אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
דונלד טראמפ, נשיא ארה"ב: קוראים לזה שגעת קוראים לזה טרפת צילום: גטי אימג'ס

מקום ראשון

דונלד טראמפ, נשיא ארה"ב: קוראים לזה שגעת קוראים לזה טרפת

קשה להפריז בעוצמת ההשפעה הגלובלית של דונלד טראמפ בשנה החולפת. מעבר לניהול העולם כפרקים בסדרת ריאליטי. מעבר לערעור המוסדות הבינלאומיים שאמריקה עצמה כוננה. אפילו מעבר לרומנים עם שפנפנות או כליאת פעוטות. בשנה האחרונה לימד הנשיא האמריקאי יותר ויותר מנהיגים שאפשר לכופף את הנורמות, לפזר מסרים הזויים - ועדיין לבסס את שלטונך. שם טמונה ההשפעה המסוכנת באמת של הטראמפיזם

05.09.2018, 00:52 | אורי פסובסקי

בשנה הראשונה שלו בבית הלבן הקיף עצמו הנשיא טראמפ במעטפת תומכת: באנשי צבא ("הגנרלים שלי"), במנהלים רבי־עוצמה שייבא מגולדמן זאקס ומאקסון מובייל, וגם בבני משפחה. טראמפ בכל זאת היה איש עסקים לא צעיר שמצא את עצמו בתפקיד הנשיא, ללא כל ניסיון פוליטי. המעטפת הזאת תמכה בו, אבל גם ריסנה אותו ואפילו התעלמה ממנו לפעמים.

אבל בשנה החולפת, שבמהלכה נכנס הממשל שלו לשנתו השנייה, טראמפ החל לחוש בנוח בכיסאו. זו היתה השנה שבה העוזרים של נשיא ארצות הברית החליטו "לתת לטראמפ להיות טראמפ". הם הפסיקו, למשל, לנסות ולשלוט בציוצים שלו בטוויטר. לא שהיתה להם בהכרח ברירה. טראמפ החליף את רוב יועציו הבכירים, כולל שר החוץ, ראש המועצה לביטחון לאומי והיועץ הכלכלי הראשי שלו. "טראמפ ללא מעצורים", הכריזה יותר מכותרת אחת. ובשנה הזאת, טראמפ החל להטביע את חותמו.

חלק מהאג'נדה של ממשל טראמפ הוא פשוט החזון הרפובליקני המוכר, שמקודם כעת בכל הכוח: מהורדות מסים דרמטיות לתאגידים ולעשירים, דרך מינוי שורה ארוכה של שופטים שמרניים, ועד דה־רגולציה אגרסיבית, כולל ביטול תקנות להגנה על הסביבה. טראמפ אולי רץ כ"פופוליסט", המייצג את "הגברים והנשים הנשכחים" של אמריקה, אבל בפועל רוב הצעדים האלה לא משחקים לטובת הצרכנים או העובדים, שהשכר שלהם המשיך לדרוך במקום, חרף ההבטחה שהורדת המסים תחלחל גם אל התלוש שלהם.

ולדימיר פוטין ודונלד טראמפ, פסגת הלסינקי יולי 2018, צילום: רויטרס ולדימיר פוטין ודונלד טראמפ, פסגת הלסינקי יולי 2018 | צילום: רויטרס ולדימיר פוטין ודונלד טראמפ, פסגת הלסינקי יולי 2018, צילום: רויטרס

חלקים אחרים מהמדיניות האמריקאית נושאים את חותמו המובהק של טראמפ, במנותק מהחזון הרפובליקאי. המחזות קורעי הלב של ילדים מופרדים מהוריהם בגבול, הם תוצאה מכוונת של מדיניות ההגירה של טראמפ, שמבקשת לסגור את הגבולות. גם מעמדם של מהגרים חוקיים עם גרין קארד כבר לא מובן מאליו. החלום האמריקאי, לפי טראמפ, שמור לאלה שכבר נמצאים באמריקה, ולא ל"ערב רב של המונים כמהים לנשום כבני חורין", כמאמר השיר החקוק על פסל החירות. ואם כבר מהגרים, הבהיר טראמפ, עדיף מהגרים מנורבגיה.

דולנד טראמפ וקים ג דולנד טראמפ וקים ג'ונג און בפגישה בסינגפור | צילום: אי פי איי דולנד טראמפ וקים ג

דווקא במסעות של טראמפ מחוץ לאמריקה אפשר היה לחוש השנה במשמעות האמיתית של "אמריקה תחילה": טראמפ הפגין נכונות לבעוט בכל המוסדות וההסכמים שאמריקה בעצמה עמלה לכונן מאז מלחמת העולם השנייה, מארגון הסחר העולמי ועד ברית נאט"ו, ועל הדרך החטיף לבעלות הברית המסורתיות של ארצו. הוא ויתר על כל מראית עין של מדיניות שמונחית על ידי ערכים, בוודאי ערכים ליברליים, לטובת חישובים מופגנים של כוח, תן וקח. גם הכבוד הבסיסי למנהיגים שהיו אמורים להיות עמיתיו נזרק לצד הדרך. נשיא ארצות הברית מוציא סוכריות מהכיס וזורק אותן לעבר קנצלרית גרמניה: בעבר זה היה מחזה בלתי נתפס.

טראמפ חש עוינות עמוקה לרעיון של מערכת בינלאומית שכבולה על ידי כללים, אמנות ומוסדות בינלאומיים. אבל האם כל ההמולה והזעם תורגמו לשינויים בפועל, מעבר לערעור הבריתות הקיימות? לא בהכרח. חלק מהעניין, כפי שיותר מפרשן אחד העיר, הוא שטראמפ מנהל את מדיניות החוץ של ארצות הברית כמו תוכנית ריאליטי, עם פרקים שבועיים: שבוע צפון קוריאה, שבוע נאט"ו, שבוע פוטין. הפרקים יכולים להיות מוצלחים יותר או פחות, אבל בדרך כלל מוכרז ניצחון וטראמפ ממשיך הלאה. בפועל צפון קוריאה לא מתפרקת מנשקה, יעדי ההוצאה של מדינות נאט"ו נותרו בעינם, וגם ההישג הגדול של טראמפ מול האיחוד האירופי הוא בעצם חזרה למשא ומתן.

נשיא הפיליפינים רודריגו דוטרטה והנשיא טראמפ, צילום: רויטרס נשיא הפיליפינים רודריגו דוטרטה והנשיא טראמפ | צילום: רויטרס נשיא הפיליפינים רודריגו דוטרטה והנשיא טראמפ, צילום: רויטרס

טראמפ, יש להודות, משחק יד חלשה מזו של קודמיו: מעמדה של ארצות הברית הוא לא כשהיה, עובדה שבעצמה תרמה לעלייתו. בחזונו, על חורבות ההסכמים הבינלאומיים, ארצות הברית היתה אמורה להשיג "עסקאות טובות יותר" מול כל מדינה, תוך כיפוף ידיה. אבל עד כה טראמפ השיג התקדמות בעיקר בעדכון הסכם הסחר בצפון אמריקה (שטרם עבר את כל מסכת האישורים), וחלק מהמדינות שניסה להפגין מולן שרירים פשוט הלכו וחתמו על הסכמים זו עם זו - בלעדיו. מלחמת הסחר המסלימה עם סין שהפכה למוקד החיכוך הגדול ביותר, טרם הוכרעה, וספק גדול אם ארצות הברית תצא ממנה נשכרת. בינתיים היא צפויה להעיב על כלכלת העולם כולו בשנה הקרובה.

אולם, הנשיאות של טראמפ היא הרבה מעבר למדיניות הרשמית של ממשלו. למעשה, ההתנהלות של האיש בעל הגוון הכתום, ה"טראמפיזם", מהותית הרבה יותר. בשנה החולפת המשיכו, ואולי אף החריפו, כל המגמות שהיו שם עוד בימי הקמפיין: הגסות, הבריונות, האלתור. אם הנשיא הקודם התעקש על מדיניות ״אובמה בלי דרמה״, והשיג שמונה שנים של שקט תעשייתי, הרי שטראמפ הגיע אל המשרה הרמה כשבארונו מסתתרים הסכמי שתיקה עם חשפנית ודוגמנית פלייבוי שהולכים ונחשפים. הוא ניהל על בסיס שבועי קרבות עלבונות וקללות עם ספורטאים וסלבריטאים, לא בחל בביזוי גיבור אמריקאי על ערש דווי כמו ג׳ון מקיין, ורק לאחרונה ניהל קרב ציוצים נמוך נגד פליטת ריאליטי שהוא עצמו גרר איתו אל תוך הבית הלבן, רק כדי להיפטר ממנה ולכנות אותה "כלבה". כל הסכסוכים האישיים האלה מבדרים ומרתקים (כפי שתאונה בכביש היא מראה שקשה להתיק ממנו את העיניים), אבל הם גובים מחיר עצום מיוקרתו של מוסד הנשיאות והם מתחברים לחוסר הכבוד הבסיסי של טראמפ כלפי מוסדות הדמוקרטיה האמריקאית, מהבולשת הפדרלית, דרך קהילת המודיעין ועד לעיתונות - וכפועל יוצא, לפגיעה במעמדם של אלה.

מה שמטריד יותר מכל הוא חוסר הכבוד של טראמפ לאמת. נכון, כל הפוליטיקאים משקרים. בעצם, כולם משקרים לפעמים. אבל נראה שטראמפ פשוט לא מייחס חשיבות כלשהי לעובדות. הוא מצהיר שצפון קוריאה אינה מהווה עוד איום גרעיני, שנאט״ו חייבת לאמריקה כסף, שרוסיה לא התערבה בבחירות (״זו מתיחה ענקית״). אלו הצהרות חסרות ביסוס, והן מקשות להתנהל באופן רציונלי מול ממשל טראמפ. יותר מכך: הן משחררות את טראמפ מהרסן שהמציאות כופה על כל ממשל. כמו שההיסטוריון טימותי סניידר, מומחה להיסטוריה האפלה של אירופה במאה ה־20, ניסח זאת בראיון ל"כלכליסט": ״אם אתה רוצה להפוך את אמריקה ללא־דמוקרטיה, קל הרבה יותר לשכנע את האמריקאים שאין אמת מאשר לפלוש לארצות הברית ולמנות ממשלה משלך״.

ייתכן שהתנהגותו של טראמפ עוד תגבה מהמפלגה שלו מחיר כבד בקלפי בבחירות לקונגרס בנובמבר הקרוב. אבל עד כה, אפשר לראות בהתנהלות של טראמפ בדיקת גבולות שעלתה יפה: טראמפ בחן עד כמה ניתן להתעלם מהנורמות הציבוריות ומהאופן שבו מוסד הנשיאות אמור להתנהל, בלי לשלם מחיר. בינתיים הוא למד שמרחב התמרון גדול למדי. בין היתר התגלתה הנכונות של הרפובליקנים בקונגרס ליישר קו, ולהשלים לא רק עם גילויי שחיתות בממשל, אלא גם לשתוק נוכח המתקפות הגוברות והולכות של טראמפ על רשויות החוק והחקירה שמתנהלת נגדו. כהונת טראמפ מלמדת לא רק על היכולת לשעבד, ואולי אפילו להשחית, מפלגה פוליטית בעל מסורת ארוכת שנים. הפופולריות שממנה נהנה טראמפ ושהיא יציבה למדי בקרב "הבסיס" שלו, מבהירה שיש גם שיעור לא מבוטל של אמריקאים שמוכנים להשלים עם גילויי הגזענות של טראמפ (ואולי אף נמשכים אליהם), שאינם מתרגשים במיוחד מהזלזול במוסדות הדמוקרטיים, ואפילו - בקרב נוצרים אוונגליסטים שמקנים חשיבות ל"ערכי משפחה" - לא נרתעים מהגילויים הסנסציוניים ומלאי הרפש על חייו הפרטיים של טראמפ.

קשה להפריז בעוצמת ההשפעה של כל אלה. ארצות הברית של טראמפ מתנערת במפגיע מערכים של ליברליזם, שוויון וחירות, שהיו הבסיס למהפכה האמריקאית והפכו אותה לנושאת הדגל הגלובלית שלהם. הזיהוי של אמריקה עם הדמוקרטיה הוחלף ברוח אחרת, כזו שמחזקת את השליט רב־העוצמה והבלתי ניתן להחלפה. כשטראמפ מאיים לפטר את החוקר שלו או משתלח בבתי המשפט, הוא לא סתם מתנער מהעקרונות הדמוקרטיים של הפרדת רשויות ושוויון בפני החוק - הוא חותר תחתם. כאשר הוא מתחנף לוולדימיר פוטין בפגישה פומבית הוא מבהיר למעשה שאין יתרון לשיטת המשטר שהוא מייצג על פני שלטון היחיד של הנשיא הרוסי. כשהוא מתגאה ב"מערכת יחסים נהדרת" עם נשיא הפיליפינים הרצחני רודריגו דוטרטה או מתלהב בפומבי מרוצח המונים כמו קים ג'ונג און, הוא מאיין במודע את היתרון הערכי שממנו נהנתה המעצמה המערבית. אותו יתרון שגרם ליתר הדמוקרטיות המערביות להתקבץ סביבה.

לכן ההתנהלות של טראמפ ומדיניותו משפיעות הרבה מחוץ לגבולות ארצות הברית. הגילוי המסעיר שאתה יכול לכופף את הנורמות, להכפיף את המפלגה לרצונך ולפתות את הבוחרים עם מסרים שאיש לא העז להעלות בפומבי, קונה את לבם של יותר ויותר מנהיגים בעולם. טראמפ יצר פתח לעליית מנהיגים בצלמו גם בשאר המערב. הוא כותב להם את ה"פלייבוק", את הוראות המשחק, והם לומדים ומיישמים. ואז הוא גם נותן להם גיבוי. נכון, טראמפ הוא חלק מגל עולמי. לא הוא יצר אותו. אבל הוא מעצים ומחבק את המשטרים הסמכותניים שקמים במזרח אירופה כמו זה של ויקטור אורבן ההונגרי, יקיר ממשלת ישראל, או זה של דוטרטה בפיליפינים. פוטין בכלל זוכה מטראמפ לכבוד מופלג, על סף יראה, מהסוג שמעלה פעם אחר פעם את הספקולציה, שעד לפני שנתיים היתה שמורה למותחנים סוג ב׳, ולפיה הנשיא האמריקאי אינו אלא בובה המופעלת על ידי הקרמלין, או אולי נסחט על ידיו. אלו בני השיח שטראמפ מעדיף, וזה מודל המנהיגות שזוכה לרוח גבית בימינו.

המשחק, חשוב לציין, עשוי להשתנות בנובמבר. האופוזיציה לטראמפ מתעוררת, והעמדות של הדמוקרטים מתחדדות וזזות שמאלה. הצורך לקום ולפעול ולא לשקוע בשאננות גם הוא חלק מהשנה השנייה של טראמפ. ואולי זו לא רק תגובה לטראמפ, אלא גם הכרה מתגבשת בחוסר הנחת שהעלה אותו לשלטון מלכתחילה, שהגיע הזמן לתת לו מענה.

ומעל הכל מרחף צל גדול. החקירה נגד טראמפ ("ציד המכשפות!"), שלא תמיד זוכה לסיקור נרחב מחוץ לאמריקה, הולכת ומעמיקה. יו"ר הקמפיין הראשון שלו, פול מנפורט, כבר הורשע במשפט. שורת חשודים כבר חתמו על הסכמי עד מדינה, ונגד אחרים הוגש כתב אישום. לפי כל הסימנים גם בנו של טראמפ, דון ג'וניור, עשוי להסתבך ברשתו של התובע המיוחד רוברט מולר. גם החקירה על דמי השתיקה ששילם טראמפ ערב הבחירות מתקדמת, ומצביעה על מעורבות הנשיא, לכאורה, בפלילים.

טראמפ נמצא בסכנה אמיתית, שעשויה לגרור את ממשלו לסחרור, ואת ארצות הברית למשבר חוקתי. ייתכן שההתנגשויות הגוברות בין הנשיא לבין קהילת המודיעין ואכיפת החוק מלמדות שהיא כבר נמצאת בעיצומו של משבר כזה. נדמה שלפעמים העובדה הזאת נשכחת בישראל הרשמית, שמחבקת את ממשל טראמפ בכל כוחה. החקירות, כשיגיעו לסיכומן, עשויות לזמן לאמריקה, ולמי שמתבונן בה, את שעת המבחן האולטימטיבית: כמה רחוק אפשר ללכת, ועד כמה העקרונות של שלטון החוק, האמת והדמוקרטיה, עדיין משחקים תפקיד.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות