אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
בפרובנס כמו בגדרה איור: שמרית אלקנתי

בתנועה

בפרובנס כמו בגדרה

קשה שלא להרגיש זר גמור כשאתה ישראלי־אשכנזי שחוגג ערב ראש השנה ראשון כצרפתי בבית כנסת של מרוקאים

20.09.2018, 10:27 | יובל בן עמי
קודם עברנו בגדרה, אחר כך בחווארה. אנחנו רחוקים מאוד משתי אלה, אבל הדמיון והגעגוע מלווים את הנוסע בדרכי פרובנס. "לקטע הזה של הכביש אני קורא גדרה, 1986", הסברתי לחמותי. "הוא מזכיר לי את כביש 40 בשנות השמונים. הנה פה מימין, אחרי הטרמפיאדה, זה הפלאפל הכי טוב באזור". הצבעתי על בית חווה ישן. "באמת?" חקרה חמותי מיכל. זהו לה יום ראשון בביקור של שבוע, ואי אפשר להאשים אותה בטשטוש מסוים. "לא", אמרה אלישה בחוסר הסבלנות השמור להורים ולפוליטיקאים, "זה אצלו בדמיון".

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

כעבור כמה דקות הגענו לחווארה, כלומר לכפר מוארך ששמו סלוני, ובו נמצא הרמזור היחיד בדרך לאקס אן פרובנס. "תמיד יש פה פקק, כמו כשנכנסים לשכם דרך חווארה". הפעם קלטה מיכל את העניין וצחקה. "זה של אלישה", מיהרתי לתת קרדיט. מי שלא נותן קרדיט בערב ראש השנה צריך להתפלל בלי סוף בכיפור.

אני אוהב מאוד ללכת לבית הכנסת, אבל כחילוני שגם לוקה בבעיית ריכוז קשה, אני נוטה לחתוך לפני ה"עלינו" החותם. חוץ מזה, עכשיו אנחנו גרים בצרפת ומי יודע כמה זרות נחוש כאן בערב ראש השנה. כולנו אשכנזים, ויהדות צרפת כיום היא מרוקאית בכל נימיה. ואם לא די בכך, חמותי היא רפורמית נלהבת. רק בדיעבד גילינו שיש באקס בית כנסת של התנועה ליהדות מתקדמת, אבל בערב ראש השנה פשוט נסענו בבליינד אל בית הכנסת הגדול. כבר ברמזור של חווארה נמלאתי חרדה מפני הסיוט הצפוי לה בעזרת הנשים, באילמות כפוייה.

 , איור: שמרית אלקנתי איור: שמרית אלקנתי  , איור: שמרית אלקנתי

הגענו, חנינו ומצאנו את רחוב ירושלים 3. עברנו את הבדיקה הביטחונית, נכנסנו והופרדנו. כמחווה לנשים המושתקות לקחתי איתי את עכו. בעזרת הגברים נגה אור יקרות מוכר של בית כנסת בין קירות עץ מודרניים עם מגיני דוד. מלמולי תפילה נעימים עלו מהמושבים למדפים שהציעו הכל חוץ ממחזור לראש השנה. בעיה ידועה להפליא. כתחליף, עיינתי עם עכו בחומש דברים, וכשהיא התחילה לנסות לתלוש ממנו דפים, יצאתי החוצה לנשום אוויר.

מתברר שאסור להתגודד בחזית בית הכנסת. עניין של בטיחות. הנה, גיליתי את יתרונה הגדול של ישראל על צרפת. הרי מה נפלא וקדוש בעולם הזה מקבוצת הילדים, האמהות המגונדרות והאבות לבני הצווארון שסופגים ערב נעים של ספטמבר מחוץ לבית הכנסת? גם כאן היה הערב נהדר, אבל המבנה היה מבוצר. איש הביטחון פנה אליי בנועם כשהגחתי החוצה פעם שנייה. "החלטת לשגע אותנו?" חייך.

מילא, לפחות כאן הארץ לא מבוצרת, וכך או כך אני לא באמת זקוק לאוויר, אני צריך לדעת מה קורה בעזרת הנשים. האם הרפורמית משתגעת? האם היא שומעת שלפחות נכדתה בת השנה מהמהמת באומץ בעזרת הגברים? קיוויתי לפגוש באלישה והיא אכן ירדה באותו רגע אל אולם הכניסה הומה העוללים, שבאחת מפינותיו נחה מזוזת ענק באורך שני מטרים, יצירת האמנות האיומה ביותר שראיתי מעודי.

"אמא שלך בסדר?" חקרתי מיד.

"היא סבבה. אנחנו רוצות שתחזור פנימה ותתרגם לנו מה אומר הרב בדרשה. הוא עושה רושם חמוד מאוד".

"אה, או.קיי, כי דאגתי..."

"אין מה לדאוג. היא ממש נהנית. תחזור ותתרגם".

יש יופי מיוחד לאשה בערב ראש השנה, כשהיא לבושה בשמלה ירוקה הורסת וכל אחת מעיניה היא ספר גורלות. אי אפשר לומר לה 'לא'. אז שבתי פנימה לספוג את סוף הדרשה. הרב אמסלם דן במשפט "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה". "אנחנו היהודים, אנחנו עם משוגע", אמר, "גם ברגעים הכי מסוכנים, הכי מרוקנים מתקווה, אנחנו מאמינים שנוכל לשנות את העולם עם המעט שיש לנו, עם תפילה, עם עשיית צדק ועם נדיבות".

זאת היתה מחשבה יפה ופתאום התרגשתי מאוד. לא רק מדברי הרב התרגשתי, ולא רק מכך שחמותי זורמת. התרגשתי כי החדר התחיל להתמלא באדם. היו שם אולי מאה גברים, ניחשתי שמעלינו יושבות לפחות 30 נשים, ובלובי עם המזוזה הנוראית השתובבו כמעט 20 ילדים רועשים.

150 איש בתפילה בבית כנסת בעיר אירופית לא גדולה, זה נס. כבר עשיתי חגים באירופה. לכבוד הפסח בעיר הגרמנית אסן ייבאו רב מבלגיה. ביום כיפור בבית הכנסת היפהפה בטורקו שבפינלנד כמעט שלא היה מניין. קהילות ששרדו את השואה זכו לביקורי יתר מצד אנשי הסוכנות וכך צומצמו ואף נעלמו. התפילה, הצדק והנדיבות לא הועילו. והנה, קהילת אקס אן פרובנס פורחת. היא אמנם קצת מאוימת, אבל היא מתעקשת.

תהיתי איזה מקום בארץ ניתן להקביל לבית הכנסת הזה, אבל שום מקבילה מבודחת לא באה בקלות. האם דווקא האולם הזה, המואר באור יקרות והמלא בעברית, הוא המקום האחר בצרפת שהוא כל כולו צרפת? או שמא על ספסל העץ הזה עם חומש בידי אני מצוי בכלל בישראל כולה? ואולי אני לא באף אחת מהן, חשבתי, אולי כך נראה היכל הכבוד שבשמים. ואז החלטתי שאין סיכוי, כי שם בטוח יש תפילה מעורבת.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות