אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
תיבת הפנדורה של משבר 2008 עדיין כאן

עשור לקריסת ליהמן ברדרס

תיבת הפנדורה של משבר 2008 עדיין כאן

לפני עשר שנים, ב־15 בספטמבר 2008 ליהמן ברדרס קרס והכניס את המשבר העולמי לשלב הפאניקה. גלי ההדף גרמו לאובדן אמון של ציבורים שלמים במערכת עד היום

16.09.2018, 12:22 | אורי פסובסקי

לפני עשר שנים, ביום שני 15 בספטמבר 2008, בשעה 1:45 לפנות בוקר, בנק ההשקעות ליהמן ברדרס הכריז על פשיטת רגל. הוא הותיר אחריו חובות בהיקף של יותר מ־600 מיליארד דולר, ומהומת אלוהים. אפשר למצוא סנוניות שסימנו את פרוץ המשבר הפיננסי עוד קודם לכן. למשל, קרנות גידור של הבנק הצרפתי בי.אן.פי פאריבה שנקלעו לצרות בקיץ 2007, או בנק ההשקעות בר סטרנס שנזקק לחילוץ באביב 2008. אבל קריסת ליהמן ברדרס היתה האירוע שהחל את שלב הפאניקה. זה היה הרגע שבו נכנסו וול סטריט, ובעקבותיה הכלכלה העולמית כולה, לסחרור כמעט חסר שליטה.

קראו עוד בכלכליסט

"האומץ לפעול". זה שם הספר שפרסם ב־2015 בן ברננקי, יו"ר הפדרל ריזרב לשעבר, שבו הוא מספר על ימיו בעין הסערה. בשם הזה מקופל הסיפור שמספרים ברננקי ושותפיו לניהול המשבר, שרי האוצר הנרי פולסון וטים גייתנר, בעשור מאז הקריסה. ההחלטות שלהם, והנחרצות שלהם, מנעו אסון כלכלי כבד הרבה יותר. היה להם אומץ לפעול: לחלץ את הבנקים, לקנות ניירות ערך "רעילים" במאות מיליארדי דולרים, להוריד את הריבית לאפס ולהציף את השווקים בכסף. כלכלת העולם אמנם ספגה פגיעה קשה, ומיליונים איבדו את עבודתם ואת בתיהם – אבל יכול היה להיות יותר גרוע.

פאניקה בבורסה בניו יורק ב-16 בספטמבר 2008 ועובדת מפוטרת של ליהמן ברדרס, צילומים: AP, EPA, פאניקה בבורסה בניו יורק ב-16 בספטמבר 2008 ועובדת מפוטרת של ליהמן ברדרס | צילומים: AP, EPA, פאניקה בבורסה בניו יורק ב-16 בספטמבר 2008 ועובדת מפוטרת של ליהמן ברדרס, צילומים: AP, EPA,

יש לא מעט אמת בסיפור הזה. באפריל 2009, כחצי שנה אחרי פרוץ המשבר, פרסמו ההיסטוריונים הכלכליים ברי אייכנגרין וקווין אורורק מאמר שמשווה בין פרוץ השפל הגדול ב־1929 לאירועים מאז סתיו 2008. המסקנה שלהם נחרצת. "העולם עובר כיום זעזוע כלכלי שהוא גדול בדיוק באותה מידה כמו הזעזוע שעבר במהלך השפל הגדול ב־1929-30". ההבדל, הם הוסיפו, הוא שהתגובה של מקבלי המדיניות העכשוויים הרבה יותר נחושה ואגרסיבית. העולם לא גלש לשפל גדול שני, ולקברניטי הכלכלה מגיע קרדיט ענק על כך.

"עוד יש על מה לכעוס"

אבל כיום, עשר שנים מאוחר יותר, ברור גם שיש עננות שמעיבות על התמונה הזאת, ועדיין מטילות צל על הכלכלה והפוליטיקה. העננה הראשונה היא חוסר הצדק. ברננקי ועמיתיו טוענים עד היום שלא היתה להם ברירה אלא לתת לליהמן לקרוס (גם אם, כפי שהסביר ההיסטוריון אדם טוז בראיון ל"כלכליסט" בסוף השבוע, אין הרבה קונים לטענה הזאת). אבל מרגע שליהמן קרס, הקברניטים עשו מאמצים עילאיים לייצב את המערכת הפיננסית ולהציל את הבנקים. הם הרעיפו עליהם הון עתק, ולא משנה שהבנקים הם שהביאו על עצמם חורבן, בהנדסה פיננסית חסרת מעצורים. הבנקים הגדולים, שאי אפשר היה לתת להם ליפול, לא פורקו אלא להפך, גדלו עוד יותר. כמעט אף אחד מהבנקאים שהיו מעורבים במשבר לא הלך לכלא, בוודאי לא הבכירים שבהם. וול סטריט חזרה מהר מאוד לחלק בונוסים.

הטענות לחוסר צדק מגיעות לא רק מהציבור הרחב, אלא גם מאנשים שהיו מעורבים עמוקות בחילוץ. כך ניסח את הדברים ניל ברופסקי, ששימש כמפקח על תוכנית החילוץ מטעם הבית הלבן, בראיון ל"כלכליסט" ב־2014: "החילוץ בוצע בחוסר הוגנות עמוק. אלה שגרמו למשבר זכו לתגמול נדיב ביותר, ולעומת זאת, אלה שהיו אמורים לקבל עזרה - רוכשי הבתים שלקחו משכנתאות, מעמד הביניים, העסקים הקטנים - זכו להתעלמות. לכן אנשים כעסו. הם היו צריכים לכעוס, והם עדיין צריכים לכעוס - במיוחד לנוכח החגיגות של 'איזו עבודה נהדרת עשינו בטיפול במשבר הפיננסי'. זה נכון אם אתה חלק מהאליטה הפיננסית. אם אתה עובד עבור בנק. אבל עבור אותם מיליוני אנשים שאיבדו שלא לצורך את ביתם, את עבודתם, את התקווה, קשה לראות את זה בתור הצלחה. ואותם אנשים צריכים לכעוס מאוד".

אבל זה לא רק חוסר הצדק. בשבועות האחרונים מתלהט מחדש ויכוח שבו מעורבים כמה מגדולי השמות בעולם הכלכלה, מכלכלנים זוכי נובל ועד יועציו הבכירים של אובמה (רבים מהשמות, אגב, כמעט ולא השתנו בעשור האחרון: ג'וזף שטיגליץ, לארי סאמרס, כרמן ריינהארט, פול קרוגמן, קנת' רוגוף). אחת הטענות בוויכוח הזה היא שהמשבר התארך שלא לצורך. התגובה של הקברניטים למשבר אמנם היתה נחרצת, אבל הם יכלו לעשות עוד יותר. להזרים יותר כסף לכלכלה, להוריד את הריבית עוד יותר, להתערב בצורה אגרסיבית יותר בשווקים. ברגע שהצליחו לייצב את המערכת הפיננסית, הקברניטים "הפילו את הכדור", ולא עשו מספיק כדי להציל את משקי הבית. את וול סטריט הצילו בתוך חודשים ספורים, למיין סטריט לקח שנים להשתקם. והסבל האנושי המיותר הזה הוא עננה נוספת על העשור החולף.

גם את הטיעון הזה אפשר היה לשמוע כבר ב־2014, מכיוונם של שני כלכלנים צעירים (יחסית), פרופ' עטיף מיאן מפרינסטון ואמיר סופי מאוניברסיטת שיקגו. בניתוח עטור השבחים שלהם הם מסבירים שהקברניטים שניסו להציל את הכלכלה התמקדו בחולה הלא נכון, ולא הבינו מה באמת שאב את הכלכלה למיתון הרסני. "הממשל לא הבין שהבעיה האמיתית, שפגעה בביקוש במשק והרסה את הכלכלה האמיתית, היא החובות של משקי הבית, לא של ליהמן", הסביר מיאן ל"כלכליסט" בזמנו. וגם הוא מרגיש תרעומת: "זו בושה שארה”ב אפשרה למיליוני בתים להגיע לעיקול. לא היתה לשוק יכולת לספוג 4 מיליון בתים מעוקלים, ולא היה בזה שום היגיון מנקודת מבט של מדיניות ציבורית. הממשל היה צריך להביא בחשבון את השלכות המאקרו של העיקולים ולמנוע אותם".

מדובר במחלוקת. ברננקי, יו"ר הפד ב־2008, פרסם בשבוע שעבר מאמר של 90 עמודים שבו הוא מודה שהכלכלנים וקובעי המדיניות לקו "בהערכת חסר משמעותית" של השפעת המשבר על הכלכלה הריאלית. ועדיין הוא מתעקש שהמקור האמיתי של המיתון הוא המערכת הפיננסית, ומחנק האשראי שפקד את המשק האמריקאי, ולא הצרות של משקי הבית. אולי הטיפול לא היה מספק, אבל הוא כן הגיע לחולה הנכון.

בן ברננקי בן ברננקי בן ברננקי

אחד המשתתפים בוויכוח הזה הוא הכלכלן זוכה הנובל פול קרוגמן, שדווקא חושב, בניגוד לברננקי, שהגורם העיקרי למיתון היה מצוקת משקי הבית עמוסי החובות. אבל את האשם העיקרי להתמשכות המשבר הוא מוצא לא בקבלת החלטות שגויה בבנק המרכזי או במשרד האוצר אלא דווקא בפוליטיקה. ברגע שהמשבר החל להירגע, קרוגמן כתב בשבוע שעבר, הרפובליקנים בקונגרס הכריזו מלחמת חורמה ביוזמות הכלכליות של ממשל אובמה, בתואנה שיש לשמור על איזון תקציבי - שיקול שנזנח מיד כשטראמפ עלה לשלטון. לשיטת קרוגמן, מדובר בציניות טהורה. "אם אתם רוצים להבין למה הנפילה שהחלה ב־2008 נמשכה כל כך הרבה זמן, תוך שהיא פוגעת בחייהם של כל כך הרבה אמריקאים, התשובה היא פוליטיקה".

בין שמדובר בכשל אידיאולוגי ובין שבאבחנה שגויה, בהססנות של מקבלי ההחלטות או במקלות שנתקעו בגלגלי החילוץ, התוצאה היא זעם. צמד החוקרים מיאן וסופי פרסם גם מחקר המראה שמשברים פיננסיים נוטים להביא לקיטוב פוליטי, שנובע ממאבק כוחות בין נושים ללווים. זה בדיוק הסיפור שהם מוצאים בשנים שאחרי המשבר הפיננסי. מהצד האחד, מפגיני מסיבת התה הרפובליקנים, תנועה שנולדה מתוך זעם על האפשרות שכספי הציבור ישמשו לחילוץ ה"לוזרים", בעלי הבתים שנקלעו למצוקה. מהצד השני, מפגיני "אוקיופיי וול סטריט", שמחו על המציאות שבה הבנקים זוכים לחילוץ, ומיליונים מאבדים את ביתם. הנושים מצד אחד, הלווים מצד שני. לימים, כך כתב סופי ערב הבחירות בארה"ב ב־2016, הקיטוב הפוליטי הזה התגלגל לחוסר אמון נרחב יותר של הבוחרים בממשלה. הוא הוליד אמונה ש"הממשלה מייצגת אינטרסים מיוחדים מאורגנים היטב, על חשבון הציבור הרחב". יש עוד שלל מחקרים אחרים שמראים ממצאים דומים, ומדברים על אובדן אמון במערכת עצמה. וגם זו מורשת המשבר.

פול קרוגמן, צילום: בלומברג פול קרוגמן | צילום: בלומברג פול קרוגמן, צילום: בלומברג

צנע בטוקסידו

לכשלי הטיפול במשבר צריך להוסיף רכיב אחרון, עננה שלישית שהעיבה על הכלכלה, במיוחד בעשור הנוכחי: מדיניות הצנע. כלומר, ההחלטה לקצץ בתקציב הממשלה, ולשאוף לאיזון תקציבי, דווקא בעיצומו של מיתון חמור ואבטלה חריגה. המדיניות הזו (שמקבלת מקום מרכזי בסיפור שמגולל ההיסטוריון אדם טוז) העיבה על אירופה, ובמידה פחותה גם על ארה"ב. היא הולידה רגעים סוריאליסטיים, כמו למשל ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון, שישב בטוקסידו על כס מוזהב בארוחת גאלה חגיגית בשנת 2013 - בעוד ממשלתו מקצצת דרמטית בתקציבי הרווחה והחינוך - והכריז על הצורך "לעשות יותר, עם פחות. לא רק עכשיו, אלא תמידית".

בקיץ האחרון פרסם הכלכלן טימו פטצר מאוניברסיטת וורוויק מחקר שמפלח את בריטניה גיאוגרפית, ומוצא מתאם: באזורים שהכי נפגעו מהצנע נרשם הזינוק הגדול ביותר בתמיכה נרשמה ב־UKIP, מפלגת הימין שדחפה לברקזיט. לצנע, לפי פטצר, היתה השפעה מכרעת על תוצאות משאל העם על עזיבת האיחוד האירופי ב־2016, שחיסל את הקריירה הפוליטית של קמרון. מי שזרע צנע, קצר סופה.

המשבר של 2008 היה מעין הרמת מסך, שחשפה בפני הציבור הרחב את המתחולל בקרביים של המערכת הפיננסית. ספרי הזיכרונות, ועדות החקירה, עסקאות הטיעון, כל אלה סיפקו הצצה מפורטת, ולעיתים מבעיתה, לאופן שבו המערכת הפיננסית אורזת סיכונים במוצרים מתוחכמים, ומעבירה אותם הלאה, למישהו אחר. אבל עם השנים שחלפו, נדמה שהמסך שוב ירד, לפחות חלקית. בכותרות מתפעלים מכך שמנכ"ל גולדמן זאקס החדש, דיוויד סולומון, הוא די.ג'יי בזמנו הפנוי. ובאופן כללי, המשבר מעט נשכח. בכל זאת, הזמן עובר: מהאביב הערבי ועד בחירת טראמפ, קרו מאז עוד דברים בעולם.

בשלל הניסיונות להבין את הרגע הנוכחי בעולם, רגע של הקצנה, לאומנות גוברת והיחלשות המוסדות הדמוקרטיים, מככבים לא מעט הסברים, מגלובליזציה, דרך הטכנולוגיה ועד לגלי ההגירה. אלה תהליכים גורפים. אבל מי שרוצה להבין את הרגע הנוכחי צריך לחזור למשבר הפיננסי, ולהחלטות שעיצבו מאז את חייהם של מאות מיליוני אנשים, לטוב ולרע.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות

4 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

3.
הפוליטיקה, אם כל חטאת
הפוליטיקה שהיא ברברת מקצועית של ברברנים. לה היה תפקיד מכריע בליבון עוד יותר של המשבר והחרפתו. אם זה היה תלוי אך ורק במערכת הפוליטית, העולם היה שרוי במיתון עמוק, עד היום. ולמה זה, מאחר והגוש הפוליטי הנמצא באופוזיציה, רואה בכך הזדמנות להפיל את הממשל הקיים, לפחות עד הקדנציה הבאה. לכן האופוזציה פועלת בכל דרך לעכב פתרונות, ע"י הצבעות נגד הממשל, נגד העברת תקציבים לפתרונן של בעיות פוליטיות וכלכליות, להכשלת הממשל. המזל שקיים הפד, הפועל מחוץ למערכת הפוליטית ונרתם לפיתרון המשבר הכלכלי, במידה רבה של הצלחה.
אבנר  |  17.09.18
2.
הכל היה על הנייר בלבד
כל הקניות של המניות וכל ההזרמות של הכספים היו למעשה וירטואליים, העברות ממחשב למחשב. כסף נזיל למימוש ביד לא היה. אך זה בכל זאת, הרגיע את הציבור ואט ואט הפניקה נעלמה והאימון במערכת חזר. מי שבאמת סבל, זהו האזרח הקטן אשר איבד או בית, או חסכונות או נותר מובטל. דימוי המציאות של העברת הכספים באופן דיגיטלי ומתוחכם, הייתה הדרך היחידה לצאת מהמשבר לדרך חדשה.
רפי  |  16.09.18