ושאני לא מתכוונת לעזוב את התפקיד כמו שרוב הנשים עושות, העלו לי את השכר וגם נתנו לי קידום כדי שאחזור. צריך להבין — זה לא כמו בישראל. אני בחרתי את שעות העבודה שלי ואת התנאים שלי. הם היו הגונים מאוד איתי. בסופו של דבר, אנשים לא עבדו כל כך קשה אז. המשרדים התרוקנו סביב השעה חמש־שש. אני באתי עם אתוס עבודה רציני יותר, וזה היה נראה לי קל".

בחודשים האחרונים, בעקבות קמפיין MeToo, החל שיח ציבורי נרחב על היחס הבעייתי לנשים בעמק הסיליקון. במרכז הדיון נמצא "Brotopia: Breaking Up the Boys' Club of Silicon Valley", ספרה של העיתונאית אמילי צ'אנג, שמתאר את עמק הסיליקון כמועדון בנים סגור, שבו הנשים סובלות מאפליית שכר ומסביבות עבודה סקסיסטיות, שכללו מסיבות סקס והטרדות מיניות. הספר נהפך במהרה לרב־מכר וזכה לביקורות מצוינות, כולל ב”ניו יורק טיימס”.

אבל פלומן זוכרת עמק אחר. "העולם שמתארים בפרסומים הללו לא היה קיים בתקופתי. הוואלי, אף שהיה גברי מאוד, היה מורכב מערימת חנונים. אמנם הייתי זרה שם, היה לי שם זר וידעו ששירתי בצבא, אבל עשיתי את העבודה ופרגנו לי מאוד. להיות אשה בסביבה שהיא גברית בלבד זה לא קל, אבל דווקא הרגשתי שמכבדים אותי מאוד".

אראל מרגלית המשקיע הבולט בנטרו, צילום: אוראל כהן אראל מרגלית המשקיע הבולט בנטרו | צילום: אוראל כהן אראל מרגלית המשקיע הבולט בנטרו, צילום: אוראל כהן

פלומן החלה לכתוב מיד אחרי שהתפטרה ב־2004, טרם עזיבתה את ארצות הברית. ספרה הראשון, "ארעיים וקבועים", היה ספר עיון שעסק בקהילה הישראלית שבה חיה.

ב־2006 שבה משפחת פלומן ארצה, ובהמשך התיישבה במושב עין שריד, שם היא מתגוררת עד היום. ההתאקלמות מחדש בארץ חייבה את פלומן לחזור לתעשיית ההייטק. "קצת פחדתי בהתחלה לעבוד בתעשייה", היא נזכרת, "וגם רציתי שיישאר לי זמן לכתיבה". לכן החלה לתת ייעוץ שיווקי לסטארט־אפים, וכעבור שנתיים התמקדה במגזר הערבי. אחד מתוצרי התקופה היה "כוונות טובות", ספר עיון שכתבה על ההייטק במגזר הערבי.

את "חשפן", ספר הפרוזה הראשון שלה, שמאגד שלוש נובלות קצרות, פרסמה פלומן בשנת 2015. "אני לא סופר שעף על היצירות שלו. כל הזמן רציתי לכתוב פרוזה, אבל חשבתי שהיא די גרועה, אז התמקדתי בעיון", היא צוחקת.

לפני שנתיים חזרה פלומן לעבודה מסודרת בהייטק כסמנכ"לית השיווק של GamEffective, שפיתחה ממשק דמוי משחק המחליף משימות ארגוניות. לפני כחודש עברה לאופטיבוס, שמפתחת אינטליגנציה מלאכותית לאופטימיזציה של שיבוץ נהגים בתחבורה הציבורית. "זה עדיין מדליק אותי", היא מסבירה. "אני מתה על הייטק. אחרי שיצא 'חשפן' וקיבלתי ביקורות טובות הייתי אמורה להגיד 'טוב, מעכשיו אני כותבת', אבל פתאום התחשק לי מאוד דווקא לחזור לעניינים".

היום את יותר אשת הייטק או סופרת?

"המון שנים הייתי מאוד אמביוולנטית לגבי הכתיבה. רק עכשיו אני קוראת לעצמי 'סופרת'. להוציא ספר זה די עונש, והפסדתי על זה כסף. אבל זה מאוד חשוב לי. מצד שני, אני אוהבת מאוד את עולם המעשה של ההייטק, ואפילו השנה, תוך כדי עבודה קבועה, הצלחתי לכתוב 100 אלף מילה".

את מצטערת לפעמים שחזרת ארצה?

"הייתי בוואלי באוקטובר, ויש רגעים קטנים של געגוע, כמו כשהלכנו על גבעות בין אלונים בני 200 שנה. אבל אני שמחה להיות בארץ כי שם חייתי כארעית. לא היה קונטקסט קהילתי רחב, אלא רק חיים למען הקריירה. כיום אני עובדת, כותבת ופעילה חברתית במועצה המקומית, מכירה את הקהילה שאני חיה בה ופועלת בה. אלה חיים מלאים יותר".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות



5 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

4.
הסיליקון וואלי הוא קיבוץ ישראלי
מאז 2006 עברו הרבה מאוד ישראלים לוואלי, המקום מרגיש כמו קיבוץ. הקהילה מאוד תומכת, ומי שמחפש/ת עבודה מקבל עזרה, האמת כמעט בכל דבר את/ה מקבל עזרה, ממזרן שחסר כשרק עברת, להמלצות לבתי ספר.... לגור בוואלי מרגיש כאילו אתה חי באידיליה של כל ישראל אחים.
עמק ירוק  |  10.09.18