איך נקבע שווי של שחקן כדורגל

הדבר הכי חשוב לדעת על שווי שוק של שחקנים: השווי לא קובע מי יותר טוב כרגע, או יהיה יותר טוב, או היה יותר טוב. גם אם על אליסון בקר, למשל, שילמו 65 מיליון ליש"ט, זה לא אומר שהוא טוב פי שניים מטיבו קורטואה, שעליו שילמו 35 מיליון ליש"ט. זה עונה על שאלה אחת - כמה שווה לשלם ברגע זה בדיוק עבור שחקן מסוים.

אז איך קובעים את השווי? בחשבונאות יש שלוש שיטות עיקריות לקביעת שווי הוגן: שיטת העלות שלפיה ה"נכס" מוצג במאזני החברה לפי הסכום שבו נרכש השחקן ומופחת על פני שנות השימוש המקובלות בנכס ("עלות מופחתת"). לדוגמה, יובנטוס הנסחרת בבורסה תציג בדו”חותיה הכספיים הקרובים נכס בשווי 105 מיליון יורו, שהוא החוזה של כריסטיאנו רונלדו, ובשנה הבאה הסכום הזה יקטן ברבע מכיוון שהוא חתם לארבע שנים. זה שווי החוזה שלו, לא שווי השחקן. כלומר, בכמה אפשר למכור אותו. השיטה העיקרית והמקובלת ביותר להערכת שווי של נכס היא שיטת היוון תזרימי מזומנים (Discounted Cash Flow, DCF). מחשבים כמה כסף, נטו (הכנסות בניכוי הוצאות תפעול, מימון והשקעה ברכוש), אפשר להפיק מהנכס לאורך השנים מהון. נניח קיבלתם דירה בירושה ואתם רוצים להשכיר אותה - אתם יכולים להעריך שדירת 4 חדרים באזור שלכם שווה בערך 5,000 שקל נטו לחודש ל־20 השנים הקרובות, בשיעור תשואה של 4%. בחישוב פשוט זה יכולים להעריך כמה שווה הדירה. זו שיטה פחות רלבנטית לשחקני כדורגל. הרי כמעט בלתי אפשרי לחשב כמה כסף שחקן יכניס למועדון. מי יכול לתמחר איזה חלק ממכירת הכרטיסים והמרצ'נדייז וזכויות השידור מיוחס אליו ספציפית? וגם אם כן ניתן, איך אפשר לדעת לאיזה מועדון הוא יימכר? ההכנסות שהוא עשוי להפיק במנצ'סטר סיטי שונות מאלו שיפיק במדריד. לכן השיטה הזו יורדת מהפרק.

קיליאן מבאפה | צילום: twitter

שיטת ההשוואה

נחזור לדירה. ניתן לחשב אותה לפי שיטת היוון תזרימי המזומנים, אבל יכולים לעשות משהו פשוט: להיכנס ליד 2 ולראות בכמה מוכרים דירות דומות באזור שלכם, 4 חדרים, בלי מעלית, קומה רביעית. איך מיישמים את זה בכדורגל? איך יודעים כמה שווים ליאו מסי ורונלדו, למשל? יש שחקנים דומים להם? שהם גם באותו גיל, רזומה, לאום, תפקיד? יש כל כך הרבה פרמטרים.

מי שנחלצה לעזרתנו היא חברת המחקר CIES Footbal Observatory שפיתחה אלגוריתם שמתבסס על יותר מ־2,000 עסקאות בחמש הליגות הבכירות מאז שנת 2010. האתר התחשב בשלוש קבוצות של פרמטרים ובדק לאילו נתונים יש השפעה על השווי. הקבוצה הראשונה היא ביצועי השחקן - כמה פעמים שיחק בשנים האחרונות ובאיזו מסגרת (במדי הקבוצה והנבחרת). ב־CIES גם פיתחו מנגנון להערכת ביצועי השחקנים עם התאמה לתפקיד, מה שגם כמובן משפיע על הניקוד, אך בקצרה מדובר בסטטיסטיקות מתקדמות כמו היכולת לקדם את ההתקפה, ליצור מצבי הבקעה ולמנוע מצבים מהיריב. קבוצת הפרמטרים השנייה מתייחסת להצלחה של הקבוצה שלו ואותה נבחרת. אם הקבוצה הצליחה, כנראה שהוא גם היה בזרקורים והערך שלו צפוי לעלות.

הקבוצה השלישית היא הקבוצה שכדאי להתעכב עליה: נתוני השחקן - גיל, תפקיד, אורך החוזה ועלות מופחתת של ההעברה הקודמת. הגיל משמעותי לקביעת השווי. משחקן מבוגר מדי, טוב ככל שיהיה, לא ניתן להפיק תועלת למשך שנים רבות, ואכן ניתן לראות שמתוך רשימת 100 השחקנים בעלי השווי הגבוה ביותר שפרסמה CIES ביוני, יש רק ארבעה שחקנים מעל גיל 30 - רונלדו, אדין דז'קו, לואיס סוארס ודרייס מרטנס. האם זה אומר שלצעירים יש יתרון משמעותי כאן? לפי ההיגיון הזה כן, ניתן להפיק מהם הכנסות רבות. אלא שלצעירים אין מספקים פרמטרים של ניסיון שמגבים אותם. יש רק חמישה שחקנים מתחת לגיל 20 במאייה הראשונה - מקסימיליאן ארנולד, ג'יאנלואיג'י דונארומה, כריסטיאן פוליסיק, דיוט אופאמקנו וקיליאן מבאפה. החלוץ בן ה־19 מדורג במקום השלישי הכולל עם שווי שוק של 186.5 מיליון יורו, די קרוב לסכום הרכישה שפריז סן ז'רמן שילמה עבורו למונאקו. פ.ס.ז' סגרה את העסקה כבר אשתקד כשהשווי שלו היה רק 90 מיליון יורו, בשל חוסר הניסיון שלו. תג המחיר החדש, החוזה בפ.ס.ז' ועוד קצת קילומטראז' שצבר מוכיחים שהסכום ששילמו הצרפתים לא מופרך. שחקן צעיר למעשה הוא כמו קרקע אטרקטיבית במרכז תל אביב שעדיין לא קיבלה היתר בנייה. הגיל האידיאלי לשווי מרבי הוא בין 24 ל־26, ואכן 40 מתוך 100 הראשונים נמצאים בגילאים האלה עם השווי הממוצע הגבוה ביותר (כ־98.6 מיליון יורו).

ניימאר | צילום: רויטרס

התפקיד גם כן חשוב לקביעת השווי, כאשר באופן טבעי שחקני ההתקפה בדרך כלל נהנים משווי גבוה יותר. פול פוגבה (מדורג 14, שווה 145 מיליון יורו) הוא השחקן הראשון ברשימה שאינו חלוץ או קשר התקפי, סמואל אומטיטי (מדורג 19, 111.5 מיליון יורו) ראשון מבין שחקני ההגנה. 56 מתוך 100 הראשונים הם שחקנים התקפיים עם שווי ממוצע של 105 מיליון יורו לעומת שווי של כ־72 מיליון עבור קשרים מרכזיים ושחקני הגנה. אורך החוזה והעלות המופחתת של העברה הקודמת הם גם כן פרמטרים שמשפיעים - יהיה קשה מאוד לרכוש שחקנים עם חוזה ארוך טווח, בטח כאלה ששולם עליהם הרבה כסף. ולכן שחקנים כאלה מדורגים גבוה, ל־79 מה־100 הראשונים יש חוזה של בין שלוש לחמש שנים. מנגד, יש רק שני שחקנים שהחוזה שלהם מסתיים בעונה הבאה.

מה עוד לומדים

כאמור, לא מדובר בהכרח ב־100 השחקנים הטובים בעולם, והם כאמור תלויים המון גם בכמה שילמו עליהם בעבר והחוזים המנופחים באנגליה תורמים לכך. עד כמה חזקה הליגה האנגלית? 46 מ־100 הראשונים משחקים בפרמיירליג, יותר מכפול מהליגה הספרדית (22) והאיטלקית (17) ופי שישה מהצרפתית (8) והגרמנית (7). הכסף הגדול באנגליה מרוקן את הכישרונות מקבוצות הביניים בשאר הליגות הגדולות. בספרד, למשל, 20 מ־22 השחקנים ברשימה משחקים בריאל מדריד, ברצלונה ואתלטיקו מדריד. מנצ'סטר סיטי (11) וליברפול (10) שולחות הכי הרבה שחקנים ל־100 הראשונים. האם השיטה עובדת? המודל של האתר לא מתחשב בסעיפי שחרור, הוא אובייקטיבי, והוא העריך את ניימאר אשתקד מאוד קרוב לסעיף השחרור שלו - 210 מיליון יורו. הברזילאי דורג גבוה בכל הקטגוריות - ביצועים בטופ העולמי, שיחק בכל המסגרות והנבחרות הנכונות, והיה בגיל המתאים פלוס חוזה לשלוש שנים (בערך במקסימום בכל קטגוריה אפשרית). גם שוויי השוק שנקבעו לאליסון (75 מיליון יורו), רונלדו (103.4 מיליון יורו) ותומאס למאר (70 מיליון יורו) לא רחוקים ממחירי המכירה שלהם הקיץ. הארי קיין מוליך את הדירוג עם שווי של 201 מיליון יורו. טוטנהאם לא תתפשר על ליש"ט פחות.

ממוצע השווי של 100 הראשונים עלה בכ־28% לעומת אשתקד, וגם בבדיקה של כל אחד מהמקומות ניתן לראות שהשווי עלה ביחס לאותו מקום בשיעור של בין 25% ל־34%. מספר השחקנים אשתקד שהשווי שלהם היה גבוה מ־100 מיליון יורו היה 14 לעומת 26 הקיץ הזה. האינפלציה הזו מתמשכת אף שבחלון ההעברות שנסגר באנגליה, לראשונה זה זמן רב לא נשבר שיא הרכישות. לפי Transfermarkt, קבוצות הפרמיירליג בזבזו הקיץ כ־1.2 מיליארד ליש"ט לעומת כ־1.9 מיליארד ליש”ט אשתקד, אבל זה ממש לא אומר שהמחירים ירדו, להפך. הירידה נובעת מכך שהיו פחות רכישות הקיץ, 104 לעומת 150 ב־2017. זה בגלל שקבוצות כמו מנצ'סטר יונייטד ומנצ’סטר סיטי התחמשו בעיקר בשנים הקודמות ולא היו פעילות יותר מדי בשוק. ההעברות שלהן חשובות להאצת הפעילות בשוק, כי כסף מביא כסף. למשל, ברצלונה השתמשה בכסף שקיבלה על ניימאר כדי לרכוש את עוסמאן דמבלה וקוטיניו, ודורטמונד וליברפול השתמשו בכספים הללו כדי לרכוש שחקנים נוספים. כך שהמכירה של ניימאר לבדה תרמה רבות לשוק ההעברות ב־2017. הפייר פליי הפיננסי גם קצת מאט את קצב הרכישות, ולכן, למשל, בפריז יש שקט יחסי הקיץ. אבל כשיש רכישות על ידי מועדונים גדולים, הן כבר בסכומים גבוהים, באזור ה־50, 60 מיליון יורו ומעלה. והמגמה הזו לא צפויה להיפסק בקרוב, ביחד עם המשך הכניסה של אילי הון מסין, ארצות ערב ומדינות נוספות לעסקי הכדורגל. ועם הגידול בהכנסות מזכויות שידור ברחבי אירופה, נראה שנמשיך לראות את שיאי ההעברות נשברים בזה אחר זה.

הכותב הוא רואה חשבון ובלוגר כדורגל ב־hazavit.co.il