אחרי 17 שנה: המחול של פינה באוש חוזר לישראל עם "קולאז’ לוהט של ייסורים ואושר"
ג'ולי שנהאן, מהרקדניות הוותיקות בלהקת תיאטרון המחול של פינה באוש, מספרת לכלכליסט על החזרה לישראל עם המופע החדש. על המשך היצירה לאחר מותה של הכוריאוגרפית המייסדת היא אומרת: "לא היה אכפת לה איך אנחנו זזים, אלא מה מניע אותנו"
"פינה היתה אז עדיין סוג של אניגמה", מספרת הרקדנית ג'ולי שנהאן על המפגש הראשון שלה עם הכוריאוגרפית פינה באוש. "הגעתי לאודישן אצלה, וכבר כשעשיתי חימום בצד היא הביטה בי, והרגשתי שאנחנו מחוברות. זה מוזר אבל זה פשוט קרה לי איתה".
31 שנה רוקדת שנהאן (56) בלהקת תיאטרון המחול של באוש בוופרטל, גרמניה. בחודש הבא (4–7 באוקטובר), לאחר 17 שנה שבהן לא ביקרה פה, תגיע הלהקה שוב לישראל ותעלה את המופע "מזורקה פוגו" (1998) בבית האופרה, המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. "קולאז' לוהט של ייסורים ואושר", נכתב ב"גרדיאן" על המופע, שנוצר בהשראת העיר ליסבון ומעוטר במוזיקה של עמליה רודריגז, דיוק אלינגטון ועוד. לדעת שהנאן, "זו יצירה של אהבה ואנרגיה. בשונה מעבודות אחרות של פינה שהיו מדופרסות ועסקו במצב האנושי, זו עבודה יחסית קלילה שלנו ומלאת חיות".
הפעם תופיע הלהקה בישראל כשאינה מלווה בבאוש, שהלכה לעולמה לפני תשע שנים בעקבות מחלת הסרטן (אותה גילתה שישה ימים לפני מותה). באוש לא הותירה שום צוואה אמנותית. "היא לא אמרה לאף אחד לקחת אחריות על הלהקה והשאירה הכל פתוח לאינטרפרטציה", מספרת שנהאן, "נאלצנו למצוא הכל בעצמנו ואנחנו עדיין מחפשים. מאז מותה כבר התחלפו ארבעה מנהלים ללהקה. זה מאוד עצוב".
שנהאן נולדה באדלייד שבאוסטרליה הדרומית, ונחשפה ללהקה של באוש כשהגיעה לפסטיבל הפרינג' בעיר ב־1982 והעלתה שם את היצירות "Bluebeard", " Kontakthof" ו"1980". "הייתי אז רקדנית צעירה ואמרתי לעצמי: אלוהים, מה זה הדבר הזה? זה בדיוק מה שאני רוצה לעשות! זו היתה חוויה שונה מכל דבר שהכרתי, אבל לא היה לי כסף לנסוע אפילו לאודישנים בגרמניה. עד מהרה היא חסכה כסף ונסעה עם בן זוגה דאז לרקוד בלהקות שונות באירופה. לבסוף מצאה את דרכה, כאמור, לתיאטרון המחול של באוש, ועד היום היא שם.
על השיטה המיוחדת של באוש היא מספרת: "היא היתה שואלת שאלות ואנחנו היינו עונים במחווה גופנית או בדיבור. אלה היו יכולות להיות שאלות על עצמנו או על כל דבר אחר ולפעמים אפילו דברים פשוטים כמו להדגים את המילה אהבה. אלה היו שאלות קבורות, אבל היא רצתה תשובות פשוטות, זה לא שעשינו אימפרוביזציות. היא רצתה את הפשוט ביותר. השיטה היתה לקחת רגעים קטנים ואנושיים ולחבר אותם. השאלות והתשובות היו מאוד חשובות. אולי זו היתה ההצלחה שלה, מהפשטות היא יצרה את הקסם הזה".
אז מה הפך את האשה הקטנה והצנומה, שהשאירה אלפי צופים נרגשים ונפעמים מהופעותיה, לכזו אגדה? כזו שאלמודובר פתח את סרטו "דבר אליה" עם יצירתה הידועה "קפה מילר" ושבמאי קולנוע ניסו לפצח את סוד קסמה בסרטים תיעודיים, האחרון שבהם הוא "פינה" של וים ונדרס מ־2011.
"אני חושבת שזו הכנות שלה", אומרת שנהאן, "אף פעם לא הרגשתי שאני עובדת עם אגדה. פינה אף פעם לא אמרה: אני רוצה לעשות עבודות פנטסטיות. היא פשוט עשתה, התחילה מכלום. היא היתה אדם אינטואיטיבי מאוד ועשתה הכל כדי להשיג את התוצאה הטובה ביותר, לפעמים עם חום, לפעמים בקצת ריחוק, הכל בהתאם למה שהיה נכון באותו הרגע. במהלך השנים היא השתנתה וגם אנחנו. התחלנו איתה כאשה צעירה; נקודת המבט שלה על העולם השתנתה מאז והיצירה בהתאם. היא דרשה מאיתנו חיפוש אינסופי, שאבה מאיתנו את הרעיונות והאנרגיות. היא אף פעם לא באמת נתנה לנו זמן ללכת לראות עבודות של אחרים, וגם היא עצמה לא הלכה לראות".
באוש התנזרה מראיונות במהלך חייה, ובבודדים שכן העניקה אמרה: "לא אכפת לי איך רקדנים זזים, אלא מה מניע אותם. לא עשינו שום מחווה גופנית בלי סיבה. היא עבדה איתנו שבועות כדי למצוא את התנועה הנכונה, אבל זו לא רק עבודה פיזית, זו גם עבודה פנימית רבה, מאיזה מקום התנועה מגיעה. אחרי מותה אנשים ניסו להסביר מה שפינה לא ממש היתה צריכה להסביר. היו לה רגעים של התעלות הרוח אבל גם רגעים של ייאוש".
שנהאן אינה הרקדנית הוותיקה היחידה בלהקה, ולדבריה אחד הדברים המיוחדים בה הוא שיש שם רקדנים כבר 20–30 שנה, ובני 20 רוקדים עם בני 60. "אני לא יודעת אם פינה היתה רוצה שזה יקרה, אבל זה ככה. יש תחושה של יופי פנימי ואשליה שאנחנו צעירים כי בעולם הפנימי שלנו אנחנו צעירים. אצל פינה כולם היו שווים והעניין הפיזי הוא מראָה של ההשראה מבפנים". את יצירתה "קונטקטוף" (1978), למשל, חידשה באוש בשנת 2000 עם בני 65 כמחווה לעיר וופרטל. היו אלה אנשים מהקהילה ולא רקדנים מקצועיים. כעבור שמונה שנים היא עשתה את אותו הדבר עם בני 14. "פינה אמרה שעל הבמה כולם יכולים להופיע, לא רק צעירים ויפים. היא רצתה לגעת בכמה שיותר אנשים".
להקות כמו זו של באוש לא נשארות כפי שהיו לאחר שהמנהיג הולך לעולמו. "אנחנו עובדים כמעט עשור בלעדיה. היתה תקופה קשה אבל מכל תקופה קשה נוצרים גם דברים חיוביים, הרבה אנשים למדו וצמחו בדרך החדשה שנוצרה לנו. כולנו היינו צריכים ללמוד מי אנחנו, מהן האיכויות שלנו ואיך להשתמש בהן. זה לא היה קל אבל עשינו את זה. היתה לנו מורה טובה".
2 תגובות לכתיבת תגובה