צילום: תומי הרפז
פייר בסנינו: "מה צריך כדי להיות מיליארדר? מזל, מזל ושוב מזל"
בית הכנסת בתוניסיה, הקריירה בצרפת, ההצלחה הגדולה, והנפילה גילוי האינטרנט, העסקים עם האיש העשיר באירופה, וההנפקה רגע לפני התפוצצות הבועה הפוזיציה כממשיך של רוטשילד, החברות עם פרס, והתרומות לפוליטיקאים מימין ומשמאל אימפריית המזון, ההשקעה בחברת ההלוואות החברתיות טריא, והתשוקה להרוויח עוד ועוד ועוד. פייר בסנינו, מהמיליארדרים החשאיים בישראל, בראיון ראשון
ייר בסנינו מרים את כפות ידיו. כף יד שמאל מתחילה לעטוף את אצבעות כף יד ימין, והוא מונה: תופס את האצבע, אחר כך את האמה ולבסוף את הקמיצה, ואומר "luck, luck ושוב פעם luck. יותר מזה אתה לא צריך כלום". זו התשובה שלו לשאלה איך אפשר להיהפך למיליארדר, כמוהו. וכששומעים את הסיפור שלו — הצלחה מטאורית בגיל צעיר, פשיטת רגל ואחריה נפילה גדולה, ואז הצלחה אדירה עוד יותר מזו שחווה בתחילת הדרך — האמונה שלו באלת המזל נראית סבירה לחלוטין.
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
זה הראיון הראשון של בסנינו (64) לכלי תקשורת ישראלי, והוא מתקיים לרגל ספרו החדש, שבו הוא מנהל שיחות מדומיינות עם שמעון פרס המנוח, ובעיקר לרגל ההשקעה שלו, מיליון דולר, בחברת טריא, פלטפורמה אינטרנטית להלוואות ישירות בין אנשים, Peer to Peer (P2P), שלדעתו תשנה את עולם הבנקאות. על הדרך, מבחינתו, היא גם תעניק לו בבוא היום גיוון לפורטפוליו, שהתמקד עד כה בעולם המזון. כי בסנינו, שמסרב לתת כל רמז להיקף הונו, הוא קצת טייקון אוכל ישראלי: הוא מחזיק ב־49% מסיבוס (בשאר מחזיקה חברת סודקסו), שלפי ההערכות מחזיקה בכחצי מהשוק הרווחי של הסעדת עובדים בישראל; שותף בחברת ההסעדה שפע, הזכיין של ברגר קינג בישראל, מבעלי השליטה ביקבי כרמל, ובעל מניות ברשת הפטיסרי העולמית פושון והזכיין שלה בארץ.
אחרי שנים בחו"ל, כיום הוא חי רק בישראל, ואנחנו נפגשים בביתו, אחת הווילות היקרות בארץ, ברחוב היקר ביותר: גלי תכלת בהרצליה פיתוח, על המצוק מעל הים, ליד בית השגריר האמריקאי והבית של טדי שגיא שנמכר במחיר הגבוה ביותר שאי פעם נרשם כאן. כשאני מגיע אני נכנס בטעות לבית סמוך ומפתיע את הדיירת שגרה שם. כשאני מספר על כך לבסנינו הוא מחייך ומרגיע: זה בסדר, גם הבית הסמוך שייך לו. אנחנו מתיישבים במרפסת, ליד בריכה הצופה לים. לבושו מחויט, באופן קז'ואלי, הוא נינוח ומגולל סיפור עסקי מסעיר, ולא מפסיק לחייך.
בסנינו (Besnainou) נולד בתוניסיה ב־1954 לפול ומריה — שהיתה בעצם משפחת סוחרים יהודית שקראה לילדיה בשמות נוצריים כחלק מהחיבור שלה לאליטה הצרפתית המקומית. "במשך שנים הקהילה היהודית בתוניסיה היתה קרובה יותר לתרבות הצרפתית מלערבית", הוא מסביר ל"מוסף כלכליסט" באנגלית קולחת. "אבל שמי השני הוא יוסף, וכך קראו לי בבית הכנסת".
בתוך הקהילה הצרפתית של תוניסיה ובהמשך לעסקים המשפחתיים התחיל בסנינו את הקריירה שלו כבר כנער. "בשנה האחרונה ללימודיי בבית הספר פגשתי חבר שהיה גדול ממני בכמה שנים, שהציע לי לנסוע איתו לסין. הוא אמר שפתחו שם יריד ענקי ושהם פותחים את סין למסחר. השגתי ויזה ונסעתי לבדוק אם אני יכול לעשות שם משהו. כך התחלתי להיות איש עסקים כשהייתי רק בן 17. ייבאתי מוצרי צריכה אלקטרוניים לצרפת ולתוניסיה".
הוא חילק את ימיו בין צרפת, שאליה עבר אז, לתוניסיה, אבל במשך 40 שנה לא הרגיש שעזב את המולדת. "הייתי יהודי, צרפתי ותוניסאי. תוניסיה היתה הבית השני שלי. כמו שהיהודים הצרפתים מגיעים לישראל, כך אני הגעתי לתוניסיה: חגגתי את כל האירועים המשפחתיים שלי — החתונה שלי, הבר מצווה של בני — בתוניסיה, והייתי מגיע לשם בחגים ובחופשים".
אבל אז הגיעו האביב הערבי ו"מהפכת היסמין" שהביאה לסילוקו של נשיא תוניסיה הוותיק זין אל־עאבדין בן עלי, מקורבו של בסנינו, שהודח על רקע מצב כלכלי קשה וטענות לדיכוי פוליטי, בחירות לא דמוקרטיות ושחיתות. "מאז הייתי שם רק פעם אחת, ב־2012, כאורח של נשיא צרפת פרנסואה הולנד. אחרי הביקור הזה החלטתי שאני לא חוזר לשם יותר".
הקשרים שלו בתוניסיה הובילו גם לחיבור שלו עם שמעון פרס. "ב־1993, זמן קצר אחרי חתימת הסכם אוסלו, יאסר ערפאת עוד היה בתוניסיה ולא רצה לבוא לגדה. שמעון חיפש קשר עם אנשי הממשל התוניסאי כדי להעביר לו מסר, להבהיר לו שיש לו גיבוי ושהוא יכול להיכנס לגדה המערבית. היו לי קשרים קרובים מאוד עם הממשל, אז הוא פנה אליי".
הפנייה הזאת הובילה לקשר שבסנינו מתאר כהדוק במיוחד, ורב־השפעה על חייו. "לפני שהכרתי אותו לא הייתי ציוני", מספר מי שבהמשך כבר שימש נשיא הקונגרס היהודי האירופי. "שמעון פרס היה המנטור שלי, והראה לי את המדינה הזו. בגללו עברתי לחיות כאן ב־2012. הייתי קרוב אליו מאוד". הם הרבו להיפגש ולשוחח, ואחרי מותו של פרס, בדיוק לפני שנתיים, בסנינו חיפש דרך לשמר את הקשר הזה. כך נולד "Dis-moi Shimon..." ("תגיד לי שמעון..."), הספר שפרסם לאחרונה בצרפתית.
"כששמעון נפטר החלטתי להמשיך לדבר איתו. הספר מתחיל במרכז פרס לשלום, שאני אחד ממייסדיו. אני יושב לבד בחדר של שמעון, עצוב ומלא געגועים. פתאום בא שמעון ואומר: 'אני בטוח שיש לך הרבה שאלות'. כך זה קרה באמת — ישבתי בחדרו, הגעתי לשם לכבוד יום השלושים לפטירתו. והייתי עצוב, הוא היה כמו אבא שלי. באותו רגע הגיע הרעיון שאני יכול לכתוב את השיחות עם שמעון שמופיעות לי בדמיון. עשיתי איתו עסקה: במשך שנה, בכל פעם שיש לי שאלה אפנה אליו ונדבר. השאלה הראשונה שלי היתה 'איך התרשמת מהלוויה שלך?'".
מה הוא ענה?
"לגבי הנאום של רובי ריבלין, שהתנצל על כך שנחצו קווים אדומים, שמעון 'אמר' שלמרות זאת הוא המשיך להאמין בדמוקרטיה ובאתגר להביא שלום לאזור. דיברנו גם על הנאום של אובמה. הטעות הכי גדולה של נתניהו היתה לא לרקום עם אובמה מערכת יחסים חברית; זה גרם לאובמה להסתגר ופגע בישראל".
כל פרק בספר מציג שיחה שמתחילה בשאלה, אחת מהן מסקרנת במיוחד: "אחרי שדונלד טראמפ נבחר נסעתי למרכז פרס ואמרתי 'שמעון, אני צריך להבין איך אדם כזה נבחר להיות נשיא ארצות הברית?’". כשאני שואל מה פרס "ענה", מתברר שבסנינו נזהר ומתייחס לשאלה רק בעקיפין: "לפני 15 שנה שאלתי את שמעון מה הוא חושב על הנשיא ג'ורג' בוש הבן. זה היה באמצע ארוחת ערב חגיגית, שבה נכחו כמה נכבדים. הוא לא ענה. בסוף הארוחה שאלתי אותו שוב, והוא אמר 'אני מרגיש לא נוח איתו: כשפגשתי אותו דיברתי על שלום, יזמות והומניזם; ככה זה, כל אדם מדבר על התשוקות שלו. והוא דיבר רק על דבר אחד שהוא התשוקה האמיתית בחיים שלו — בייסבול'. אז הכנסתי משהו דומה בספר הזה על טראמפ".
התשוקה האמיתית של בסנינו עצמו, כך נראה, היא לעסקים. אחרי יבוא מוצרי אלקטרוניקה, למשל, הוא עבר לייצור. "החלקים של הטלוויזיות יוצרו בסין, והן הורכבו בצרפת. ב־1994, תחת המותג קייסוי כבר ייצרתי מיליון טלוויזיות בשנה, וב־1995 הייתי היצרן הגדול ביותר בצרפת. הייתי בן 40, ועשיר מאוד. חשבתי שאני גם אדם חזק מאוד. תמונות שלי התנוססו על שערי עיתונים, חשבתי שאני אלוהים. תאר לך בחור צעיר, יהודי מתוניסיה, מגיע מכלום ומככב בעמודים הראשונים. היה לי קשר ישיר עם שר התעשייה הצרפתי. קשה להאמין איזו תחושת עוצמה זו, גישה בלתי אמצעית לשר. חשבתי שאני יכול להגיד מה שאני רוצה בעיתונים ושום דבר לא יקרה לי. גם כשעיתונאים אמרו שהם מדברים איתי אוף דה רקורד על דברים רגישים, אמרתי שאני לא מסכים, שהדברים שאני אומר תמיד יהיו און רקורד. ודיברתי נגד כולם, ונגד ראש הממשלה, על זה שהוא מממן את המתחרה שלי, החברה הממשלתית Thomson, שייצרה טלוויזיות בסינגפור. בדיעבד הבנתי שהייתי כמו יתוש שמפריע לאדם בזמן שהוא רוצה לישון, עושה הרבה רעש, עד שהאדם מעיף את היד, והיתוש נעלם".
היד עפה במרץ 1995, בדפיקה בדלת המשרד של בסנינו בפריז. נציגי מס הכנסה הגיעו עם הודעה שעליו לשלם 245 מיליון פרנק בתוך 48 שעות, או שיוכרז פושט רגל. בסנינו ידע על מה הם מדברים: שלוש שנים לפני כן הוא ייבא למפעל שלו חלקי טלוויזיות מסין, ועל חלק מהם לא שילם את מס היבוא הנדרש. אבל הוא גם ידע, לדבריו, שהחוב שלו אמור להיות נמוך בהרבה. "אמרתי להם 'זה 20 מיליון פרנק, לא 245 מיליון, את זה אני יכול להשיג'. אבל הם הסבירו ששאר הכסף זה קנסות על פיגורים, 'זה מה שאתה חייב לנו'".
את החוב הזה הוא אכן לא הצליח לשלם. הוא איבד את החברה שלו ואת כל כספו האישי והוכרז פושט רגל. "ב־8 במרץ טסתי במטוס פרטי, ב־10 במרץ כבר הגעתי עם אוטו שכור לתחנת דלק וכרטיס האשראי שלי לא כובד. עזבנו את דירת היוקרה שלנו, לא היה לי כסף לבתי הספר של הילדים, לא היה כסף לאוכל".
איך זה יכול להיות? לאדם כל כך עשיר אין שום חסכונות ליום קודר?
"כלום. לא היה לי כלום. הייתי בטוח שאני מלך. היה לי קשר עם שר התעשייה. לא חשבתי שאני צריך לשים כסף בצד ליום סגריר. כל מה שהייתי צריך החברה שלי סיפקה. אני טס במטוס פרטי, יש לי משרדים בכל העולם — בהונג קונג, בפריז, באלג'יר — הכל על חשבון החברה. והייתי אדם חזק, כאמור התמונות שלי הופיעו בכל העיתונים. אבל אני יכול להגיד לך שכשפשטתי את הרגל, היו יותר תמונות שלי, וביותר עיתונים.
"זה בעצם היה הגלגול הראשון שלי בתור איש עסקים", הוא מסכם, אבל הלקח שלו מכל הפרק הזה בחייו מפתיע למדי: "רק דבר אחד אני רוצה להוסיף בעניין הזה — כשמישהו פושט רגל זה מעולם לא באשמתו, זה תמיד באשמת מישהו אחר. פשיטת הרגל הראשונה שלי לא היתה באשמתי. ב־1997 שופט קבע שמס הכנסה טעה".
עיתונאי צרפתי שעוקב אחרי הקריירה של בסנינו זה שנים מאשר שעל פי הפסיקה הסופית התברר שהוא כלל לא היה צריך להגיע למצב של פשיטת רגל. בסנינו מסביר שאף שעקרונית הוא היה יכול לתבוע את המדינה בדיעבד, הוא העדיף להימנע מהליך משפטי ממושך — "הייתי צריך לתבוע את הממשלה ולהוכיח שהכל נעשה מסיבות פוליטיות" — ופשוט לעבור לגלגול העסקי הבא.
השיקום מהנפילה היה ממושך, ושוב דרש את התערבותו של המזל. "היה לי קשה לאסוף את השברים ולבנות את עצמי", מספר בסנינו. "התחלתי לעבוד כמנהל שיווק של חברה קטנה, ולא תמיד אפילו היה לי כסף לשלם שכר דירה. ואז יום אחד, ב־1998, נתקלתי בעיתון במודעה שהזמינה אנשים לכנס בעניין האינטרנט, שהיה חדש אז. הוא התקיים בשלוש אחר הצהריים בדיוק ביום החופשי שלי, ובבית מלון שהיה במקרה ליד הבית שלי. אמרתי לעצמי, למה שאני לא אעצור שם, ממילא אין לי מה לעשות. בכנס הסבירו מה זה אינטרנט, www. לא הבנתי דבר וחצי דבר ממה שהם דיברו שם, וזה גם לא עניין אותי כל כך. אבל בסוף הכנס נערך קוקטייל. זה היה חמש אחר הצהריים, ואמרתי לעצמי שוב, למה שאני לא אלך. פגשתי שם בחור עם סמל גדול של לואי ויטון על החולצה, והוא מספר לי שהוא אחראי מטעם ברנאר ארנו". ארנו, הבעלים של בתי האופנה לואי ויטון וכריסטיאן דיור, בין השאר, הוא מעשירי העולם והאדם העשיר ביותר באירופה. "הבחור אמר שהוא אחראי מטעם ארנו לחפש השקעות באינטרנט, ושאל: 'האם יש לך פרויקט מעניין להציע? למה אתה פה?'. התביישתי להגיד לו שאני פה רק כדי לאכול חינם בבופה. הוא נתן לי כרטיס ואמר: 'אם אתה עובד על משהו אשמח לפגוש אותך'.
"ואז התחלתי לחשוב אילו דברים אני יכול לעשות עם האינטרנט הזה. זה היה נראה לי משוגע: אנשים מחוברים לצינור ומעבירים אחד לשני אינפורמציה. הבעיה היא שלהרבה אנשים אז לא היה מחשב. חשבתי שאם כל האינפורמציה הזו תעבור דרך הטלוויזיה ולא דרך המחשב זה יהיה שינוי גדול, כי לרוב האנשים יש טלוויזיה, וכך אוכל לפתוח את זה לשוק ענקי. אז מצאתי מישהו, מהגר איראני, שייצר קופסה קטנה שחיברה את האינטרנט לטלוויזיה. עם הרעיון הזה הגעתי לנציג של ארנו. אחרי שבועיים אני מקבל טלפון שארנו מבקש לפגוש אותי. הצגתי לו את הפרויקט, הוא אהב את הרעיון, ויחד עם קבוצת הטכנולוגיה האירופית Kingfisher הקמנו חברה משותפת, Liberty Surf. שלושה חודשים אחרי הקמת החברה, אחרי שהבנתי שצריך להתחבר לאינטרנט עם מודם ולשלם על כל דקה, שיניתי את המודל — התחלתי לחפש כזה שייתן גישה חופשית לאינטרנט. סגרתי הסכם עם חברת פראנס טלקום וקניתי קווי טלפון. הייתי הראשון שהציע את המודל הזה בעולם וזה נהפך להצלחה עצומה".
קשה למצוא תימוכין לכך שבסנינו המציא את מודל האינטרנט בקו חופשי כפי שאנחנו מכירים אותו כיום (DSL). אבל הוא כנראה אכן היה האיש שחיבר בין ארנו לקינג פישר להקמת ליברטי סרף, ניהל את החברה והוביל אותה להיות ספק האינטרנט הצרפתי הראשון בבורסה המקומית. "בשנת 2000 הנפקתי את החברה לפי שווי שוק של 4.2 מיליארד יורו. ואחרי החברה הקודמת ידעתי שהדבר הכי חשוב הוא לקבל את הצ'ק, מיד למשוך את הכסף שלי מהחברה. ההנפקה היתה ב־15 במרץ 2000, בבוקר, בפריז; באותו אחר הצהריים, בניו יורק, התפוצצה בועת הדוט קום".
המציאות, כמובן, מורכבת קצת יותר מהאופן שבו בסנינו נוטה לספר אותה ולתאר את תפקידו בה. אבל בשורה התחתונה, ליברטי סרף נקנתה בידי ענקית התקשורת האיטלקית Tiscali, ובסנינו הלך לדרכו. "אמרתי מיד שלום לכולם, תודה רבה, נהניתי מאוד מההרפתקה הזו, ואני מעוניין עכשיו לנהל את הגלגול השלישי בחיים שלי – להיות פילנתרופ. יצאתי עם מספיק כסף כדי שאוכל לא לעבוד עד סוף חיי, לעשות דברים נחמדים ולגור בבית כמו שאתה נמצא בו עכשיו. ובאמת במשך 12 שנה עסקתי רק בפילנתרופיה, עבדתי הרבה עם ארגונים יהודיים בצרפת. מי שעמד באופן מסורתי בראש הקהילה היהודית בצרפת, שהיא השנייה הגדולה ביותר בעולם, היו הרוטשילדים. ואז, ב־2006, דוד רוטשילד החליט להיות הרוטשילד הראשון שיתפטר ויעביר את ההנהגה למישהו שהוא לא רוטשילד".
מדובר פה במסורת של מאות שנים, איך רוטשילד החליט לוותר על ההנהגה?
"הוא אדם חכם. הוא הבין שרוב אנשי הקהילה היהודית הם יהודים מזרחים, ולכן אם מזרחי — או כמו שאנו קוראים להם אצלנו 'ספרדי' — יעמוד בראש הקהילה זה יקרב אנשים אליה. להיות רוטשילד זה להיות כמו מלך בצרפת, אבל הוא מבין שמונרכיה בימינו לא רלבנטית בניהול המדינה, ולכן הוא העניק לי את התפקיד. מילאתי את התפקיד כ־11 שנה, ובמקביל גם הייתי ראש הקונגרס היהודי האירופי".
זו היתה תקופה מורכבת להחזיק בתפקיד, אומר בסנינו: "שנים לא פשוטות להגן על ישראל. האנטישמיות התגברה, והדימוי של ישראל היה ממש אסון. המצב התחיל להשתפר כשאהוד אולמרט היה ראש הממשלה — הוא אדם חכם, והבין שאף שאמריקה היא בעלת הברית הקרובה ביותר שלנו, אי אפשר לראות את אירופה כחסרת משמעות. אם האירופים יהיו תמיד נגדנו זה יהפוך למסובך, ועדיף שמערכת היחסים איתם תהיה טובה. כיום אנחנו במשבר גדול מול אירופה שלא היה כדוגמתו מעולם, גם לא באינתיפאדה השנייה, וגם מצב היחסים עם ארצות הברית הוא בעייתי".
בעייתי? בעבר לא היתה קרבה כזאת בין המנהיגים.
"שים לב למה שקורה בסוריה. ארצות הברית לא מתערבת, והרוסים התחילו להכניס את איראן לכאן. טראמפ עזב והניח לנו להתמודד מול איראן, רוסיה וטורקיה".
אחרי שנות ההצלחה, הנפילה, ההצלחה המחודשת ועידן הפילנתרופיה, הגיע התקופה הישראלית בחייו של בסנינו. היא באה לידי ביטוי בזירה העסקית, שתכף נגיע אליה, וגם בזירה הפוליטית, כשהוא תרם ליצחק הרצוג, בנימין בן אליעזר, עמיר פרץ, נחמן שי — וגם דני דנון. כלומר אנשים משני צדי המפה הפוליטית. "מדובר בחברים", הוא מסביר. "יש חברים שאתה מסכים איתם על דברים פוליטיים ויש כאלה שאתה לא מסכים איתם, אבל חברים זה חברים. דני דנון חבר שלי כבר יותר מ־15 שנה, עוד כשהיה פוליטיקאי צעיר והגיע לצרפת כחבר בליכוד העולמי. ובסופו של דבר ימין ושמאל זה לא משנה. אריאל שרון, שאול מופז, אהוד אולמרט, ציפי לבני — כולם היו יותר ליכודניקים וימנים מביבי. אני מאוד קרוב לציפי לבני והיא מגיעה מהגרעין הקשה של הליכוד, אבל היא תומכת בשתי מדינות לשני עמים. יש לי חברים מהשמאל ומהימין ומה שמקשר ביניהם הוא מטרה אחת — למצוא פתרון כדי שלא תהיה פה מדינה דו־לאומית. לא משנה לי הדרך, על ידי חומה או הפרדה, ללא שלום או עם שלום, העיקר שלא תהיה מדינה דו־לאומית. אם זו גישה ימנית או שמאלית, הכל אותו הדבר בשבילי".
בתוך האדישות לימין־שמאל, בסנינו מתעכב על ראש הממשלה בנימין נתניהו: "אם יש אדם שאני מאוכזב ממנו זה ביבי. פגשתי אותו בחברת הרבה מאוד נשיאים צרפתים, וגם בחברת אנגלה מרקל. לכולם הוא אומר שהוא בעד שתי מדינות, אבל אלו רק דיבורים, בפועל הוא עושה את ההפך. מנהיגים באירופה וגם אני הפסקנו להאמין בו. הוא יודע למרוח הבטחות בצורה מושלמת".
כשבסנינו הגיע לישראל, ב־2012, הוא גם ביקש לחזור לעולם העסקים. בלי להתכוון, זה קרה דווקא בתחום המזון. "ככה יצא", הוא מחייך. ליקבי כרמל, שבה הוא חלק מקבוצת משקיעים המחזיקה בשליטה עם 50.01% מהמניות, הוא נכנס "כי מסורתית היא היתה שייכת לרוטשילדים". גם "סיפור הקנייה של ברגר קינג קרה בטעות. הבנקאי שהציע לי את העסקה של יקבי כרמל, מבנק הפועלים, הכיר לי את ההנהלה של ברגר קינג אינטרנשיונל, כדי שנקנה את בורגר ראנץ' יחד. ואז המשא ומתן עם בורגר ראנץ' לא צלח, ואנשי ברגר קינג הציעו לי את הזיכיון, שהם ישלחו אנשים שינהלו את זה. שני האנשים שהם הביאו לא נשארו, ולכן ההתבססות של הרשת לוקחת יותר זמן. בינתיים לא הצלחנו להקים את 80 הסניפים שרציתי אבל זה הולך לא רע, העסק שם בסדר".
בנוגע לחברת כרטיסי המזון סיבוס הוא אופטימי יותר, במיוחד אחרי שהמתחרה תן ביס נמכרה ביולי תמורת 157 מיליון דולר. "אני מחזיק בכמעט חצי מהמניות בסיבוס, ואני יו"ר החברה. אני מאוד שמח שהמתחרים נמכרו, ואני מקווה שיקנו אותי בעתיד ביותר כסף. זה זמן מעולה מבחינתי", הוא אומר וממתין לאקזיט שלו.
עם פושון דברים הלכו כאן טוב פחות. הסניף הישראלי היחיד, בשרונה, נסגר די מהר. "האחיין שלי פתח אותו, אבל זה היה יותר מדי high level לשוק הישראלי, ושרונה בכלל בירידה. בשאר העולם אנחנו מאוד חזקים, ביפן, ברוסיה, באמירויות". סגירת הסניף המקומי התגלגלה לתביעה מצד שותפו המקומי של בסנינו, רוני ליש, שבכתב התביעה טען כי "בשל ניהולם הקלוקל של הנתבעים, שחרגו מהתוכנית העסקית, נדרשו לחברה הזרמות כספים תכופות למימון הוצאותיה השוטפות. רק בדיעבד התברר לתובעים כי הדרישות היו חלק ממהלך מחושב של הנתבעים, שתכליתו לנשל את התובעים מהחברה". בסנינו אומר כעת: "נכון להיום השקעתי בחברה הזאת כ־12 מיליון שקל שהלכו לאבדון, והבחור תובע אותי כי הפסיד 250 אלף שקל ובטענה שהאחיין שלי לא ניהל את זה כמו שצריך. ואני הזרמתי 12 מיליון שקל רק כדי לא להגיע לפשיטת רגל, כדי למנוע בעיות! אולי אני טיפש שלא נתתי לו את הסכום שרצה, אבל כל כך התעצבנתי עליו כי בעצם אין שום סיבה לתת לו את הכסף. אז אמרתי, 'אין בעיה, בוא נלך לבית המשפט ושהעניין יצא לתקשורת'".
אבל עכשיו הוא בכלל עסוק במעורבות שלו בטריא, חברת ההלוואות בין עמיתים (ראו מסגרת). אף שהתחום שהבטיח גדולות עוד לא מצליח לשנות את כל ענף ההלוואות, כפי שהוא שואף לעשות, בסנינו אופטימי במיוחד, ומאמין שחברות כאלה יחליפו את הבנקים, לצד חברות תקשורת ואפילו סופרמרקטים שייכנסו בעזרתן לענף, על בסיס הטכנולוגיה שמאפשרת יכולת פרופיילינג גבוהה של לווים.
"אחרי המשבר שחל לפני עשור אנחנו כבר יודעים שכשהכסף שלך בבנקים לא בטוח שהוא יחזור, הם לא אמינים כמו בעבר. וכיום כבר מותר להגיד שעשינו פיילוט עם בנק קרפור, ששייך לרשת הסופרמרקטים הכי גדולה בצרפת. הפיילוט הזה הראה להם שהם יכולים לעשות שינוי גדול: הם בחנו את הדאטה של הקליינטים שלהם עם הטכנולוגיה שלנו והגדילו את היקף ההלוואות שהם נותנים ב־40%. הקבוצות הבאות שאנו עומדים לשתף איתן פעולה הן חברות סלולר — כשנקבל את האינפורמציה על הלקוחות שלהן הן יוכלו, איתנו ודרך הטכנולוגיה שלנו, להלוות כסף ללקוחות. כשיש לך את הדאטה של לקוחות סלולר אתה יכול לדעת הרבה על הבן אדם ועל האמינות הכספית שלו, לדוגמה אם הוא לא שילם את החשבונות בזמן. ושם בחברות הסלולר נמצא הכסף הגדול".
כי בסוף, כאמור, זו התשוקה האמיתית שלו. "אני יזם בנשמתי. האתגר שלי הוא להקים חברות וליצור דרכן ערך", הוא אומר, ומדגיש שהפעילות שלו, כמו חייו, ממוקדת בארץ, ובביזנס, כמעט שלא פילנתרופיה. "המקום היחידי שבו אני פעיל כיום פרט לעולם העסקי הוא אגודת הידידים של המכללה הבינתחומית הרצליה. ואני גר רק בישראל. אני ציוני".
ההשקעה המרכזית של פייר בסנינו בישראל כיום היא כאמור טריא, מהחברות המרכזיות בארץ להלוואות בין עמיתים (P2P). "נפגשתי עם בעלים של חברות P2P בישראל. אייל אלחיאני, המנכ"ל של טריא, שכנע אותי יותר מכולם, כי הוא לא בא מעולם הבנקאות ולא טוב בשיווק, אלא מגיע מתוך הטכנולוגיה של מערכות שמסוגלות לברר על הלקוחות שלהם מידע שאפילו בנקים לא יכולים לדעת כשהם מלווים כסף. הבנתי שזה מה שנחוץ לפלטפורמה הזו", מסביר בסנינו את בחירתו בחברה. מאחורי טריא, שהוקמה ב־2014, עומדים אלחיאני, יוצא אלביט ואיסיטל שמאחוריו סטארט־אפים קודמים, ורד לוסטהויז, היועצת המשפטית של בנק ישראל לשעבר, ואסף שלוש, איש סייבר ופיתוח ותיק. מפברואר החברה מפוקחת בידי רשות שוק ההון, כחלק מרפורמת שטרום, ותיק ההלוואות שלה כולל יותר מ־850 מיליון שקל, כשהיא מדווחת על עלייה של כ־70 מיליון בכל חודש ועל תשואה ממוצעת למלווים של 5.9%.
50 תגובות לכתיבת תגובה