הצלם זוהר רון התאים את עבודתו החדשה לשיריו של דיויד ברוזה

הצלם זוהר רון ידוע בצילומיו שהם על התפר שבין מסחרי לאמנותי - מצד אחד הוא ידוע בצילומי האופנה שלו לקמפיינים של רשתות גדולות, מצד שני הוא מתעד מסביב לעולם תרבויות שונות שכבר כיכבו במגזיני טיולים נחשבים בעולם. את השילוב הזה מביא כעת רון לתחום חדש - הפעם על במת הופעה חיה של הזר דיויד ברוזה.

בשבוע הקרוב (30.8), בערב הסיום של “פסטיבל סוף הקיץ” של תיאטרון ירושלים, יחבור רון לברוזה: כאשר ברוזה יופיע עם שיריו, יוקרנו על הבמה עבודות וידיאו שיצר רון במיוחד, המתחברות למוטיבים שונים במילים ובלחן. “אני מאוד מחובר בעבודות שלי לשפה העברית ולשירה”, מסביר רון (40), “עבור המופע אני יוצר סרטוני וידיאו קצרים לכל שיר, כל אחד בעל נקודת השקה שלי עם ברוזה. שנינו עוסקים הרבה בנדודים - הוא בשיריו ואני בצילומים שלי, ובמופע המשותף אני מנסה לבטא את המסע. לכל שיר יש ויזואליה משלו שתורכב משפה אחידה ומדימויים שצילמתי במקומות שונים. למשל, ‘שיר אהבה בדואי’ יתחבר לעבודת וידיאו שתציג דימויים של מדבר ותרבות שבטית ול’אישה שאיתי’ יצרתי עבודה המבוססת על מחול וגוף האישה”.

זוהר רון

מתוך עבודת הווידיאו של זוהר רון

אתה מחובר יותר לצד המסחרי או לצד האמנותי?

“אף פעם לא הפרדתי בין השניים. אני לא מגדיר את עצמי כצלם, אני אוהב לחשוב על עצמי כאמן שהמצלמה היא כלי עבורו. האמנות שלי מושפעת מהעבודה המסחרית ולהפך. אני אוהב את האסתטי, ההרמוני, היופי שבדברים שמשתלב יחד עם ניסיון להראות דברים יותר אינטואיטיביים שנובעים מתוכי. בנק יכול לרכוש ממני, למשל, סדרת תמונות ממסעות וזמר יכול להזמין ממני עבודת אמנות”.

רון מחובר לעולם הבמה עוד מהבית - אביו היה מדור המייסדים של להקת המחול בת שבע. “הבמה היא חלק גדול ומשמעותי מהחיים שלי עוד כילד”, הוא אומר, “תמיד הייתי בסביבה של הפקות בימתיות גדולות ותמיד התבוננתי בעבודה עם הגוף. עד היום למחול ולתנועה יש חלק משמעותי בעבודות שלי, גם אם אצלם קמפיין לתיקים למשל, אביא רקדנית שתייצר בו תנועה”. כיום אחד האלמנטים המשמעותיים בעבודה שלו הוא המסעות שהוא מקיים במדינות כמו מצרים, סרי לנקה ומונגוליה.

איך מתחילים מסע כזה?

“בדרך כלל ממחקר תרבותי של קהילות מסוימות. מושכות אותי אלה שחיות בדרכים מסורתיות יותר, ואני משתדל תמיד להגיע למקומות נידחים יותר, לכפרים רחוקים, כדי לחשוף את העולם שלנו לדברים שמרגשים אותי. יש מקומות שלמדתי להבין שאם אני מגיע לבד לאנשים יותר קל להפתח, ויש מקומות בהם דווקא צוות גדול עושה רושם וגורר יותר שיתוף פעולה”.