מקומות 80-61: ממריוס נכט ועד ולדימיר פוטין

מקום 61 –  מריוס נכט, יו"ר צ'ק פוינט ומייסד קרן aMoon:

הפנה את זרקור המשקיעים לתחום מדעי החיים

מריוס נכט עדיין מוכר לציבור הרחב בעיקר כאחד משלושת מייסדי צ'ק פוינט, אבל בשנים האחרונות תחום העניין העיקרי שלו הוא דווקא מדעי החיים. במאי השנה הודיע נכט על גיוס קרן שנייה לקרן ההשקעות אמון (aMoon) שייסד, ושמתמחה בתחומי מדעי החיים והפארמה, בסך 250 מיליון דולר מבנק השקעות קרדיט סוויס. ההודעה באה רק חודש לאחר הודעה על סגירת 200 מיליון דולר לקרן ממשקיעים פרטיים. הקרן צפויה להיסגר על סכום של חצי מיליארד דולר.

מדעי החיים הם תחום מאתגר למשקיעי הון סיכון. לרוב מדובר בחברות שזמן הפיתוח שלהן ארוך מאוד: קבלת אישורי FDA ורשויות דומות הוא תהליך שנמשך שנים. ובכל זאת, aMoonn אינה לבדה במערכה: הרשות לפיתוח ירושלים למשל הכריזה לאחרונה על הקמת קרן בסך 130 מיליון דולר להשקעה בתחום. חלק מהעניין ההולך וגובר בתחום המאתגר הזה נובע מהתעניינות של תאגידים וקרנות סיניים גדולים בטכנולוגיה רפואית: אלה מציעים לסטארטאפים ישראליים מתאימים, בעיקר בתחום המכשור הרפואי והבריאות הדיגיטלית, גישה להון ולשוק יעד עצומים. קרן כמו aMoon, שתזרים בשנים הקרובות 500 מיליון דולר לתעשייה, יכולה להפוך את מדעי החיים לאחד התחומים הלוהטים בהייטק הישראלי.

לדירוג המלא של 100 המשפיעים לשנת 2018 לחצו כאן

נכט החל את הקריירה שלו כמפתח תוכנה באורבוטק, שב־1990 קלטה עובד בשם גיל שויד. שלוש שנים מאוחר יותר, נכט, שויד ושלמה קרמר ייסדו את צ’ק פוינט. נכט סיפר בעבר ל”כלכליסט” שהעניין שלו בתחום הבריאות התחיל דווקא בגלל ההתמודדות רבת השנים של אביו עם מחלת הסרטן. העניין הפך להשקעות עסקיות שהלכו והתרבו, עד שלבסוף החליט להקים קרן שתתמקד בתחום. את הקרן הראשונה של אמון, שניהלה 120 מיליון דולר, מימן נכט מכיסו הפרטי והיא השקיעה בין השאר בחברות כמו Regenera שעוסקת בשיקום רקמות, DayTwo שמספקת המלצות תזונה אישיות ו־CartiHeal שמתמחה ברפואה רגנרטיבית ופיתחה שתל לסיוע באיחוי סחוס. היום השותף שלו לקרן הוא ד”ר יאיר שינדל, לשעבר מנכ”ל המיזם הממשלתי “ישראל דיגיטלית”.

הגר רבט

מקום 62 – רן שריג ואפי כהן, מייסדי דאטורמה:

רשמו את אקזיט השנה בהייטק

שש שנים בלבד לאחר שהקימו את דאטורמה, רן שריג ואפי כהן מכרו לסיילספורס את החברה שגייסה 50 מיליון דולר, תמורת 850 מיליון דולר - מה שהופך את העסקה לאקזיט הגדול בישראל ב־2018 בהייטק.

ההצלחה הזו לא באה במקרה: שריג וכהן - וזה קונצנזוס בענף - עשו כל מה שנדרש כדי לבנות את החברה לצמיחה מהירה: הם פיתחו טכנולוגיה ייחודית המנתחת קמפיינים רב־ערוציים עבור מפרסמים, טיפחו תרבות ארגונית מיוחדת, התפרשו במהירות בכל העולם, ונוכח השאיפה להגיע במהירות להכנסות - גייסו משמעותית פחות מחברות דומות; חלק גדול מהכסף שגויס עדיין שוכב בחשבונות הבנק של החברה.

מעבר לתרומה שלהם לעצמם ולעובדיהם (שקיבלו נתח מכובד של כ־15% מהעסקה), האקזיט של שריג וכהן סיפק גם בוסט מצברוח נחוץ מאוד לתעשיית ההייטק הישראלית. כבר תקופה ארוכה שבה לא נרשמו בשוק המקומי אקזיטים משמעותיים. רכישת דאטורמה יצרה את התחושה שעדיין ניתן לפתח כאן חברות שאינן נמכרות בזוטות רק בזכות טכנולוגיה טובה, אלא נמכרות כעסק מצליח ורווחי שימשיך להיות כזה גם לאחר הרכישה. אפשר להחזיק אצבעות: השניים מתכוונים להמשיך ללוות את החברה ולקחת אותה לשלבי ההתפתחות הבאים שלה תוך ניצול המשאבים העצומים של סיילספורס.

מאיר אורבך

מקום 63 - דודו מזרחי, מנכ"ל בזק:

האיש שהתעמת עם בעל השליטה והפך למנכ"ל

בימים אלו נכנס לתפקיד מנכ"ל בזק מי שסימל את ההתנגדות לבעלי השליטה בענקית התקשורת - דודו מזרחי. האיש שהחל ככלכלן בחברה ועשה את דרכו עד לצמרת המשק הישראלי נבחר להחליף את המנכ"לית סטלה הנדלר, שהורחקה מהחברה בעקבות מעורבותה בפרשות הפליליות שאופפות את בזק. זהו מינוי יוצא דופן של אדם שלא פחד לצאת נגד בעל השליטה, עזב את החברה שבה כיהן כסמנכ"ל, וחזר אליה בסופו של דבר, בתקווה כי יצליח לנקות בה את האורוות.

מזרחי, בעל תואר בכלכלה מהאוניברסיטה העברית, החל לעבוד בבזק ב־2001 ומאז מילא בה תפקידים שונים ובהם מנהל אגף רגולציה. ב־2007 זכה לקידום משמעותי הודות למנכ"ל דאז, אבי גבאי (כיום יו"ר המחנה הציוני), שמינה אותו לסמנכ"ל בחברה. ב־2012 קודם למשנה למנכ"ל ולמנהל הכספים הראשי.

אולם, אחרי כ־15 שנים בבזק עזב מזרחי את החברה, כשלדבריו הוא "פורש בתחושה של מיצוי וסיפוק אחרי שנים נפלאות של עשייה". עם הזמן התברר כי כחבר הנהלה בכיר, נקלע מזרחי לסיטואציות מורכבות מאוד מול הנדלר ושאול אלוביץ'. כך, למשל, בעסקה שבה רכשה בזק מידי בעל השליטה שלה עצמה, אלוביץ', את מניותיו ב־yes במחיר גבוה – הביע מזרחי את התנגדותו; כיום נבחנת העסקה הזו במסגרת ההליכים הפליליים ששטפו את בזק ובכיריה בתקופה האחרונה.

גורם בבזק סיפר עם עזיבתו של מזרחי: "הדיבור במשרד התקשורת היה שמזרחי עזב כשהבין שכל העסקה היא נטל על בזק לטובת אלוביץ'. מזרחי חשב שאונסים את בזק. אם אלוביץ' הבעלים של בזק וגם של yes, אין סיבה שבזק הציבורית תקנה את yes הפרטית בהרבה מעבר לשווי שלה".

ב־2015 פורסם מקרה נוסף שהעכיר את האווירה בין מזרחי לבעל השליטה, כשהראשון סירב לחתום על מסמך שאישר העברת 40 אלף דולר לאלי קמיר, שהפך בעצמו לחשוד בתיק 4000. מזרחי התנגד לעסקה, לאחר שהתברר כי החוזה נועד להבטיח לקמיר 40 אלף דולר בחודש לשלוש שנים. כך, מי שחתמו לבסוף על העברת הכספים החודשית היו אלוביץ' והנדלר.

יואב סטולר

מקום 64 – אבי ניסנקורן, יו"ר ההסתדרות:

חישמל את כחלון ונתניהו

זו היתה שנה גדולה עבור אבי ניסנקורן, שממשיך לקדם אג'נדה "חברתית ומצמצמת פערים", כלשונו. כבר בתחילתה ראה ניסנקורן איך מאבקו להעלאת קצבאות הנכים קורם עור וגידים והופך להחלטת ממשלה מתוקצבת. בהמשך השנה הוא הוביל בהצלחה עוד שני מהלכים חשובים עם השלכות מרחיקות לכת: ביטוח סיעודי ממלכתי והרפורמה בחברת החשמל. מדובר בשני מהלכים שממשלת ישראל מנסה לקדם זה עשרות שנים, בשניהם הוא היה מעורב באופן ישיר ואישי.

ניסנקורן היה ונותר אותו ניסנקורן, אותו סגנון, אותו אופן פעולה: הוא איים והלך על כל הקופה. או ביטוח סיעודי ממלכתי, או שביתה; או הסרת התביעה של ממשלת ישראל נגד זכות השביתה של ועדים חזקים, או אין רפורמה בחברת החשמל. בשני המקרים ידו היתה על העליונה, אבל המקרה המעניין מבין השניים הוא זה של הרפורמה בחח''י, שם ניסנקורן הצליח לקפל גם את שר האוצר כחלון (דבר שבשגרה במערכת היחסים ביניהם) וגם את ראש הממשלה נתניהו.

הרפורמה מהפכנית, אבל הדבר הוודאי היחיד שבה הוא שהיא תניב 6 מיליארד שקל למאות העובדים המיליונרים של החברה, על חשבון האזרח. גם הפעם, קרבתו החריגה של ניסנקורן לכחלון סייעה לו. בתמורה, כחלון נהנה משקט תעשייתי שאף שר אוצר אחר לא נהנה ממנו. השאלה, כמדי שנה, היא אם המחיר היה שווה: הסתדרות העובדים היא עדיין ארגון לא שקוף, מול הוועדים החזקים ניסנקורן נמנע מלהתעמת, בגירעון בקרנות הפנסיה הוותיקות לא טיפלו, ותופעת עובדי הקבלן עדיין קיימת, למרות המאמצים.

אדריאן פילוט

מקום 65 - יפתח רון טל, יו"ר חברת החשמל:

מחזיק את המפתח להורדת יוקר המחיה

שמונה שנים מכהן יפתח רון טל כמנהל הבכיר של אחת החברות הגדולות והמסובכות במשק – זמן שיא עבור חברה ממשלתית, בוודאי כאשר הארכות הכהונה שלו בוצעו על אפו וחמתו של מנכ"ל רשות החברות הממשלתיות בעבר, אורי יוגב, שהתנגד להן. בין יוגב לרון טל אמנם לא היה סכסוך, אך יוגב האמין שחברה ממשלתית חייבת לרענן את השורות – כדי לא לסבול מקיבעון מחשבתי.

מאז 1996 חברת החשמל אכן התנהלה תחת קיבעון מחשבתי - האשליה שאפשר לערוך בה רפורמה מהירה וזולה. אך רק לפני כחודש "כל הכוכבים הסתדרו", ורון טל מצא שלושה שותפים לדרך - שר האוצר כחלון, שר האנרגיה שטייניץ ויו"ר ההסתדרות ניסנקורן.

יחד, הם מצאו דרך לחולל רפורמה באחד הגופים הסבוכים בישראל, המעסיק 12 אלף עובדים שגילם הממוצע 54, והוותק הממוצע - 27 שנה. המחיר - 7.1 מיליארד שקל, מתוכם כ־6.4 מיליארד לטובת הפרישה של אלפי עובדים. המימון מגיע מהכיס של כולנו - תוך קיבוע מלאכותי של מרכיב השכר של העובדים בתעריף החשמל עד 2026.

ורון טל? אחרי שהלך שמונה שנים במדבר הוא הצליח להביא את החברה לרפורמה היסטורית, אך זו רק חצי עבודה: רון טל והמנכ"ל עופר בלוך יצטרכו לממש הבטחות שפוזרו - ובראשן מכירת תחנות כוח ממשלתיות לסקטור הפרטי. כישלון ישאיר את משק החשמל נכה ועם מנגנון מסובך שייפול על כתפי הציבור. למי ששכח נזכיר שחברת החשמל סוחבת חוב פיננסי של כ־42 מיליארד שקל.

שנית, רון טל מבטיח לפתוח את חוזה הגז הכי עקום במזרח התיכון: הלקוח שקונה הכי הרבה גז משלם 30% יותר מהמתחרים שלו, המייצרים חשמל לסקטור הפרטי. לפי מבקר המדינה יוסף שפירא, חוזה הגז של חברת החשמל משית על הציבור עלויות עודפות של כ־8.3 מיליארד שקל.

החוזה אמור להיפתח רק בעוד כשלוש שנים, אבל רון טל טוען כי זה יקרה כבר בשנה הבאה. איך? זה יקרה רק אם דלק, ישראמקו ונובל יחליטו שזה משתלם להן. בעבר דובר על רכישת עוד גז כפיצוי, אולי עבור תחנות הכוח החדשות שחברת החשמל תקים בחדרה לשחלוף היחידות הפחמיות. כך או כך, הצלחה של רון טל תוריד את תעריף החשמל וגם את יוקר המחיה. נשאר רק לקוות שאחרי שמונה שנים, נותר לו כוח לכל זה.

ליאור גוטמן

מקום 66 – שי באב"ד, מנכ"ל משרד האוצר:

הפקיד שמאמין שכוחניות משתלמת

שי באב"ד הוביל את משרד האוצר השנה בשני מהלכים משמעותיים הצפויים להשפיע על כולנו, כצרכנים וכאזרחים: הרפורמה בחברת החשמל וההסכם עם מערכת הביטחון. לפני כן הוביל באב"ד גם את הרפורמה בהימורים במפעל הפיס ואת ההסכמים מול קק"ל. ייתכן שכל אלו לא היו יוצאים לפועל לולא הנחישות של באב"ד והגמישות הפוליטית של פטרונו וראש המפלגה שלו, שר האוצר משה כחלון. עם זאת, קיימת מחלוקת לא קטנה על היתכנותם של ההסכמים מול מערכת הביטחון וחברת החשמל – ועל התועלת שלהם לציבור. בעוד שתקציב הביטחון אמנם רוסן למשך שלוש שנים, סוגיית הפנסיה התקציבית של אנשי הקבע רחוקה מפתרון.

כמנכ"ל האוצר באב"ד לא מסתפק בקידום פרויקטים במשרד, ולמעשה משמש זרוע הביצוע של כחלון. למרות הניסיון לשנות סדרי עולם במשרד, ועדת קוצ'יק שיזם באב"ד בשנה שעברה לא הביאה לשינוי שייחל לו (הגדלת סמכויות המנכ"ל), ובעיקר הדגישה את הצד המגוחך במאבקי הכוח באוצר. מאז הרוחות נרגעו, אבל הניסיון לפגוע בכוחם של האגפים השונים ואף ברשות שוק ההון, שאמורה להיות עצמאית, ולהכפיפם לבאב"ד - השאיר צלקת בקרב אנשי המקצוע במשרד. הניסיונות של באב"ד לפגוע בעצמאות הרשות נמשכו לאורך השנה, וייתכן שתרמו לעיכוב במציאת מחליף לראשת הרשות דורית סלינגר, שסיימה לאחרונה את תפקידה.

באב"ד גם ניסה להוביל מהלך שאמור להכניס מיליארדים למשק - קידום יצוא קנאביס רפואי - אך הניסיון האסרטיבי שלו נבלם, בינתיים, על ידי השר לביטחון פנים גלעד ארדן.

באב"ד מושך לא מעט ביקורת מגופי הממשל השונים, המספרים על הכוחנות שבה הוא פועל כשליחו של כחלון - כוחנות שחורגת אפילו מהסטנדרטים של משרד האוצר, ומתבטאת בשפה, בדינמיקה ובאיומים. כך, למשל, בדיון בוועדת העבודה והרווחה שהתקיים בכנסת בינואר, לפי דיווחי הוועדה, לאחר חילופי צעקות עם שר הרווחה חיים כץ, באב”ד האשים אותו שהוא "אינו מתנהג כמו שר". אין ספק שבאב"ד גם תרם לשינוי השיח שבין פקידי הממשלה לחברי הכנסת, אבל לא בטוח שלטובה.

עמרי מילמן

מקום 67 - עו''ד אלון בכר, ראש הרשות להגנת הפרטיות:

מנסה להילחם על הפרטיות, ומחכה שיגדלו לו שיניים

למרות העלייה בכמות המידע הפרטית שלנו שנמצאת ברשת, רק לפני כמה חודשים אמר עו''ד אלון בכר שבישראל לא נראה חוק שתואם לחקיקת ה־GDPR (הרגולציה האירופית להגנה על מידע אישי). צריך להקשיב לבכר: הוא אולי הפקיד הבכיר ביותר בתחום הגנת הפרטיות בישראל, והאדם שארגונים ועסקים צריכים ללמוד להכיר. באמתחתו כוח לא מועט, ועם העברת התיקון ה־13 לחוק הפרטיות הוא יהיה אחד הרגולטורים היחידים בישראל עם סמכות לסנקציות פליליות על עבירות אבטחת מידע והפרת הפרטיות.

רשות הגנת הפרטיות משמשת כרגולטור העיקרי על מאגרי המידע, האשראי והחתימות האלקטרוניות. בכר, דמות ותיקה במשרד המשפטים, מונה להתאים את פעולתה לעולם מאגרי המידע והמדיה החברתית, ולתרגם את ה־GDPR למשק הישראלי.

בינתיים, ההגנות היחידות על האזרח הן החוק הקיים לפני התיקון (כלומר ללא סנקציות פליליות), ותקנות הגנת הפרטיות שנכנסו לתוקף במאי (לאחר שהוסדרו בידי שרת המשפטים איילת שקד, ואושרו בוועדת חוקה, חוק ומשפט).

המודעות של ארגונים בישראל לסוגיות הגנה על הפרטיות ירודה מאוד. הדוגמה העדכנית היא איתוראן, שנתפסה עם המכנסיים למטה כשחוקר סייבר זיהה פרצה שאפשרה לגנוב חלק ניכר מפרטי הלקוחות, כולל מידע אישי ופיננסי. הרשות להגנת הפרטיות דרשה מהחברה לתקן את הליקויים, אבל אפילו הרשות מודה שכל עוד התיקון ה־13 לא הושלם - לדרישה אין שיניים.

ההשפעה של חוקי הפרטיות החדשים על המשק והכלכלה עדיין לא ברורה. זה תלוי מאוד באישיותו של בכר. בינתיים, הוא מודע לכך שמדובר בנושא שקרוב מאוד לליבה של שקד. עם זאת, קולו לא נשמע בעבר בנושאים שנויים במחלוקת כמו המאגר הביומטרי או חוק הסייבר, שמעניק סמכויות פיקוח נרחבות מאוד למדינה. חלק מאחריותו לקדם את הרשות כגוף שאמון על הגנת הפרטיות צריך לכלול גם נגיעה בנושאים אלה.

רפאל קאהאן

מקום 68 – מרגרטה וסטאגר, נציבת התחרות של האיחוד האירופי:

הטילה על גוגל את הקנס הגדול בהיסטוריה

בסוף יוני דווח שגוגל חטפה את אחד הקנסות הגדולים בתולדותיה ואחד הגדולים בהיסטוריה: החברה נקנסה על ידי האיחוד האירופי בכ־5 מיליארד דולר על הפרה של כללי התחרות. זה לא הקנס הראשון שגוגל חוטפת מהאיחוד; שנה קודם היא נקנסה בכ־2.4 מיליארד דולר על סוגיות דומות. המשותף לשני המהלכים האלה הוא הפוליטיקאית הדנית מרגרטה וסטאגר, נציבת התחרות של האיחוד, שתפקידה להפוך את המשק האירופי שוויוני יותר.

וסטאגר אינה שם מוכר אצלנו, אבל היא אחת הנשים החזקות בעולם ומי שמרעידה את שולחנות הדירקטוריונים של ענקיות טכנולוגיה רבות, ולא רק גוגל: היא הובילה חקירות נגד קוואלקום, אפל ואמזון, ובשלושתן הצליחה להביא לקופת האיחוד האירופי מיליארדי יורו בקנסות ובהחזרי מס. השפעתה אולי לא נמדדת ישירות, אך רוח החלטותיה מסייעת בריסון אסטרטגיות שלא תמיד מיטיבות עם הצרכנים או עם המתחרים היותר־קטנים. בפועל, החלטותיה הפכו אותה ואת האיחוד האירופי לרגולטור העיקרי על עמק הסיליקון - תפקיד שהממשלה האמריקאית מסרבת לבצע. אגב, היא לא מסתפקת בחברות אמריקאיות או טכנולוגיות: גם פיאט, גזפרום הרוסית וסייפרוס אייר הקפריסאית חטפו ממנה.

וסטאגר היא פוליטיקאית מקצועית מגיל 21, ובשיא כוחה בדנמרק כיהנה כסגנית ראש הממשלה (דמותה של ראשת הממשלה בסדרה "הממשלה", Borgen, מבוססת עליה). כבתם של כוהני דת לותריאנים היא גדלה על אתוס שמקדש עבודה וצדק. אחת ממטרותיה המוצהרות היא אתיקה בעולם העסקים. אם בעתיד רוכשי סמארטפון אנדרואיד לא ימצאו בו את מנוע החיפוש של גוגל או את דפדפן כרום מותקנים מראש, הם יוכלו להודות לה (או להאשים אותה).

הקרב שלה מול חברות הטכנולוגיה לא מסתכם בכסף: היא ביקורתית מאוד כלפי המדיה החברתית, וטוענת שיש לה פוטנציאל להרוס את הדמוקרטיה. ליבת המאבק שלה היא על המידע ועל חשיבותו בכלכלה של המאה ה־21. "חשוב להבין כיצד המידע משפיע על השוק וכיצד הוא מתפקד כמשאב", היא אמרה במאי ל"ניו יורק טיימס".

רפאל קאהאן

מקום 69 – ג'רום פאוול, יו"ר הפדרל ריזרב:

ניסה למנוע התחממות והסתבך עם טראמפ

ג’רום פאוול, דמות סולידית למדי, נכנס לתפקידו בתחילת 2018 עם הבטחה לא לשנות יותר מדי: הוא ממשיך את המדיניות של קודמתו ג'נט ילן, ומעלה במתינות את הריבית בארה"ב יחד עם התאוששות הכלכלה האמריקאית. אולם, גם ההתנהלות הסולידית הזו הספיקה כדי להעלות אותו על מסלול התנגשות עם הנשיא דונלד טראמפ, שכבר הכריז שהוא לא מרוצה ממדיניות הפד: "אנחנו משקיעים את כל העבודה הזאת בכלכלה, ואז אני רואה את הריבית עולה".

פאוול אולי ממשיך את המדיניות של ילן, אבל למעשה מוצא את עצמו בסיטואציה הפוכה לשלה. בימי ההתאוששות מהמשבר הממשלות ברחבי העולם לא עשו יותר מדי, ובלי אף אחד אחר שייכנס לתמונה - הבנקים המרכזיים היו אלה שנרתמו להמרצת הכלכלה בשלל צעדים לא שגרתיים. עכשיו, להבדיל, ממשל טראמפ הוא שנוקט מדיניות לא שגרתית, וממריץ את הכלכלה דווקא כשהיא בשיא: הורדות המס של טראמפ מגיעות בתקופה של אבטלה נמוכה, כשהכלכלה ממילא צומחת, ובבנק המרכזי חוששים (בצדק או לא) מהתחממות יתר שתביא לאינפלציה; מכאן גם הכוונה של פאוול להמשיך בהעלאות הריבית, וכך לצנן מעט את המשק האמריקאי. זו מדיניות שעכשיו הוא גם מסונדל אליה - כי הוא חייב להוכיח את עצמאות הפד מול הציוצים של טראמפ.

כמו כל יו"ר פד, פאוול הוא דמות רבת השפעה על כלכלת העולם; המשך העלאות הריבית יגרור, כמעט בהכרח, גם את בנק ישראל. וכאמור, העלאות הריבית אולי גם יגררו את אמריקה להאטה. אבל יש מי שמציע נרטיב אחר: יש סיכוי לא רע שכלכלת ארצות הברית נמצאת ממילא בדרך להאטה, בלי קשר למדיניות הפד. מצד אחד, מלחמות הסחר של טראמפ כבר החלו לגבות מחיר מהכלכלה האמריקאית; מצד שני, השפעת הורדות המס צפויה להיות בחלקה חד־פעמית, כמו קפיצה ברמת הסוכר שאחריה מגיעה ההתרסקות. בשני המקרים, הכלכלה האמריקאית עלולה לחוות טלטלה - תרחיש שבו פאוול עשוי למצוא את עצמו בתפקיד השעיר לעזאזל.

אורי פסובסקי

מקום 70 - רמי לוי, בעלי רשת שיווק השקמה:

נכנס למרכזי הערים דרך סופר קופיקס, ומחמם פעילות פארם

כשרשות ההגבלים העסקיים סירבה לאפשר לרמי לוי להתמודד על רכישת מגה לפני שנתיים, היא הטעינה אותו באנרגיה שהשפיעה על התנהלותו מאז. אם לפני עשור היתה זו שופרסל שהגיבה למהלכים של לוי, שהיה מעורר התחרות בענף - הרי שכעת שופרסל עושה, ולוי ממהר להדביק את הקצב. ברגע שהבין שמגה כבר לא תהיה שלו הכריז לוי שימצא דרכים חלופיות לכניסה למרכזי הערים, וכך עשה: בתחילת השנה הוא חתם על הסכם לרכישת 20% מקופיקס, ובתוך שלושה חודשים רכש עוד 30.01% והפך לבעל השליטה ברשת.

מבחינת לוי, בתי הקפה של קופיקס הם רק תוספת חביבה בדרך למטרה המרכזית: רשת הסופרמרקטים סופר קופיקס, שבכוונתו להשיק מחדש תחת השם "רמי לוי בשכונה". הרכישה, מקווה לוי, תחשוף אותו לקהל רחב המשווע להגעתו לאזור המרכז. למרות שהמחירון העירוני לרשת יהיה גבוה ב־7% מזה של חנויות שיווק השקמה (החנויות הזולות של לוי בפאתי הערים), לוי עדיין יהיה אלטרנטיבה זולה לשופרסל שלי ולמגה בעיר. עם מותג פרטי ותוכניות להקמת מרכז לוגיסטי שישרת את ההזמנות המקוונות, לוי מגיע ערוך לקרב.

במקביל רשם לוי צעד משמעותי להתרחבות לתחום הפארם עם רכישת 50% מרשת גוד פארם תמורת 17 מיליון שקל. הרשת כוללת עשרה סניפים, והיעד שהציב לוי הוא פתיחת 80–100 סניפים בתוך חמש שנים. הבידול של לוי בפארם נוגע לכך שהרשת לא מפעילה בתי מרקחת, שעלותם יקרה, ולכן יכולה להציע מחירים נמוכים יותר ממתחרותיה.

ההתרחבות לתחום הפארם, כמו גם הסלולר והטלוויזיה שאליהם חדר כבר קודם, מחייבים את לוי לבחון מחדש את מודל הפעילות שלו. כבר לא מדובר ברשת מזון מקומית שהתרחבה מעט, אלא בקבוצת פעילויות שונות; אלו דורשות מגוון משאבי ניהול שספק אם אדם אחד יכול לספק.

נורית קדוש

מקום 71- דדי שוורצברג, מנכ"ל ומייסד עדיקה:

מקדים את זמנו במסחר באופנה ברשת

דדי שוורצברג, החתום על כמה מהלכים בשוק הסחר האינטרנטי הצומח בישראל, החל את הקריירה שלו דווקא בשוק ההון - לאחר שסיים תואר שני בכלכלה פיננסית מהאוניברסיטה העברית. בתחילה עבד כאנליסט בקרן הגידור ספרה, ולאחר מכן נמנה עם מקימי קרן הגידור טוליפ קפיטל.

כשעדי רונן, שהיתה קניינית אופנה, ביקשה משוורצברג להכין עבורה תוכנית עסקית למיזם בגדים אינטרנטי - הוא התאהב בתחום האופנה ועזב את שוק ההון, כשעדיקה זימנה לו שילוב בין אופנה לאנליזה. מאז 2011 ועד היום זיהה שוורצברג מראש את השינויים שעברו על שוק האופנה המקומי, וכך הפך את עדיקה לאתר מסחר אינטרנטי מוביל. ב־2015 מכר את הבעלות בעדיקה לקבוצת גולף בתמורה ל־40 מיליון שקל.

עדיקה היא פלטפורמה אינטרנטית המוכרת פריטי אופנה, מוצרים משלימים וכן מוצרים לבית, ומגיבה במהירות לטרנדים אופנתיים. החברה משווקת בעיקר תחת המותג עדיקה, אך החלה בשנה האחרונה למכור גם מותגים בינלאומיים כגון ואנס, אדידס וריבוק; ונכנסה לתחום הטיפוח והאיפור, עם המותגים הבינלאומיים לוריאל ומייבלין.

כיום עדיקה היא אחד ממנועי הצמיחה העיקריים של קבוצת גולף, ושוורצברג, 42, ממשיך לנהל את פעילות המסחר האינטרנטי של קבוצת האופנה, יחד עם קבוצת בכירים - בעלי אופציות בחברה - שהובילו את פעילות האתר מתחילת הדרך. במארס האחרון הונפקה עדיקה בבורסה לפי שווי של 167 מיליון שקל.

שוורצברג נחשב איש מפתח בעדיקה, ובדוחות הכספיים ציינה גולף כי "אם יחדל מלעבוד בעדיקה עשויה להיות לכך השפעה על תוצאות עדיקה והתפתחות עסקיה, וכתוצאה מכך השפעה על תוצאות החברה".

שוורצברג היה בין הראשונים לזהות את עלייתו של המסחר האינטרנטי, ופיתח שיטות עבודה מתקדמות המבדלות את עדיקה מאתרים מתחרים ומאפשרות לה לצלוח את האתגרים בשוק האופנה. בין היתר מיושמים בעדיקה מודל הפאסט־פאשן, נוכחות רחבה ברשתות החברתיות, וסינרגיה בין חנויות פיזיות לאתר האונליין.

הוא השכיל לשלב בין מכירות האונליין למכירות האופליין ולאחר שביסס את עדיקה כאתר סחר, החל לפתוח חנויות פופ־אפ למותג. לאחר מכן הוקמו חנויות קבועות, שכיום תורמות משמעותית למכירות החברה ולצמיחה שלה. לעדיקה ארבע חנויות קבועות וחנות פופ־אפ נוספת. לפי התחזית העסקית, עדיקה צפויה להחזיק 10 חנויות בישראל בתוך ארבע עד חמש שנים, והיא שומרת על מעמדה כחברת אונליין חדשנית, רווחית וצומחת המקדימה את השוק המקוון בישראל.

אורנה יפת

מקום 72 - עדיאל שמרון, מנהל רשות מקרקעי ישראל:

רשם את שיאי שיווק הקרקעות לבנייה

לאחר פרישתו של אביגדור יצחקי מתפקיד יו"ר מטה הדיור הפך עדיאל שמרון, מנהל רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), לפקיד הדומיננטי בתחום - גם בגלל הוותק (רוב הכוורת של שר האוצר כחלון בתחום הדיור התחלפה בשנה האחרונה), אבל בעיקר בגלל הקבלות: ב־2017 הגיעה רמ"י תחת שמרון לשיאים של שיווקי קרקעות לבנייה למגורים לקבלנים, כמעט כולן במסגרת יוזמת מחיר למשתכן.

בשלוש השנים שלו בתפקיד הגדיל שמרון את היקפי שיווקי הקרקעות לבנייה למגורים: מ־50 אלף דירות שהניחה רמ"י על המדף ב־2014 (אז שיא כל הזמנים), זינקה כמות הקרקעות ששווקו לבנייה ל־70 אלף דירות בכל אחת מהשנים 2016–2017. בהיקף העסקאות שנחתמו מול קבלנים היה הגידול חד אף יותר: מקרקעות לבניית 29 אלף דירות ב־2014, להיקף עסקאות של 46 אלף ב־2017. במקביל גדלה גם כמות תוכניות הבנייה שדוחפת רמ"י בצנרת התכנונית, ובשנים האחרונות יש בידיה כלי רב עוצמה - הוותמ"ל (ועדה לתכנון מהיר) שמאשרת את תוכניותיה במהירות.

דווקא 2018 שפכה מים צוננים הן על הצלחתה של יוזמת מחיר למשתכן והן על היקפי מכירת הקרקעות, עם 85% כישלון בשיווק מגרשים במסגרת התוכנית. נראה כי תחושת המיצוי של הקבלנים תקשה מאוד על שמרון להגיע לנתונים שהציג בשנים האחרונות. לאופן שבו ינהל את המשבר הזה צפויה להיות השפעה רבה על מידת הצלחתו של כחלון להמשיך ולדכא את מחירי הדירות.

נמרוד בוסו

מקום 73 - מטה המאבק הארצי לבינוי שפוי:

מתחילים לשנות את תרבות התכנון הישראלית

"אני לא אחכה לכבישים בשביל לבנות דירות; מצידי שייקחו שק שינה ויישנו על הרצפה בעבודה" - כך הגיב באוגוסט 2016 יו"ר מטה הדיור לשעבר, אביגדור יצחקי, על מחאת תושבי פתח תקווה שהתנגדו לבנייה בשטח בסיס סירקין בהיעדר תשתית תואמת. המשפט הזה מקפל בתוכו את תמצית הפער שבין מדיניות הממשלה לבין מחאת התכנון, שהתעוררה רק בשנה האחרונה וכבר רושמת הישגים מרשימים.

"המטה הארצי לבינוי שפוי" החל את דרכו כגל מחאות נגד גופי התכנון בשורה של יישובים. בקיץ שעבר חברו יחד המוקדים הללו לכדי התארגנות ארצית. כיום כולל המטה (שהוקם על ידי קובי חנוך, מירית שקד ברק, חיזקי סיבק, אורנה אנג׳ל והיו"ר משה פישר) נציגים מ־52 יישובים, מה שמעיד על דרישה גוברת להשפיע על התכנון העירוני "העמוק", כלומר השפעה על הבניה והתשתיות ברמה האזורית.

הדרישות הבולטות ביותר של הפעילים הן ביטול הוותמ"ל (שהתכנון המהיר שלה דורסני לטעמם), הנהגת שקיפות במערכת התכנון ונטרול האלמנט הפוליטי בתהליך. במקרים מסוימים המחאה היא גם נגד התחדשות עירונית, למשל בשכונת יד התשעה בהרצליה ובשכונת רמת אליהו בראשון לציון, שבשתיהן התושבים מתנגדים לתוכניות נוכח מחסור בתשתיות. עיקר המחאה מתמקדת ביישובים עירוניים, אבל משתתפים בה גם יישובים כפריים, למשל מושבים שבהם המדינה השיבה אליה קרקעות חקלאיות כדי להרחיב יישובים סמוכים.

הארגון כבר מתגאה בשלושה הישגים. הראשון היה בבלימת תוכנית המתאר הכוללנית להרצליה: התושבים התריעו מבעיית תשתיות חמורה בתכנון שהוצע, העירייה ביקשה למשוך את התוכנית, ובספטמבר אשתקד הוועדה המחוזית הורתה לזו המקומית לשוב ולבחון את התוכנית למשך 18 חודשים. בינואר הצליחה המחאה לבלום לפי שעה תוכנית מתאר גם בכפר סבא (התושבים שכנעו את בית המשפט שהשלטים לפרסום ההפקדה היו קטנים מהקבוע בחוק). במרץ הושבה בלחץ המחאה תוכנית דרום סירקין בפתח תקווה, הכוללת 8,000 יחידות דיור, מתכנון מזורז בוותמ"ל לתכנונו של מחוז מרכז. במקרה זה המאבק עדיין ניטש, הן כיוון שהוותמ"ל מקדם תוכנית סמוכה לעוד 8,000 יחידות והן נוכח בחינת האפשרות להעביר את דרום סירקין לתחום העיר החרדית אלעד.

ענת דניאלי

מקום 74 – יהודה בר־און מנכ"ל נת"ע:

האיש שמחזיק את הכלכלה בגלגלים

ביולי הופיעה נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג, בכנסת עם נתונים עדכניים על מצב התחבורה הציבורית בישראל. "לפי אומדן מעודכן מעבודה משותפת של משרדי האוצר והתחבורה ומוסדות התכנון, הנזק השנתי מהגודש עומד כיום על כ־35 מיליארד שקל, שהם כ־10 מיליארד שקל יותר מאשר בשנת 2012. בשנת 2040 האובדן הכלכלי השנתי צפוי להגיע לכדי כ־70 מיליארד שקל", הבהירה פלוג.

כאן נכנס יהודה בר־און למשוואה. לא שהוא אחראי לפקקי התנועה האיומים שמלווים את המטרופולינים הגדולים, אבל מתחילת 2019 בר־און יהיה אחראי על שלושה פרויקטים של תחבורה הגדולים במדינה, שסכום ההקמה המצטבר שלהם ישים בידיו תקציב ענק.

במספרים, מדובר בלא פחות מ־47 מיליארד שקל, כולם מקופת המדינה ועל חשבון משלם המסים, שנצבעו בסוף 2015 להקמת שלוש מסילות רכבת עירוניות בגוש דן: הקו האדום מפתח תקווה דרך תל אביב ועד בת־ים (17 מיליארד שקל, בבנייה, מועד השקה סוף 2021); הקו הירוק מחולון להרצליה (כ־20 מיליארד שקל) והקו הסגול מתל אביב לאור יהודה (כ־10 מיליארד שקל; הקמת שני האחרונים מתוכננת מסוף 2018 ועד 2025).

במדינה שבה אין תחבורה ציבורית ו־130 אלף מכוניות חדשות עולות על הכביש מדי שנה, קשה להפריז באחריות שתיפול על כתפיו של בר־און. שלושת הקווים אמורים להוריד מהכביש 150–200 אלף מכוניות, לנתב כ־150 מיליון נסיעות בשנה, ובעיקר להיות עמוד השדרה התחבורתי של בירת העסקים של ישראל על ערי הלוויין שלה.

היכולת של בר־און להשאיר את כל הכדורים באוויר - בין דרישות הפקידות להצהרות הפוליטיקאים - תיחשב ללוליינות ממדרגה ראשונה. כיוון שמדובר ברשת קווים, כל פספוס, כל חריגה תקציבית וכל מכרז שיידפק וימרח את העסק - יותיר אותנו קבורים בפקקים, עוד שנה ועוד שנה.

ליאור גוטמן

מקום 75 - ח"כ משה גפני, יו"ר ועדת הכספים:

הפך את ועדת הכספים למנוע חברתי

כיו"ר ועדת הכספים, ח"כ משה גפני (יהדות התורה) יושב על השיבר של תקציב המדינה: הממשלה זקוקה לו לא רק לאישור חוקי התקציב והההסדרים, אלא גם להשגת רוב בוועדה בעבור חוקים, תקנות, צווים והעברות תקציביות. את הכוח העצום שמקנה לו התפקיד, גפני מנצל גם כדי לדאוג לתקציבים למוסדות הדת החרדיים. אולם, במהלך הקדנציה הוא גם הקפיד להפוך את הוועדה לחברתית יותר. בפעילות זו הוא זוכה לשיתוף פעולה הן מהקואליציה והן מהאופוזיציה: הוא יודע לרתום את חברי הכנסת מהאופוזיציה כדי ללחוץ על הקואליציה.

ביחסיו עם הממשלה בכלל ועם האוצר בפרט, גפני משתמש בשיטת "המקל והגזר": מחד, הוא סייע לממשלה הנוכחית בהעברת שלושה תקציבי מדינה (שניים מהם דו־שנתיים). מאידך, למרות הרוב הקואליציוני שיש לממשלה בוועדה, הוא הוכיח לה שוב ושוב מי בעל הבית. כך, למשל, הוועדה תומכת בהעלאת גיל הפרישה לנשים מ־62 ל־64, אבל מסרבת לאשר הצעת חוק ממשלתית בעניין: את אישורה היא מתנה, בין היתר, בהבטחת פיצוי לנשים מפוטרות שייאלצו להמתין שנתיים עד לקבלת פנסיה. באוצר מתנגדים להצעות ברוח זו, ובינתיים גפני והוועדה לא מאפשרים את העלאת גיל הפרישה.

בלחצם של גפני, ח"כ קארין אלהרר (יש עתיד) וחברי כנסת נוספים, אישרה הוועדה בזמן האחרון הצעת חוק שתבטיח ביטוח משכנתא לנכים המבקשים לקנות דירה. הוועדה אף קידמה לאחרונה, בניגוד לעמדת האוצר, חוק שמגדיל את הטבות המס ליישובים צמודי גדר. היא גם קידמה הצעת חוק הקובעת שפיצויי הפיטורין יהיו בבעלות העובד.

על פקידי האוצר אומר גפני ש"הם חברים שלי אבל יש לי מאבקים איתם", ואילו הם יודעים כיצד לסחור איתו. גם הם יודעים שכדי להעביר את יוזמותיהם בוועדה הם צריכים לשחרר כספים לדרישות החברתיות של ועדת הכספים והעומד בראשה.

צבי זרחיה

מקום 76 – יעקב ליצמן, סגן שר הבריאות:

מוריד את מחירי התרופות, אבל לא נלחם בסיגריות

סגן שר הבריאות יעקב ליצמן זכה בצדק במוניטין של (סגן) שר פעלתן, מחובר לשטח, העובד קשה ואינו תקוע במגדל השן. וכמי שמכיר מקדנציות קודמות את תחום הבריאות הסבוך, הציפיות ממנו גבוהות – במיוחד על רקע תחום פעילותו המקיף את כל תושבי ישראל, זקנים וצעירים, עשירים ועניים.

ליצמן משתדל גם לשוות לעצמו ארשת ממלכתית בכל הנוגע לתפקידו כסגן שר (בעוד שבקואליציה הוא דווקא הסמן החרדי הקיצוני ביותר); אך חורג מכך בכל הנוגע לסוגיות שאינן נוחות לו, כמו למשל הוועדה לשינוי מין שתחת אחריותו.

אולם, בשנה האחרונה היו כמה אירועים שבהם תפקודו של ליצמן היה רחוק מלענות על הציפיות, ובראש ובראשונה היחס לגורם התמותה השני הנפוץ ביותר, האחראי למותם של כ־8,000 איש מדי שנה בישראל, לפי משרד הבריאות - עישון.

נראה כי ליצמן עשה הכל כדי לא לצמצם את פעילותן של חברות הטבק בישראל. בדוח מבקר המדינה שפורסם במאי השנה תקף המבקר בחריפות את ליצמן ומשרדו על אוזלת היד שהפגינו בשנים האחרונות, על היעדר הניסיון לעמוד ביעדים שהציבו לעצמם, על פגישות עם נציגי חברת פיליפ מוריס שלא דווחו בניגוד לאמנה הבינלאומית ועוד.

השורה התחתונה היא שבין חוסר הרצון של סגן שר הבריאות להילחם בעישון לבין חוסר הרצון של שר האוצר להשוות את המיסוי של טבק לגלגול (ולפני כן של מוצרי עישון חדשים), ישראל מפגרת מאחורי המאבק בעישון ובסרטן מאחורי שאר המדינות המתקדמות.

בשנה האחרונה אושרה סוף־סוף הרפורמה בסיעוד. אמנם הודות ללחץ של ליצמן הגיעו עוד מיליארד שקל לישראלים הזקוקים לסיוע, אולם הסיוע עצמו ניתן בצורה עקומה מעט. לצד הגדלת התקציבים במיליארד שקל, סירב ליצמן לקדם יחד עם משרד האוצר רפורמה שתפתור ולו במעט את העיוותים הרבים הקיימים בענף הסיעוד, ביניהם חברות הסיעוד שגוזרות קופון נאה מתקציב המדינה. דווקא כשמגדילים תקציבים, זו שעת הכושר הטובה ביותר לרפורמות, וליצמן לחלוטין לא סייע לאחת כזו.

לזכותו של ליצמן ייאמר שעם תחילת 2019, בזכות הלחץ שהפעיל על האוצר, אנחנו צפויים לראות הוזלה של 7% במחירי התרופות וכן מתן טיפולי שיניים לקשישים בחינם, שני מהלכים חיוביים שגם כנראה לא היו קורמים עור וגידים אם ליצמן לא היה מפעיל מול האוצר את כובד משקלו.

עמרי מילמן

 

מקום 77 - ח"כ איתן כבל, יו"ר ועדת הכלכלה:

פתח קרב עם הבנקים, ובדרך הכניס קטנות לנתניהו

על רקע הבלבול, הפילוג ורפיון הידיים של האופוזיציה בולט ח"כ איתן כבל (המחנה הציוני) כמי שהפך את תפקיד יו"ר ועדת הכלכלה לנשק אופוזיציוני. לאורך הקדנציה ניצל כבל את הוועדה כדי להלום בממשלה על רקע מתווה הגז (שאושר חרף המחאות בוועדה) ועל רקע ניסיונו של רה"מ נתניהו לסגור את תאגיד השידור כאן.

את רוב האנרגיה שלו בשנה האחרונה כיוון כבל אל הבנקים, כשהכנסת אישרה את הצעתו להקים "ועדת טייקונים" – ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת מתן האשראי ללווים גדולים על ידי הבנקים והגופים הפיננסיים, וכבל גם התייצב בראשה. יחד עם חברי הוועדה הוא דרש לחייב את הגופים הפיננסיים ואת הרגולטורים להמציא לוועדה דוחות ביקורת ומסמכים. ההצעה הזו נתקלה בהתנגדות מכל הצדדים (כולל מצד שרת המשפטים שקד), אבל זו לא עיכבה את הוועדה מלהתחיל בדיונים, בהשתתפות נציגי החברה והארגונים החברתיים והאזרחיים וחברי הכנסת.

הדיונים האלה הם כרגע ההצגה הלוהטת בעיר. בסוף יולי הוועדה היתה אמורה לחקור את דורית סלינגר, עד לאחרונה הממונה על רשות שוק ההון, הביטוח והחיסכון – אלא שסלינגר ביטלה את הופעתה ברגע האחרון, לאחר שהתברר לה שכיסאה הוצב באמצע אולם הישיבות כשמאחוריה מקומות ליועציה. היא סירבה להגיע גם כשכבל וחברי הוועדה הסכימו שאחד מיועציה יישב לידה. 50 השאלות שכבל הכין לסלינגר חזרו למגירה.

כבל כבר הודיע שלא ישנה את סידור הישיבה הזה גם בחקירתם של צמדי המנכ"ל והיו"ר של הבנקים הגדולים – אריק פינטו ועודד ערן מהפועלים ורקפת רוסק־עמינח ודוד ברודט מלאומי. אלו צפויים להגיע ב־21 וב־28 באוקטובר, במה שאמור להיות רגע השיא של הוועדה: כבל וחברי הכנסת יצלבו אותם בשאלות נוקבות וידרשו תשובות ברורות. אחריהם צפויים להגיע ראשי הבנקים האחרים וגם הרגולטורים. אולם, באוויר כבר עומד ריח בחירות, ולפי ההערכות בתחילת נובמבר תתפזר הכנסת לקראת בחירות שייערכו כנראה במרץ 2019. עד להתפזרות, ספק אם "ועדת הטייקונים" תוכל לחקור ביסודיות את מתן האשראי לטייקונים. כבל מצידו הבטיח שאם הבחירות יוקדמו, הוועדה תכונס אפילו פעמיים בשבוע כדי להשלים את משימתה. לא חייבים לרחם עליו נוכח העבודה הקשה - המלחמה החזיתית בגופים הפיננסיים תייצר בעבורו שלל כותרות חיוביות, ערב הפריימריז בעבודה.

צבי זרחיה

מקום 78 – קים ג'ונג־און, שליט צפון קוריאה:

שיחק בין המעצמות והרוויח זמן ויח"צ

ביולי 2017 דיווח ממשלו של קים ג'ונג־און כי צפון קוריאה ביצעה ניסוי ראשון מוצלח בטיל בליסטי שמסוגל להגיע גם לאלסקה. חודש לאחר מכן הוטלה חבילת הסנקציות האחרונה של האו"ם על המדינה, שנועדה לפגוע בשליש מהיצוא השנתי של פיונגיאנג ולשתק התפתחויות הרסניות אפשריות. בספטמבר אותה שנה אמר נשיא ארה"ב דונלד טראמפ כי "אם נצטרך להגן על עצמנו או על בעלות בריתנו, לא תהיה לנו ברירה אלא להשמיד לחלוטין את צפון קוריאה". קים מצידו כינה את טראמפ "מפגר עם הפרעה נפשית", וזה לא נשאר חייב ותיאר את הנשיא הצפון קוריאני כ"חולה נפש".

פחות משנה אחרי הגידופים והאיומים הללו, שני הנשיאים נפגשו ללחיצת ידיים ראשונה בין מנהיגי שתי המדינות. "נשאיר את העבר מאחור", אמר קים ביוני 2018 בוועידת הפסגה בסינגפור, והתקשורת העולמית הזדרזה להכריז שזהו: אתרי הגרעין יפורקו, הגרעין הצפון־קוריאני לא יטריד אותנו יותר, צפון קוריאה תקבל הזדמנות לפתיחתה לעולם וערבות אמריקאית לביטחונה. טראמפ אולי אפילו יקבל על המהלך הזה פרס נובל לשלום. טראמפ גם הכריז שארה"ב תפסיק את התמרונים השנתיים המשותפים לה ולדרום קוריאה, המתקיימים מאז שנות ה־70.

סין צפתה במתרחש באי־נחת. צפון קוריאה אינה בעלת ברית, אבל היא מדינה שמבינה היטב את מאזן הכוחות האסייאתי. החיבור בינה ובין טראמפ, שרוצה לבלום את הדומיננטיות הכלכלית הסינית, מחזק את האחיזה האמריקאית באסיה. זה הדבר האחרון שחסר לסין, עכשיו עם מלחמת הסחר הגואה. עם זאת - ובשם השלום העולמי - הממשל הסיני כמובן מכחיש את הרתיעה שלו מהתהליך, וכמחווה אף סיפק את המטוס שלקח את קים אל הפגישה עם טראמפ.

הגרעין הצפון קוריאני עוד רחוק מלהיות דבר ששייך לעבר. וושינגטון ופיונגיאנג לא רואות עין בעין את התהליך שיביא לשם את העולם; אבל אין ספק שבינתיים קים נפתח לרעיונות חדשים, מהרהר שנית לצד איזו מעצמה יהיה חכם יותר להתייצב, ובתוך כך משנה סדרי עולם. עיצוב הסדר העולמי משפיע וישפיע גם על ישראל. יחסי הכוחות של ארה"ב עם האויבות שלה בלתי ניתנים לניתוק מיחסי הכוחות שיש לשליטת העולם עם ידידותיה. כשטראמפ מרגיש את הקרקע רועדת תחתיו, האישיות הקפריזית שלו דוחפת אותו לירות חצים לכל עבר, ללא הבחנה בין איומי סרק ואיומים של ממש. כן, גם כלפי האיחוד האירופי וקנדה. וכן - גם לכיוון ישראל.

עדי ברק

מקום 79 - המהגרים מאפריקה והמזה"ת:

נתקלו בחומות גבוהות יותר, אבל נחושים לפרוץ גם אותן

שלוש שנים אחרי שנחת באירופה זרם המהגרים והפליטים הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, מדינות האיחוד האירופי מתחילות ליישר קו לגבי המדיניות לקליטת המהגרים המגיעים מחוץ לגוש, בעיקר מהמזרח התיכון ומאפריקה. החדשות עבור המהגרים אינן טובות: ביולי השיק האיחוד תוכנית שנויה במחלוקת לטיפול בפליטים ובמהגרים. ההסכם, שכלל את הקמתם של "מרכזים בטוחים" ו"מחנות מעבר" לפליטים, גובש בעקבות סירובה של איטליה לפתוח את נמליה בפני סירות הצלה המובילות פליטים. הוא קיבל רוח גבית מהקשחת המדיניות הגרמנית, זאת על רקע החשש של הקנצלרית מרקל מקריסת הקואליציה שלה. גם אוסטריה, שהחלה באביב האחרון להערים קשיים על מבקשי המקלט, מיהרה לקפוץ על העגלה.

הפתרונות שיגובשו כעת יידרשו לאזן בין האינטרסים של מדינות הדרום, שנמצאות בחזית, לבין אלו של מדינות היעד הצפוניות, העשירות יותר. עד כה איטליה ויוון נשאו בעיקר הנטל, בגלל מיקומן הגיאוגרפי, אבל ישנן מדינות שדוחפות להגנה אגרסיבית על הגבולות, ואחרות שדורשות חלוקה שוויונית יותר של המהגרים בין המדינות. הרפורמה תידרש לספק מענה גם למדינות נוקשות הקו, כמו הונגריה ופולין, שמסרבות לקלוט מהגרים. בינתיים, קולות מסוג זה מתעצמים: באיטליה נכנסה לממשלה מפלגת הימין הקיצוני שהתחייבה לגרש 500 אלף מהגרים; וגם בגרמניה, שקלטה יותר ממיליון מהגרים בשיאו של הגל ב־2015, התחזקה המפלגה הימנית קיצונית.

ההקצנה בהשקפת העולם האירופית בסוגיית הפליטים נרשמה על רקע צניחה חדה במספר מבקשי המקלט מאז השיאים של 2016–2015. זאת בעקבות הסכמים קודמים שגיבש האיחוד האירופי עם טורקיה, הסדר דו־צדדי שגיבשו ביניהן איטליה ולוב, וגדרות תיל שהרימו ממשלות קיצוניות באזור הבלקן. אם ב־2016 נתפסו 511 אלף מסתננים, אשתקד צנח הנתון ל־205 אלף. אבל על פי רוב התחזיות, זו רק שאלה של זמן בטרם יואץ שוב קצב ההגירה, למרות התחזקותם של גורמי ימין קיצוני ברחבי היבשת. הסיבה: המשטרים האפלים, המלחמות והעוני במדינות המוצא שדחפו לאירופה יותר מ־1.8 מיליון מהגרים מאז 2014, עדיין שם.

תמר טוניק

מקום 80 - ולדימיר פוטין, נשיא רוסיה:

קצר שורת הצלחות במסעו לערעור הסדר העולמי

המונדיאל היה רק הערת שוליים, הסחת דעת רגעית מכך שרוסיה - ופוטין העומד בראשה - ממשיכים במסע לערעור הסדר העולמי שנוצר אחרי מלחמת העולם השנייה. יום לאחר גמר המונדיאל הגיע הפרס האמיתי: נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הגיע לפגוש את פוטין בהלסינקי, ובמסיבת עיתונאים בלתי־תיאמן התרפס בפני הנשיא הרוסי וטען כי גופי הביטחון האמריקאיים מאשימים לשווא את הקרמלין בשיבוש מערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב ב־2016.

אפילו בפוקס ניוז, ה"פראבדה" הפרטי של טראמפ, התקשו לעכל את המחזה. אבל הפירות שפוטין קטף השנה לא הגיעו רק מארה"ב: ביוני הושבעה באיטליה ממשלה שהרכיבו מפלגת הליגה הימנית־קיצונית, ומפלגת חמשת הכוכבים האנטי־אירופית. מההסכם הקואליציוני הסופי הושמט הסעיף שקורא לביטול הסנקציות שהאיחוד האירופי הטיל על מוסקבה לאחר הפלישה לאוקראינה, אבל במהלך הקמפיין גילו המפלגות אהדה לרוסיה, וכנראה גם קיבלו סיוע כספי מגורמים הקשורים לקרמלין. אחרי טראמפ בבית הלבן, פוטין הצליח לשתול סוכני כאוס גם בראש הכלכלה השלישית בגודלה באירופה.

בריטניה, מצידה, נתונה במשבר פוליטי שסופו לא נראה באופק סביב האופן שבו ייעשה הברקזיט, הפרישה הבריטית מהאיחוד האירופי - מטרה שגם למענה פעלו ברוסיה בחשאיות, עוד לפני שהתפוצצה ההתערבות בבחירות בארה"ב. בחזית אחרת, הורעלו על אדמת בריטניה סוכן לשעבר של הביון הרוסי ובתו (ועוד שני אזרחים בריטיים, אחת מהם שילמה בחייה).

בזמן שעומק ההשפעה של פוטין על ענייני פנים באירופה ובארה"ב עוד הולך ומתגלה, במזרח התיכון קצר הנשיא הרוסי ניצחון גלוי: בן חסותו, הנשיא הסורי בשאר אל־אסד, הכריע את המורדים והפך את רוסיה לבעלת הבית האמיתית בגבולה הצפוני של ישראל. בעתיד הנראה לעין הצבא הרוסי ישתכשך במי הים התיכון, זה שלחופו שוכנות גם מדינות החברות בברית נאט"ו. וכשהאיש בבית הלבן הוא מעריץ של האיש בקרמלין, אין כל פלא שבמשרד ראש הממשלה מתגאים בקשרים הטובים בין פוטין לבנימין נתניהו.

רן אברמסון