אזרחים יקרים - מקומכם בתור, 2019 או אולי 2020

בתפר בין סוף הקיץ לראש השנה, צריך להגיד תודה על המלחמה שלא הייתה בקיץ. כמעט-מלחמה זה הרי סלע קיומנו. וכשהיא נמנעת, לפחות עד הפעם הבאה של סף-מלחמה – אפשר לנשום רגע ולבדוק מה מצב האומה.

המצב הכלכלי של האומה ערב ראש השנה תשע"ט: התוצר לנפש – נושק ל-40,000 דולר. תחזית הצמיחה השנתית ב-2018 לפי בנק ישראל 3.7 אחוז. האבטלה בשפל - 3.9 אחוזים ברבעון השני. האינפלציה בשליטה - 1.4 אחוז. היצוא בשיא - מעל 100 מיליארד דולר. ההייטק ממשיך להנפיק אקזיטים מרהיבים.

אבל - יש לא מעט ישראלים מודאגים, אני אחד מהם, שהמספרים הנעימים של המקרו לא מרגיעים אותם.

מכירים את התחושה הזו בנמל התעופה לפני שעולים על המטוס? ההמתנה תמיד מתוחה קצת. בלבול מסוים מול השלטים המהבהבים, במיוחד אם הטיסה לפנות בוקר, חרדה עמומה כלשהי - האם המטוס ייצא בזמן, האם הקברניט ערני, האם כל המערכות מתפקדות.

יואל אסתרון | צילום: עמית שעל

ישראל חיה כבר זמן רב כמו בהמתנה לטיסה. כשראש ממשלה מסובך עד צוואר בחשדות כבדים, כשהמשטרה והפרקליטות מושכים את החקירות עד אין קץ, כשהמערכת הפוליטית משותקת בגלל הציפייה הנמתחת כמו מסטיק להכרעה בגורלו של ראש הממשלה, או לבחירות מוקדמות, או למשיח, – מה שנשאר נשמע כמו תקליט שבור: אזרחים יקרים, מקומכם בתור: 2019 או אולי 2020. תודה על ההמתנה.

ערב ראש השנה תשע"ט, המדינה בהמתנה. וכשהמדינה בהמתנה – רוב שרי הממשלה, לא כולם, אבל רובם ככולם, רועדים מפחד. החשבון שלהם פשוט: אם ראש הממשלה ימלוך כאן עוד 12 שנים, כמו שצחי הנגבי התרברב לאחרונה, הם לא יכולים להרים את הראש, אלא לצורכי חנופה לראש הממשלה ולגברת. תכניות ארוכות טווח? אחריות לאומית? הצחקתם אותם.

כשהמדינה בהמתנה - שולי השוליים של הפוליטיקה הישראלית, הסמוטריצ'ים ובני מינם, מנצלים את ההזדמנות לקידום האג'נדות המסוכנות שלהם. כל מיני הצעות חוק מטורללות, שמבישות את ריחה של ישראל ברחבי העולם מגיעות להצבעה בכנסת הזו, הגרועה ביותר בתולדותינו.

כשהמדינה בהמתנה - לא מצליחים למנות אנשים ראויים לתפקידים חשובים. ממלאי מקום חלשים מתנדנדים על הכיסאות הזמניים חודשים ארוכים. נציב שירות המדינה נבחר בקושי השבוע רק אחרי שנה של סחבת וניסיון מביך למנות מקורבת לא ראויה. מפכ"ל המשטרה לא זוכה לתשובה האם יכהן שנה נוספת או שישלם את המחיר על 'הבגידה בבלפור'; השר לביטחון פנים שותק ומשותק. נגידת בנק ישראל מסיימת קדנציה עוד דקה והמחליף לא נראה באופק. הממונה על שוק ההון כבר פרשה; לא רק שהמחליף שלה לא נבחר. אפילו ממלא מקום אין לה.  

נתניהו. המערכת הפוליטית משותקת בגלל הציפייה הנמתחת כמו מסטיק להכרעה בגורלו של ראש הממשלה | צילום: אלכס קולומויסקי

כשהמדינה בהמתנה - לא מצליחים לבלום את הסחטנות של החרדים. שוויון בנטל? ליצמן מתפקע מצחוק וזחיחות. אפילו חוק ההשתמטות משוויון בנטל המיטיב עם החרדים לא מספיק מתרפס בשביל 'גדולי התורה'. גשר מעל נתיבי איילון? גם ישראל כץ הבולדוזר הגדול משקשק מפחד.

כשהמדינה בהמתנה - שרי הממשלה לא מצליחים אפילו להשמיע גינוי אנושי פשוט לאירועים מחרידים כמו ניסיון הלינץ' ברופא ואח בבית חולים שבאו לחוף הים והותקפו רק בגלל שהם ערבים. השרים, רובם ככולם, בחרו הפעם לשמור על זכות השתיקה.

כשהמדינה בהמתנה - מדינות אחרות רצות קדימה. משקיעות בתכניות ארוכות טווח, משפרות את החינוך, מקדמות את המדע והטכנולוגיה, פורסות תשתיות לאורך ולרוחב, מנסות להקטין את האי-שוויון. מיום שהצטרפנו ל- OECD אנחנו מופתעים בכל פעם מחדש מהדירוגים הלא מחמיאים שלנו. אנחנו מפגרים בתשתיות הרחק מהממוצע של OECD, במיוחד בתחבורה ציבורית, הביורוקרטיה שלנו מן הגרועות בארגון ומקשה מאד על עשיית עסקים, מדד האי שוויון גבוה להכאיב.

אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחיות במצב המתנה כרוני. אנחנו לא יכולים לשבת בחיבוק ידיים ולחכות לטיסה הבאה, או עד שיתברר אם הקברניט יישב בקוקפיט או בכלא. מי זה בכלל 'אנחנו'? האם בישראל של ערב ראש השנה, יש בכלל 'אנחנו'? או שכולנו מגזרים-מגזרים? ברגעים של אופטימיות אני רוצה להאמין שאנחנו עדיין הרוב. ההגדרה הפשוטה של אנחנו: אזרחים מכל רחבי ישראל, מרוב גווני הקשת הפוליטית, שהמדינה חשובה בעיניהם יותר מהאינטרסים הצרים של המגזר המסוים שלהם.

אני לא מתיימר להציע פתרון מעשי איך לצאת מהמבוי הסתום. אבל אפשר לבקש לפחות את ההסכמה שלכם שהמדינה הזו, אין אחרת, יקרה מדי מכדי שנשאיר אותה במצב המתנה משתק. ערב ראש השנה, אולי הגיע הזמן שאנחנו נאמר בקול רם וצלול, מעל כל הבמות האפשריות: ככה אי אפשר להמשיך. אנחנו יכולים לדרוש שינוי ולחולל שינוי. אם מיעוט נחוש של חרדים מצליח לכופף את הרוב ולהשיג למגזר הישגים מוגזמים ומופרכים - גם אנחנו צריכים לדאוג למגזר שלנו. המגזר שלנו הוא מדינת ישראל, האזרחים שלה, הביטחון שלה, העתיד שלה.