"הספורט בארץ יכול ללמוד המון מהצבא"

אוהד מעוז הוא פסיכולוג ארגוני שעובד עם ספורטאים 30 שנה וכיום מוביל את הפרויקט המנטלי של הוועד האולימפי בישראל (15 פסיכולוגים ויועצים מנטליים בספורט האולימפי והפראלימפי שמסייעים לספורטאים ישראלים בתחרויות וההכנה לאולימפיאדה). ביחד עם רענן דגן הקים גם את Mental Jump, חברת ייעוץ בתחום המנטלי של הספורט. מעוז עבד עם יעל ארד ואורן סמדג'ה בזכייה במדליות האולימפיות הראשונות של ישראל, סייע לנבחרות ישראל במספר ענפים והגיע עד לנבחרת אנגליה ברוגבי. אלו 8 הדברים שלמד כפסיכולוג ספורט בישראל.

1. פסיכולוג הספורט צריך לעבוד מהר

"יש הרבה דימיון בין הספורט לעולם העסקי. מודדים אותך כל הזמן ואתה צריך לתת תוצאות. ואולם, בספורט הכל קורה יותר מהר ועם הרבה יותר רגשות. אחרי שלושה הפסדים מפטרים מאמן, שחקן שלא הלך לו שני משחקים יורד לספסל. בביזנס בודקים אותך רבעון ועוד רבעון ואם אתה ממש גרוע יחליפו אותך תוך שנה. האינטנסיביות של הזמנים משמעותית. לכן גם הפסיכולוגיה שונה. תהליך פסיכולוגי רגיל-קליני, זה תהליך ארוך. חצי שנה-שנה-שנתיים לפני שרואים תוצאות. בספורט אין את הזמן הזה. אם אתה בא ותוך חודש אין תוצאות, אתה לא שווה לספורטאי. אין זמן לתהליכים ארוכים. כן, לעבוד עם ספורטאי במשך כמה שנים זה חשוב, אבל המטרה של פסיכולוג הספורט זה להביא פתרונות מיידיים".

"במערכת הביטחון עושים דברים מעניינים שאפשר לקחת אותם לספורט. מהשקעה ופיתוח משאבי האנוש ועד לרמה של התרגילים" | צילום: יאיר שגיא

2. לא צריך שינוי  רגשי עמוק

“ב־1989 פנה אליי משה פונטי, המאמן של אורן סמדג'ה ואמר לי 'יש לי בחור בן 19 שיכול להביא מדליה אולימפית, אבל יש לו בעיה. הוא מוביל בקרבות ולקראת הסוף מפסיד'. הבחור היה אורן סמדג'ה ופונטי, בדבריו ומעשיו, שבר מחסום מנטלי. לפניו היתה חוסר אמונה בסיסית ביכולת שלנו לזכות במדליה אולימפית אבל הוא האמין שאפשר לזכות באחת. עם סמדג'ה ניתחנו בווידאו על קרבות שלו וראינו שהוא מצליח בהתחלה כי הוא נכנס לקרב כאדנרדוג, בלי שום דבר להפסיד. דקה לסיום, כשהוא מוביל פתאום אפשר היה לראות שהוא מתחיל ללכת אחורה. היה לו מה להפסיד, עלה חשש - זה משהו שהיריבים זיהו ישר, נהפכו לאגרסיבים יותר וניצחו. עבדנו על זה כדי שידע בראש שלו לא ללכת אחורה והוא לא הלך יותר אחורה – וזכה במדליות. זה נשמע פשטני כי זה לא שינוי רגשי עמוק. זה כמו ללמוד 2 ועד 2. הווידאו פשוט קיצר תהליכים שהיו יכולים לקחת הרבה יותר זמן בטיפול. והאמת, זה לא רלבנטי הסיבה העמוקה להתנהגות הזו. הבעיה היתה שהוא הלך אחורה, הוא הפסיק ללכת אחורה. לא רלוונטי מה מערכת היחסים שלו לאחים הגדולים שלו שהיו ג'ודאים או אבא המאמן שלו".

3. הספורט הישראלי צריך ללמוד מהצבא

"בצבא עבדתי ביחידה להכשרת ופיתוח סגלים ביחידות המובחרות ביותר שבהן יש הרבה מאפיינים דומים לספורט. למשל, ספורטאי מגיע לאולימפיאדה ואין לו שם מועד ב'. אם רועדות לו הרגליים הוא יפסיד. להבדיל, יחידה שיוצאת למשימה ולצלף רועדות הידיים - גם תיכשל ואין מועד ב'. אני מאמין שהספורט הישראלי יכול לראות את מה שעושים במערכת הביטחון וללמוד ממנה - זה יכול להיות יתרון יחסי לספורט הישראלי. במערכת הביטחון עושים דברים מעניינים שאפשר לקחת אותם לספורט. מהשקעה ופיתוח משאבי האנוש ועד לרמה של התרגילים. למשל, התמודדות מנטלית עם צפיפות או ביצוע פעולה מדויקת תחת לחץ פיזי, תרגילי נחישות ועוד. למרות שהרבה ספורטאים הם ספורטאים מצטיינים ולא ממש עושים צבא של הסיירות, האתוס חזק. בג'ודו, אגב, כן רואים את זה. קודם כל, בנבחרת של אורן סמדג'ה אתה רואה גאווה לאומית גדולה - תראה איך השחקנים חוגגים עם סימון על הדגל. דבר שני, הוא לקח פסיכולוג מיחידה מובחרת".

4. צריך להבין את הניואסים

"הייתי עם יעל ארד בטורניר, זה אחרי 4-5 שנים עבודה משותפת יחד. ובחימום אני רואה שהיא לא 'שם'. אני מכיר אותה ואת הניואנסים ורואה שב"כניסות" שלה בחימום (כניסות להפלה בג'ודו) היא לא מחוברת. הוצאתי אותה החוצה וצעקתי עליה שהיא לוזרת, שהיא תפסיד את הקרב לפי איך שהיא נראית ושעדיף לה לא להיכנס חזרה לאולם. היא רתחה עליי - 'איך אתה מדבר איתי, אתה צריך לתמוך בי, איך אתה יכול להגיד את זה'. היא נכנסה לאולם בעצבים וידעתי שהיא תנצח. זו היתה פרובוקציה מכוונת שלי שאי אפשר היה לעשות אם הייתי מכיר אותה חודש. צריך להכיר כל ניואנס של הספורטאי שאתה עובד אותו וגם צריך להבין את המשחק שלו. זה לא כדי להחליף את המאמן, זה כדי להבין שיש מרכיב מנטלי בכל מרכיב טכני ברמות הגבוהות. הרי פסיכולוג ספורט צריך להבין מה הדרישות הטכניות שיש על כדורסלן - כמה פעמים הוא בהפסקה במשחק, כמה הוא שומע את המאמן, כמה הוא יכול להתעלם ממנו וכו' - וזה שונה לחלוטין מכדורגלן. כמו כן, במסגרת קבוצתית פסיכולוג לא צריך לדבר מול הקבוצה. זה תפקיד המאמן. הוא צריך להישאר ברקע ־ תמיד".

יעל ארד בברצלונה. סימולציות עשו את העבודה | צילום: יוסי רוט

5. סימולציות הן חשובות

"לפני אולימפיאדת ברצלונה 1992 עשינו יום סימולציה ליום התחרות במשחקים עם יעל ארד. היא התעוררה מתי שהיתה צריכה להתעורר ביום התחרות, אכלה באותו זמן של יום התחרות, הכנו לה קרבות עם בנים במשקל שלה, כשברקע רמקולים שמדמים את הקהל. הכל הכנה. בברצלונה לא השתתפה בטקס פתיחה כדי שזה יהיה בדיוק כמו האליפויות הרגילות מבחינתה. כל אלו עבדו. הסימולציה היא כלי פסיכולוגי חשוב כדי להכין את הספורטאי לתחרות לפתורון בעיות. למשל, עבדתי עם נבחרת הנוער בכדורעף - שהיו קורסים מנטלית כל פעם שהם נכנסו לפיגור 5 נקודות. זה משהו שפתרנו עם המאמנים על ידי זה שאמרנו להם להתחיל לתת ליריבות במשחקי האימון פור של 5 נקודות. ככה, במקום להיכנס ללחץ ולהרגיש שאתה לא מספיק טוב ולאבד ביטחון בפיגור, התחושה היא כאילו נותנים כמו פור שנותנים לילד בריצה. זה מאפשר לך לתפקד כשאתה בפיגור. זה עבד" .

6. ההורים משפיעים יותר מכולם

השותף שלי, רענן דגן ליווה את מחלקת הנוער של מכבי חיפה בעשור האחרון. לפני כל משחק הוא מתבונן איך ההורים מביאים את הילדים למשחק. דגן אומר שהוא יכול לזהות קשר ישיר בין התנהגות ההורים מהרגע שהילד ירד מהרכב וביצועי הילד על כר הדשא. אם הוא יוצא עם פרצוף חמוץ בגלל שהאבא לוחץ ודורש – וככל הנראה יקלל ויצעק במהלך המשחק – הילד לא יצטיין. אם האבא או אמא יוצאים, מחבקים אותו, מלטפים אותו ושולחים אותו לבלות - הוא יהיה טוב יותר. להורים יש תפקיד קריטי מאוד בעתיד של הילדים שלהם בספורט, ובכלל".

אורן סמדג'ה. "אסור להעניש ספורטאים צעירים עם משימות פיזיות. זה מלמד אותם שעבודה על הגוף זה עונש" | צילום: אלי אלגרט

7. מאמנים צריכים לחנך לערכים

"בהרבה אימונים אפשר לראות שהחימום של השחקנים לא באמת חימום. וששחקנים שמתבקשים לעשות 30 שכיבות סמיכה עושים רק 15 - ומפסיקים כשהמאמן לא מסתכל. מאיפה זה מגיע? עשיתי בדיקה בקבוצות צעירות וראיתי מאמנים מענישים את החניכים על כל מיני דברים. איך הענישו? 'תעשה 5 הקפות סביב המגרש' או 'תעשה 30 שכיבות סמיכה'. מה הצעירים לומדים? שעבודה על הגוף זה עונש. זה מגיע מהצבא - יש לנו תרבות צבאית מפוארת אבל בספורט צריך ללמד לאהוב את הספורט וליהנות מהפעילות ולא רק לדאוג לנצח. ברור שלא כל המאמנים ככה אבל לימוד הערכים בספורט הוא משהו שצריך להתמקד עליו יותר בישראל כדי להנחיל תרבות ספורט".

8. צריך ניהול משאבי אנוש

"אין בעולם העיסקי ארגון מצליח ללא משאבי אנוש, ייעוץ ארגוני והשקעה משמעותית בפרט. בארגוני הספורט בארץ זה לא קיים. הם לא מגדירים מטרות וערכים, הם מנוהלים בצורה חובבנית, הם לא מטפלים במאמנים ובהורים שהם המשפיעים הגדולים ביותר על הספורטאי, ולא משקיעים באספקטים המנטליים של הספורט. לו היה פסיכולוג בכל ארגון ספורט, היינו יכולים להיראות כמו ההי-טק, התעשייה, האקדמיה או הרפואה בישראל".