אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
בתנועה: עניין עם פועלות בניין איור: שמרית אלקנתי

מוסף כלכליסט

בתנועה: עניין עם פועלות בניין

במקום לשתות קפה ולנוח, אמא שלי מנצלת את הביקור בביתנו החדש כדי לגרום לי להפסיק לפחד ממקדחות ולהתחיל לאהוב רוׁבָּה

04.10.2018, 10:45 | יובל בן עמי

אני לא יודע איך ציפיתי שיהיה הביקור של אמא שלי בביתנו החדש. במבט לאחור, כששערי אפור מאבק, אני מתקשה להיזכר מה חזיתי. ודאי חשבתי שאאסוף אותה מהרכבת, ניסע הביתה, נשתה קפה ונשחק עם עכו, ואז ניסע לכפר הסמוך קוקורון, שיש בו מין אגם קטן, נשב לידו בצל עצי הדולב, ונשתה קפה ונשחק עם עכו שוב, וחוזר חלילה עד שתיסע.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

בפועל, אכן שתינו הרבה קפה, אבל את כל האנרגיה מיצינו. אמי היא רתכת מקצועית ומומחית לכל עיסוק שמצריך כפפות אזבסט ומשקפי מגן. בימים כתיקונם היא אמנית שמפסלת בברזל. אך גם בהיעדר ברזל לא חסרה לה השראה. הפעם זה היה הבית. "איזה בית יש לכם!" התרגשה עם כניסתה אליו, "איזה בית זה! איך אני שמחה שעודדנו אתכם להמשיך לחפש, ולא להתפשר על בית עם קומבינות".

"נכון", חייכתי מעל קומקום הקפה. "אמנם היינו צריכים לצבוע כמה קירות ולהסיר את ההסקות שלא פעלו, אבל לא היה צורך בשיפוץ, וזה נפלא".

"נפלא ממש", הסכימה אמי והתיישבה לשולחן המטבח. זאת תהיה הפעם האחרונה שבה תשב בשלושת הימים הקרובים. המים בעבעו, ומעל לרחשם הבחנתי שמאחורי גבי נרקחת חרושת מזימות, כזו המחייבת התערבות מיידית. "לא צריך כלום!" הצהרתי, "רק לתלות את המראה בחדר האמבטיה ושתי תמונות בסלון".

 , איור: שמרית אלקנתי איור: שמרית אלקנתי  , איור: שמרית אלקנתי

מאוחר מדי. בין אמי לאשתי כבר תואמה החלפת דלת השירותים בדלת חדר הכביסה, צביעת חלקו התחתון של קיר השירותים בצבע "קקטוס 6", עקירת אריחים, ניסור אריחים, הדבקת אריחים, בניית מתלה ממקל של מטאטא והתקנתו במטבח, הסתרת צנרת, הנחת תשתית לשבירת קירות עתידית והפיכת הבית לכמוסה סגורה הרמטית מפני יתושים, שתוכל בעתיד, במקרה של מלחמת עולם, לשגר את עצמה לסטרטוספירה ולהסתפח לתחנת החלל הבינלאומית.

באותו רגע פשטה בי חולשה נוראה ובלתי מרפה. חשבתי שכבר יש לי בית לתפארת, שכבר עמלנו עליו די ושכבר ניתן לנוח על ספותיו. מתברר שאני חי בצריף דל, אפילו ספסל, ושהדרך לשלווה ארוכה. אז החלטתי שבמשך תקופת העבודות אהיה אני השמרטף ואתן לשתי אלה לנסר את הבלטות. אני איש עדין. אבותיי היו חסידים למדנים שמעולם לא אחזו בדבר כבד יותר מדף גמרא. איני אוהב ברדק. הניחו לי, חיים אכזריים!

מובן שהחיים לא הניחו לי. אני עדיין דובר הצרפתית היחיד בבית, ועל כן נשלחתי למחרת עם שחר לחנות חומרי הבניין לבקש דברים כמו רוֹבָּה. איני יודע איך אומרים "רובה" בצרפתית ולא לגמרי סגור על מה זה בכלל, ולכן התלוותה אליי אמי. "אני מתה על מקומות כאלה!", צהלה.

שבנו הביתה עם רובה, דבק לאריחים, רובה שיורה את שניהם, מקדחה חשמלית כבדה מתוצרת "דקסטר", שהיא מתנת הוריי לחג, ראש קידוח לעץ, ראש קידוח לבטון, ראש קידוח לקרמיקה, מאות ברגים, אלפי דיבלים (בעצם יותר ברגים מדיבלים), אדניות גדולות, מסור ידני ומנעול חדש לשירותים. עפעפיי צנחו מתשישות ברגע שנכנסתי הביתה ובידיי כל אלה. מיד יצאתי כלעומת שבאתי עם הילדה בעגלה, לראות פרחים ופרפרים.

מששבתי, מצאתי שהשתנו לא מעט דברים שמעולם לא חשתי כל צורך לשנותם. ווים יעילים להפליא נתלשו מקיר אחד והועתקו לקיר אחר, דבק השפכטל זרם כמים. הצהרתי שאני חש ברע ופרשתי לחדר השינה, בתקווה שעודו חדר שינה.

אבל למחרת התרחשה תפנית דרמטית שגייסה אותי למאמץ המשפחתי, והיא לא היתה באה לעולם אלמלא בציר הענבים במולדובה. על תריסר אריחים מעל הכיור שבמטבח שיבצו בעלי הבית הקודמים ציור של נוף כפרי ובו נשים במטפחות מעמיסות אשכולות ענבים על עגלה רתומה לשוורים. ייתכן שהאמן כיוון לפרובנס, אבל המטפחות שידרו מציאות סובייטית. תמונת הבציר מוסגרה באשכולות סגולים והוסתרה היטב על ידי מגבת מטבח שתלינו בחזיתה.

כבר קיבלתי עליי את הדין והאמנתי שאחיה את חיי עם הדבר הזה, אבל בבוקר היום השני להחרבת הבית ושחזורו גיליתי את התמונה פצועה במעט. אלישה פירקה פינה של אריח במברג, ניסוי לקראת השחתה טוטאלית. ביקשתי רשות לפרק את היתר, וקיבלתי.

אין בעולם תענוג מופלא מלהתעלל בבציר המולדובני במו ידיך. הבו לי פטיש! הבו לי מברג! אמי הנחתה אותי לפרק בעדינות את הדבק הסובב את התמונה ("רובה", כך גיליתי) ולא לחבל בה מבפנים. התעלמתי מהוראותיה והלמתי. בום! בום! באשששש!

הגברות המולדובניות נשרו מעל הקיר בנתחים נאים וחדים. כעבור עשר דקות התחלפו כולן באריחים ורדרדים שהסתתרו בגבן. הצבע היה יפה בעיניי והצעתי שנשמור אותם כמות שהם, אבל שתי הנשים הנמרצות שבחיי כבר שאלו מהשכנים דיסק חיתוך והחלו מנסרות קרמיקות חלופיות בחזית הבית. אמי נכנסה פנימה, משקפיה אטומים מאבק הנסורת, שני פאנלים חתוכים במדויק בידיה. אין ברירה, עליי להצטרף — להרביץ בהדבקות, לרדת לגובה המרצפות, להתלכלך מהן כהוגן ואולי אפילו, בקטנה, ליהנות.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות