מחקר חדש של ה־OECD מעמיד בספק את הסיכוי לשפר את רמת ההוראה בישראל בשנים הקרובות. לפי המחקר, רמת תלמידי התיכון הישראלים ששואפים להיות מורים היא מהנמוכות בארגון על פי הישגיהם במבחני PISA. הציונים שקיבלו מורי העתיד של ישראל בקריאה נמצאו במקום השלישי מהסוף, ובמתמטיקה ‑ במקום הרביעי מהסוף.
ממצא אחר במחקר מתחיל להסביר את הפער: דווקא התלמידים המצטיינים בישראל לא נמשכים להוראה. בעוד שבמדינות כמו יפן, גרמניה וארצות הברית, ציוני התלמידים ששואפים להיות מורים נוטים להיות גבוהים אפילו מאלה של התלמידים במדינות האלה שמתכננים לעבוד במקצועות אקדמיים אחרים ‑ בישראל הם נמוכים בהרבה. למעשה, תיכוניסטים ישראלים שחולמים על הוראה משיגים בממוצע 52 נקודות פחות מבני כיתתם שמעדיפים קריירה אקדמית אחרת ‑ הפער הגדול ביותר בארגון.
המחקר שפורסם החודש מבקש לבחון את היעילות של מדיניות ההוראה, ומתבסס על התשובות שנתנו תלמידים בני 15 במבחני PISA בשנת 2015. אחת השאלות במבחנים נגעה לשאיפות המקצועיות של הנבחן.
החוקרים מסבירים כי למשיכת מועמדים בעלי הישגים ומוטיבציה להוראה יש חשיבות רבה, שכן הוכח שאיכות כוח ההוראה “חשובה יותר מכל היבט אחר במערכת החינוך בניבוי התוצאות הלימודיות". השאלה אם מועמדים מצטיינים אמנם יפנו להוראה מוכרעת כבר בימי לימודיהם בתיכון: מחקר שנעשה ב־14 מדינות מפותחות גילה ש־62% מהמורים הצעירים בחרו במקצוע כבר בשלב הזה.
מתשובותיהם של בני הנוער הישראלים למבחנים עולה ש־4.9% מהם מתכוונים להיות מורים, לעומת 4.2% בממוצע ב־
OECD. בדומה לרוב המדינות המפותחות, מספר הבנות שמעוניינות במקצוע עולה בהרבה על מספר הבנים. אלא שהבעיות הקשות של עתיד ההוראה בישראל עולות כשמנתחים מי הם תלמידי התיכון שמתכננים קריירה בהוראה.
כידוע, הצטיינות במתמטיקה עומדת בראש סדר העדיפויות של שר החינוך נפתלי בנט. הציון הממוצע של השואפים להיות מורים בישראל במבחני PISA במתמטיקה הוא 430, לעומת ממוצע OECD של 498 ‑ נמוך ב־68 נקודות. המדינות היחידות שבהן תלמידי תיכון ששואפים להיות מורים השיגו ציונים נמוכים יותר במתמטיקה היו צ'ילה (426), טורקיה (397) ומקסיקו (392). ביפן, שוויץ וקוריאה, תלמידים שחולמים על הוראה השיגו ציונים גבוהים מ־550 ‑ 120 נקודות ויותר מעל ישראל. יש לציין עם זאת שהמבחנים שהיוון בסיס למחקר נערכו ב־2015, טרם הרפורמה של בנט בלימודי המתמטיקה.
בכישורי קריאה, הציון הממוצע של השואפים להיות מורים בישראל הוא 439, 71 נקודות פחות מממוצע OECD שעומד על 510. רק תלמידי טורקיה (415) ומקסיקו (407) ששואפים להוראה הסתפקו בציונים נמוכים יותר; צ'ילה הפעם הרבה לפנינו (473). בפינלנד, גרמניה, אסטוניה וסלובניה, הציון הממוצע בקריאה של בני 15 שמתכוונים להיות מורים גבוה מ־550.
הממצאים האלה מדאיגים, משום שלפי חוקרי ה־OECD, יש קשר מובהק בין כישורי המתמטיקה והקריאה של תלמידים לאלה של המורים שלהם.
הפער העצום הזה בין ישראל ל־OECD קשור למאפיין נוסף של תלמידי התיכון המתכננים להיות מורים בישראל: פער גבוה כמעט באותה מידה בינם לבין התיכוניסטים שמעדיפים ללמוד כל מקצוע אקדמי אחר. העובדה שתלמידים מצטיינים מעדיפים להתרחק מהוראה היא עדות כואבת לכישלון של ממשלות ישראל בשיפור מעמד המורה.
הציון הממוצע במבחני PISA במתמטיקה של תלמידי תיכון ישראלים השואפים למקצועות אקדמיים שאינם הוראה עמד על 480 ‑ 50 נקודות יותר מעמיתיהם ששואפים להוראה. הפער הזה גבוה פי 3 מהפער הממוצע במדינות המפותחות, שעומד על 17 נקודות בלבד.
בתחום הקריאה, הציון הממוצע של תלמידים ששואפים ללמוד מקצוע אקדמי עמד בישראל על 493 ‑ 54 נקודות מהציון בקרב אלה שמתכוונים להיות מורים. במקרה זה, הפער גבוה פי 4 מהפער הממוצע במדינות המפותחות, שעומד על 13 נקודות בלבד.
התוצאה: הפער הממוצע בישראל של ציוני PISA (ממוצע של מתמטיקה וקריאה) בין תלמידי התיכון המתכננים קריירה אקדמית שאינה הוראה לבין השואפים להוראה בישראל הוא הגדול במדינות המפותחות: 52 נקודות בממוצע. המדינות הקרובות אלינו ביותר בגובה הפער הן לטביה (46 נקודות בממוצע) ופורטוגל (45). מעניין שבפינלנד, שנחשבת מודל עולמי לחיקוי של מערכת חינוך, יש בכל זאת פער של 14 נקודות לרעת השואפים להוראה. בדנמרק אין הבדלים בין התלמידים בשתי הקבוצות.
אלא שעצם המצב שבו הוראה מושכת תלמידים בעלי הישגים נמוכים יותר אינו גזירת גורל. בעשר מדינות מפותחות, הציונים של השואפים להיות מורים גבוהים יותר משל השואפים למקצועות אקדמיים אחרים. ביניהן: גרמניה (פער של 7 נקודות), שוויץ (5), הונגריה (4) וארצות הברית (6). הפער הגבוה ביותר לטובת המתכוונים להיות מורים הוא ביפן: 11 נקודות הפרש. ההצלחה למשוך תלמידים חזקים להוראה תלויה, כנראה, במעמד המורה.
השכלת ההורים נחשבת לאחד הגורמים החשובים ביותר בחיזוי הישגי הילדים. ה־OECD בדק את השכלת ההורים של תלמידי התיכון השואפים להיות מורים, ומצא שבישראל הנטייה של תלמידים שנולדו להורים מעוטי השכלה לבחור בהוראה היא הגבוהה במדינות המפותחות. 14.3% מהילדים הישראלים ששני הוריהם חסרי השכלה תיכונית מתכוונים להיות מורים ‑ פי 4 מהממוצע בארגון (3.7%). זהו השיעור הגבוה ביותר ב־OECD של נערים שלהוריהם אין השכלה תיכונית שמתכננים קריירה בהוראה. ההסבר לכך קשור אולי לאוכלוסייה הערבית ולשיעור גבוה יחסית של מהגרים ממדינות פחות מפותחות.
מהעבר השני, 6.5% מהנערים הישראלים שלפחות לאחד מהוריהם השכלה תיכונית מתכוונים להיות מורים, לעומת ממוצע של 4.3% ב־OECD. אשר לילדים להורים בעלי השכלה אקדמית ‑ רק 3.7% מהם שואפים לעסוק בהוראה, לעומת ממוצע של 4.2% במדינות המפותחות.
עוד מדינות שבהן הסיכוי שתלמיד להורים בעלי השכלה נמוכה ישאף להיות מורה גבוה מהסיכוי שתלמיד להורים משכילים יבחר בקריירה כזו: אלג'יריה, לבנון, תאילנד ווייטנאם. אלא שבניגוד לישראל, אף אחת מהן לא חברה ב
ארגון המדינות המפותחות.
החוקרים מעלים שתי אפשרויות להסברת המצב שבו תלמידים שהוריהם בעלי השכלה נמוכה מעדיפים להיות מורים. האחת היא שמקצוע ההוראה נחשב במדינות אלה כמסלול לקידום חברתי. ההסבר הזה ודאי לא נכון לחברה היהודית בישראל. הסיבה השנייה ‑ שמתאימה כידוע הרבה יותר לישראל ‑ היא דרישות בקבלה הנמוכות במוסדות להכשרת מורים.
עוד מסקנה של חוקרי ה־OECD שכדאי לשים לב אליה היא שהעלאת שכר לבדה לא תספיק למשוך מועמדים בעלי הישגים גבוהים, אם כי היא תהיה אטרקטיבית למועמדים בעלי הישגים נמוכים. מי שרוצה למשוך תלמידי בעלי הישגים, קובעים החוקרים, יצטרך לשפר את מעמד המורה ואת סביבת העבודה שלו.
צילום: עידו ארז
21 תגובות לכתיבת תגובה