בתנועה: לא ארץ לתפוזים

עונת הפטל הגיעה לפרובנס, ובכל ערב אנחנו יוצאים לקטוף כמויות נדיבות. כבר הכנו שמונה צנצנות של ריבה שאת רובן מסרנו לשכנים. אכלנו חופנים על חופנים, ערבבנו ביוגורט ואפינו פאי וגם מין רוגלעך־פטל. אני אומר "אפינו", אבל זאת אלישה לבדה שאופה ורוקחת ריבות. אני לא הייתי יודע מאיפה מתחילים.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

כל חיי חיכיתי לחיות במקום שבו אוכל לקטוף מלוא הסל פטל. איזה רגע קסום זה, כשהיד מושטת בעדינות אל בין הקוצים ללכוד אחד שחור במיוחד, ענק ורך וכל כך חלק שנדמה כאילו שלפוחיותיו הזעירות כבר נשטפו. אור השמש שמתחיל לרדת על הגבעות מוחזר ממנו עדנות, ונדמה שהגבעות עצמן משתקפות בו, ואיתן כל מיליוני גרגרי הפטל שעל מדרונותיהן.

אלישה אוהבת גם את הבוסריים. "אני מדמיינת שהאדומים הם פטל אדום", היא מסבירה. "ופטל אדום זה מה, הדבר האמיתי יעני?", אני מתריס לעברה. "הלו גברת, את משיכון רסקו. אם הייתי נותן לך את השחור צבוע באדום, לא היית שמה לב".

"איי!", היא נדקרה מקוץ, אבל מתגברת במהרה ושבה מן הסבך עם חופן בריא. "תראה מה זה", היא יוצקת אותו אל כלי האמייל הירוק, ובוחנת את השפע שכבר נערם בתוכו. "מה נעשה עם זה? יא וולי".

אנחנו מוותרים על הרחוקים מטווח ידינו ומתקדמים הלאה. במורד השביל מטפסים גבעולי הפטל מעל ראשי שיחים צפופים. אף שהבאתי מן הבית שרפרף פלסטיק מתקפל, ואף שאני 1.88 מטר גם בלעדיו, העסק מצריך מאמץ ולעתים האצבעות כושלות. כל כך יפה הפרי שהוא חומק ממגע. אין ריבה טובה בעולם מזאת שלא הצלחת לבשל.

יש כאן בתים, אבל אנחנו לבד. איש לא הולך או נוסע בדרך ואיש אינו קוטף פטל. בשבוע שלם של קטיף לא חזינו בשום לקטים אחרים. כאן, בין הגדרות הגבוהות, למרגלות ענני הפטל האפלים שצוחקים מעל בדממה, הדבר נוסך בי תחושה משונה. גם אלישה חשה בה. "המקום הזה מרגיש קצת רדוף", היא אומרת.

עכשיו תלויה עננת קדרות מעל שניים משלושתנו. רק עכו הקטנה נותרת עליזה, משחקת בפינגווין הסגול המקשט את רוכסן הקפוצ'ון שלה. אנחנו מגלגלים אותה הביתה עם שלושה ליטרים של פטל.

והפטל מוסיף להתפשט בנוף. בכל יום אני מוסיף לקטוף, אף שאין לנו מה לעשות בפירות. בסוף אני שב גם אל המקום הרדוף ומתאכזב. דווקא כאן, במשעול המוצל, מיהרו הפירות להתייבש.

אני מרחיק הלאה, עד אחרי אחרון הבתים שברצף. השמש נגלית כאן בעוצמה, אבל הסבך נהיה יותר פרוע. קני סוף צומחים לאורך האספלט, צפופים ומשוגעים ומדיפים ריח מוזר ורע. מעבר להם רועים סוסים. הריח נובע כנראה מצואתם. אני משליך את חופן הפטל שהעליתי מבין הקנים ומתקדם בתקווה למצוא חופן נקי יותר.

הדרך נבלעת בין הקנים. מי היה מאמין שאחרי המקום הרדוף יהיה מקום עוד יותר רדוף. כאן אין פטל אלא בשמיים ממש. תלוי על גבי הסבך. אני עוצר נדהם מול פרי אחד, גדול כאפרסק פעוט, שניבט עלי מגובה של ארבע מטרים או יותר. זה לא יכול להיות, הדבר הזה.

הסוסים הלבנים רועים בשקט מעבר לסבך, נגלים אליי בכל כמה צעדים, ואז אני מבין בעוד משהו במרחק: שני קרוונים לבנים ישנים, כאילו נתלשו מתמונה של מסעות קמפינג אירופאיים משנות השישים והשבעים. הם חונים בעשב, מנותקים מכל רכב והקשר. אחד מהם נוטה מעט על צידו.

קל לדמיין את הרחבה הזאת מלאה בקרוונים. האם כאן חונים "האנשים התלושים", כפי שקורא להם יואן, שכננו? אלה שבכל כמה זמן חונים בשולי הכפר. רק אז, טען יואן, צריך לדאוג כאן מפריצות לבתים. "ככה הם מתפרנסים", הוסיף במשיכת כתף אמפתית.

אני ממשיך להתהלך וכמעט שמועד. רגלי נתקלה במשהו: ערימת אשפה. אריזות מזון, בקבוקים ושקיות. זאת האשפה הראשונה שראיתי מושלכת כך מאז שהגענו לכאן. האנשים התלושים, אם צוענים הם ואם סתם אובדי דרך, חיים את המרחב אחרת. ואף שמעולם לא טינפתי את הטבע, ומעולם לא פרצתי לבית, אני מרגיש הזדהות. פעמיים כבר יצא לי לגור בטריילרים דומים מאוד לאלה.

הייתי איש תלוש במשך שש שנים, אולי יותר, בדיוק באירופה הזאת. התקיימתי מנגינה ברחוב. לפעמים עשיתי כסף לא רע, לפעמים כלום, לפעמים זרקו לי קונדומים או שטויות אחרות לתיק הגיטרה. פעם אחת הניח בו מישהו ברווז חי.

לא היה לי הרבה כסף לאוכל, אז אכלתי פטל. בלונדון, בבתי הקברות המוזנחים של האיסט אנד, צמח פטל שחור פרא מתוך הקברים העקמומיים. קטפתי אז ארוחות שלמות ממנו, תוהה ביני לביני אם מדובר בקניבליזם, ומחליט שכן ובכל זאת אוכל.

עכשיו כבר אין בזה צורך. המקרר בבית, שלנו, שבמרומי הצוק שלימיני, גבוה ממני בראש והוא מלא כל טוב. הפטל ימשיך לצמוח סביבנו, מזכיר לנו שלטוב ולרע אנחנו רחוקים מתפוזי הבית. כרגע זה בעיקר לטוב. אולי כדאי להניח לאובססיה. הנה, הדרך הבלתי סלולה מסתיימת בפתח של שדה זנוח. אני סב ושב כלעומת שבאתי. הערב נכין סורבה.