אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
ראש ממשלת ישראל: המלך ביבי צילום: אלכס קולומויסקי

מקום 5

ראש ממשלת ישראל: המלך ביבי

אם מודדים את השפעתו של נתניהו בזירה הגיאו־פוליטית, מדובר באחד המנהיגים הגדולים בעולם. חבל רק שההתעסקות בפוליטיקה קטנה הובילה אותו לפשיטת רגל ערכית, ולאובדן כל עניין בכלכלה ובחברה בישראל

05.09.2018, 00:49 | אדריאן פילוט

הזירה הפנימית:

מלך הזיגזגים

כשמלוא תשומת הלב של ראש הממשלה נתון לסוגיות ביטחוניות וגיאו־פוליטיות, אין מקום לסוגיות אזרחיות. חשובות ככל שיהיו, בעיני נתניהו הן נתפסות כמטרד שולי - למעט, כמובן, סוגיות הקשורות למבנה שוק התקשורת, שהפך לאובססיה של נתניהו.

נתניהו, מי שגם כך עוטר במוניטין של אחד הפוליטיקאים הזגזגנים בתולדות ישראל, הצליח השנה להביא את הזיגזג לרמות שטרם נראו כאן. שלוש דוגמאות מתבלטות מעל כל היתר: סיפור המגנומטרים בעיר העתיקה בירושלים בקיץ שעבר; ביטול הסדר הפליטים עם האו"ם; ולאחרונה חוק הפונדקאות, שבו התחייב נתניהו לכלול גם זוגות הומואים, אבל ויתר בלחץ הסיעות החרדיות. השטנץ מוכר וקבוע: נתניהו מושך זמן ולא מחליט, עד שהאירוע צועק לו בחלון. אז הוא נלחץ, מהסס, מחליט, מתחרט ומבטל. השיקול המנצח הוא תמיד — אבל תמיד — השיקול הפוליטי. את ההסבר שנתניהו מעניק לעצמו כולם כבר מכירים: אני חייב להיות ראש ממשלה, כי אני היחיד שמסוגל; אם לא אני, מי יענה לטלפון האדום בשלוש בבוקר, ומי יטפל בגרעין האיראני? את ההסבר הזה הוא מצליח לשווק היטב — והישראלים, לפי כל הסקרים, קונים באריזות חג מוגדלות.

התרחקותו של נתניהו מהזירה הפנימית בולטת גם במובן הפיזי ביותר: השנה הוא שבר שיא של שהייה מחוץ לגבולות המדינה. ההסבר כאילו הסיבה לכך היא סוגיות חוץ וביטחון שכנע רבים, אבל רבים אחרים (ובהם חלק גדול מהתקשורת) קושרים את ההיעדרות הזו בשלל החקירות של נתניהו, רעייתו והכוורת שלו. ייתכן שלזמירות שמנעימים בחדרי החקירות מקורביו לשעבר, מומו פילבר וניר חפץ, היתה תרומה לא מבוטלת לרצון שלו להתרחק קצת.

בשורה התחתונה: מעדיף להתרחק מהזירה הפנימית, עד לנקודה שבה אי אפשר יותר להתעלם מסוגיה מסוימת, ואז הוא נלחץ, מהסס, מחליט, מתחרט ומבטל.

לדירוג המלא של 100 המשפיעים לשנת 2018 לחצו כאן

ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, צילום: אלכס קולומויסקי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו | צילום: אלכס קולומויסקי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, צילום: אלכס קולומויסקי

 

הזירה הכלכלית:

מלך העבר

 

מי שכונה "מר כלכלה" ונחרת בזיכרון הקולקטיבי כאחד משרי האוצר הטובים בישראל, שב־2002 הציל את המשק מקריסה נוסח ארגנטינה, נסוג בקדנציה הזו מהזירה שבה הצטיין. בניגוד לקדנציה הראשונה שבה מינה עצמו לשר־על לענייני כלכלה, ולקדנציה השנייה שבה עוד הפגין מעורבות — בסיבוב הזה איש כבר לא ציפה להתערבותו. יש שמאמינים כי אחרי הרפורמות הכואבות שביצע, וששלחו את הליכוד לספסלי האופוזיציה, נתניהו החליט להתרחק מהזירה.

הריחוק המוחלט הזה גם גובה ממנו מחיר פוליטי, קל וחומר כאשר שר האוצר הוא משה כחלון, מתלמידיו החרוצים. במהלך כל הקדנציה ניסה נתניהו לגנוב לכחלון קרדיט על הסכמי גג, על התפתחויות בשוק הדיור (שעליות המחירים בו שלחו מאות אלפי ישראלים לרחובות) ועל הפחתות מס. אלא שבסיבוב הזה, מי שישב בכיסא ברחוב קפלן לא היה טירון פוליטי כמו יאיר לפיד, אלא שועל מתוחכם שכמעט תמיד עקף אותו והתמקם צעד אחד קדימה. שני המקרים הבולטים ביותר היו תוספת הקצבאות לנכים והרפורמה בחברת החשמל. במקרה של הנכים, נתניהו לא חלם לתת 4 מיליארד שקל, שעמדו נגד האידיאולוגיה שלו, אבל נאלץ לוותר והקרדיט הלך לכחלון. במקרה של חברת החשמל, המחלוקת גלשה אל מעבר לתג המחיר (השערורייתי) של 6 מיליארד שקל, שהציבור ישלם לכמה מאות עובדי החברה: נתניהו התעקש גם למנוע מהוועדים לשבות נגד רפורמה מבנית בשוק. שופטי בג"ץ אותתו כי הם נכונים ללכת איתו, אלא שכחלון ויו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן התנו את הרפורמה בנסיגה מבית המשפט. נתניהו - הפתעה - התקפל ונסוג.

נתניהו מבקש להזכיר לציבור כי בעשור האחרון, שבו כיהן כראש ממשלה, המשק פורח, האבטלה בשפל היסטורי, שיעורי התעסוקה וההשתתפות בשוק העבודה בשיאים היסטוריים, וכלל הפרמטרים המאקרו־כלכליים מהווים מושא לקנאה בקרב שותפיה של ישראל ב־OECD. אלא שמתחת לנתוני המאקרו הטובים עדיין מסתתרים פערים עצומים בתוך החברה הישראלית בהון, בשכר, בפריון, בחינוך, בבריאות ובפנסיות. פערים אחרים נפערים מול המדינות המפותחות, בהיבטים קריטיים כמו בירוקרטיה, רגולציה, השקעות ופיתוח בתשתיות תחבורתיות ופיזיות. פער חשוב אחר הוא בפיקוח ההדוק על שוק המוצרים שיש עליהם פיקוח ממשלתי, הזקוק לליברליזציה עמוקה ודחופה — עיקרון קדוש עבור נתניהו, שאינו מקודם מספיק על ידיו.

בשורה התחתונה: בחר להתרחק מהזירה הזו, שבעבר הצטיין בה. לא הצליח לגנוב מכחלון את הקרדיט על מהלכים בולטים

 

הזירה הבינלאומית:

מלך העולם

 

ביולי האחרון נפגשו בהלסינקי בירת פינלנד שני המנהיגים החשובים בעולם: ולדימיר פוטין הרוסי ודונלד טראמפ האמריקאי. היחסים בין שתי המעצמות משכו את מלוא תשומת הלב הגלובלית, אלא שלצד טראמפ (נשיא של 326 מיליון איש) ופוטין (מנהיג של 144 מיליון איש) הוזכר שם רק שמו של מנהיג אחד נוסף — ראש הממשלה של מדינה ננסית במזרח התיכון, כולה 8 מיליון איש: בנימין נתניהו. טראמפ, ידידו של נתניהו, סיפר מול המצלמות שגם מקבילו הרוסי "מעריץ של ביבי". זו היתה הדוגמה האחרונה, המסכמת, של שנה שבה הפך נתניהו לאחד המדינאים החשובים בעולם — אם לא בחמישייה הפותחת, לבטח בעשירייה. אפילו שמעון פרס לא צבר כל כך הרבה השפעה (ודוק: לאו דווקא אהדה, אלא השפעה).

הוכחות להשפעה הזו אינן חסרות. מסיבת העיתונאים נערכה רק כמה ימים אחרי שנתניהו שכנע את פוטין להרחיק את הכוחות האיראניים מגבול סוריה־ישראל, וכחודשיים לאחר המעבר של שגרירות ארה"ב מתל אביב לירושלים. הסיפור פה אינו רק בניין השגרירות, אלא שיווק מוצלח של הנרטיב הישראלי לגבי הסכסוך במזרח התיכון והסיכונים האמיתיים באזור (הציר איראן־חיזבאללה־חמאס) - הישג מדיני חסר תקדים. על הדרך, נתניהו בודד את אבו־מאזן ושאר ההנהגה הפלסטינית וסימן אותם כלא רלבנטיים, כמיושנים וכאלו שתוקעים את התהליך המדיני.

את כל המחמאות והאהדה שנתניהו לא מקבל בבית — לעתים בצדק, לעתים פחות — הוא מקבל בזירה הבינלאומית. גם השנה, כבשנים קודמות, הוא הצליח לארגן לעצמו רכבת אווירית כמעט־יומית של מנהיגים כמו סגן נשיא ארה"ב וראשי הממשלה של יפן והונגריה, שנחתו כאן בזה אחר זה בדרכם לארוחת הערב המצולמת־תמיד; גם נתניהו, מצדו, יצא לשלל גיחות לבירות העולם.

החיבוק הזה לראש הממשלה ההונגרי, ויקטור אורבן, היה גם אחת מהנקודות המעטות שבהן נשרט הטפלון של נתניהו. הפלרטוט שלו עם מנהיגים המזוהים עם הימין הקיצוני באירופה נסמך אולי על קרבה אידיאולוגית, ומנומק אולי במחשבה על האינטרס הישראלי ביבשת — אבל אפילו אוהדיו נאלצים לסתום את האף נוכח הניחוח האנטישמי הדק שמלווה כמה מהאישים האלה. עניין שני ששרט את הטפלון היה הפלונטר בדרום: זה כבר חודשים ארוכים שעוטף עזה בוער, והתמונות הקשות בטלוויזיה מגבירות את הביקורת הן משמאל (בגין היעדר תהליך מדיני) והן מימין (בגין היעדר יד קשה והרתעה).

עם זאת, האסטרטגיה עובדת היטב ומוכיחה את עצמה: עם כל החקירות, השריפות והסקנדלים — בכל סקר, ללא יוצא מן הכלל, נתניהו זוכה בכ־30 מנדטים ורושם פער גדול מול יריביו. בכל הסקרים הוא גם המועמד היחיד שהציבור הישראלי מוכן להכתיר כראש ממשלה - שוב בפער גדול.

בשורה התחתונה: צובר השפעה חסרת תקדים ומצליח לשווק את הנרטיב הישראלי לגבי הסכסוך במזרח התיכון

זירת המינויים:

מלך הקומבינה

 

נתניהו מעולם לא הצטיין במינויים, אלא שהשנה, כמה מינויים שהצליח להעביר ובעיקר כמה מינויים שלא, חשפו פן חשוך בהתנהלותו ראש הממשלה. מינויו של מקורבו הפוליטי איוב קרא לשר התקשורת, למרות היעדר כל היכרות עם הענף, והניסיון הכושל למנות את עפרה ברכה, מנהלת אגף אלמונית במשרד הפנים (שאחותה ובתה עובדות במשרד רה"מ) עוררו חשש כי נתניהו איבד את הבושה. הרושם הזה רק התחזק נוכח תמיכתו ב"חוק הג'ובים" שקידמו השרים יריב לוין (מקורבו מהליכוד) ואיילת שקד, ושיאפשר מינוי גורמים פוליטיים לפקידות המדינה. הפקידות הבכירה המקצועית שאליה נתניהו ידע להתחבר, למשל ברפורמות של 2002, הפכה למטרד ולמושא זלזול. זו גם הסיבה לכך שנתניהו מתקשה כעת למצוא נגיד לבנק ישראל, מנכ"ל ראוי למשרדו, או נציב שירות מדינה שיוביל את הארגון ויתמודד עם אתגרים מורכבים: אלו שמגיעים אליו הם אנשים לא רציניים.

נתניהו רוצה יס־מנים, אנשי שלומו, מקורבים; הכישורים פחות מעניינים אותו. בכך יצר ראש הממשלה סביבת ממשל חובבנית ומפוקפקת שספק אם אפילו הוא עצמו מעריך, אך נאמנותה לו היא, כרגע, הדבר היחיד שחשוב עבורו. יש הטוענים, במידה לא מבוטלת של היגיון, שהרקע לכך הוא חקירות השחיתות של נתניהו, ומה שהוא רואה כמתקפות שלוחות רסן על רעייתו ומשפחתו. כך או כך, נתניהו נטש את הערכים שהיו נר לרגליו וחלק מהותי מהאידיאולוגיה שעליה גדל.

בשורה התחתונה: דרושים אנשים חלשים עם נטייה לציית ללא תנאי לראש ממשלה דומיננטי

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות