אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
האם הפוליטיקאים יובילו את תעשיית הקולנוע הישראלי לעוד משבר?

האם הפוליטיקאים יובילו את תעשיית הקולנוע הישראלי לעוד משבר?

פעם ב־20 שנה מנסים פוליטיקאים לשלוט בתכנים ובתקציבים של הקולנוע הישראלי, וגורמים למשבר שמוחק את הישגיו והצלחותיו הקופתיות. בעוד שבוע וחצי הכנסת תכריע אם גם 2018 תהיה שנה שהתעשייה תרצה לשכוח

04.10.2018, 08:58 | יאיר רוה
לפני 40 שנה ב־1978 נקלע הקולנוע הישראלי לאחד המשברים הגדולים בתולדותיו, ודווקא כשנדמה היה שהוא בשיאו. זו היתה שנה אדירה לקולנוע המקומי: עם “אסקימו לימון”, “הלהקה” ו”ישראלים מצחיקים”, ועם למעלה מ־4 מיליון כרטיסים שנמכרו. לא נרשמה עד אז ומאז עוד שנה שבה כל כך הרבה צופים ראו סרטים תוצרת הארץ. זו היתה השנה שבה “מבצע יונתן” היה מועמד לאוסקר הזר, אבל הפסיד ל”אני אוהב אותך רוזה”, סרט צרפתי מאת במאי ישראלי (משה מזרחי, שנפטר לפני חודשיים).

ההצלחה הזאת הציקה לקבוצת יוצרים שהאמינה שקולנוע צריך להיות משהו אחר: פחות בידורי ויותר אמנותי. הוולגריות של “אסקימו לימון” וההצלחה המאסיבית של סרטי הבורקס יצרה גל מחאה שהתחיל במסדרונות החוג לקולנוע של אוני’ תל אביב, שם גילו בוגרי המחזורים הראשונים שחלומם ליצור סרטים כמו פרנסואה טריפו, התנפץ במציאות שבה אף מפיק - בעיקר מנחם גולן ויורם גלובוס, ששלטו בתעשיה - לא ישקיע את כספו בסרט אישי שלא יביא קהל.

2018. טים קלקהוף בסרט “האופה מברלין” של אופיר ראול גרייצר. היוצרים הישראליים פוזלים לחו”ל , צילום: באדיבות סרטי נחשון 2018. טים קלקהוף בסרט “האופה מברלין” של אופיר ראול גרייצר. היוצרים הישראליים פוזלים לחו”ל | צילום: באדיבות סרטי נחשון 2018. טים קלקהוף בסרט “האופה מברלין” של אופיר ראול גרייצר. היוצרים הישראליים פוזלים לחו”ל , צילום: באדיבות סרטי נחשון

חבורת במאים התאגדה תחת השם קבוצת קי”ץ (קולנוע ישראלי צעיר) וגייסה לצידם פוליטיקאים מימין ומשמאל, במפגן אחדות מרשים שנה אחרי המהפך הפוליטי של 77’, כדי להקצות כסף ציבורי שיועבר למשרד החינוך והתרבות ויממן את הקמת הקרן לעידוד קולנוע ישראלי איכותי. שם מתריס שהעביר את המסר שכל מה שהופק עד אז אולי היה ישראלי, אבל לא איכותי.

הקרן הוקמה ב־1979 והסרטים הראשונים בתמיכתה (“טרנזיט” של דן וקסמן ו”מחבואים” של דן וולמן) יצאו בתחילת 1980. מאותו רגע נולד גל חדש בקולנוע הישראלי - קולנוע אישי, סגפני ופוליטי. במהלך שנות השמונים הקהל הפנה עורף לסרטים הישראליים דלי התקציב והעדיף את הקולנוע ההוליוודי שהפך לגדול מימדים ומושקע.

צריך להדגיש: תמיכת המדינה בסרטי קולנוע היתה מהלך נכון ומחויב, כמו גם התמיכה הציבורית בסרטים שהם לאו דווקא מסחריים. זו חובתה של מדינה לתמוך בתרבות, ולא רק בתרבות פופולרית. הבעיה היתה שהאקטיביסטים של שנות השבעים ביקשו להכחיד את הקולנוע העממי והפופולרי של אותן שנים ולהחליף אותו בקולנוע לפי טעמם. המהלך הזה עשוי כעת להתנקם בהם, כשדבר דומה עשוי לקרות, אבל מהכיוון ההפוך.

ענני הסערה המצטברים מכמה חזיתות במקביל ומעלים את החשש שמשבר כזה עומד לפקוד את הקולנוע הישראלי שוב בחודשים הקרובים. יותר ויותר יוצרים מצליחים ובעלי שם - בהם ארי פולמן, יוסף סידר, אסף ברנשטיין, שמוליק מעוז, נדב לפיד, נבות פפושדו ואהרון קשלס - בוחרים להפיק את סרטיהם הבאים בחו”ל, שחקנים ישראלים מלוהקים לתפקידים בסרטים זרים, ואחרי שנים שבהן הקולנוע הישראלי זכה להצלחה עצומה הן בזירה המקומית והן בזירה הבינלאומית, שוב יש מי שעינו צרה בהצלחה ורוצה להחריב אותו ולהשתלט עליו.

1978. יפתח קצור וענת עצמון בסרט “אסקימו לימון” של בועז דוידזון. השנה הטובה ביותר בקולנוע הישראלי עם שיא במכירת כרטיסים 1978. יפתח קצור וענת עצמון בסרט “אסקימו לימון” של בועז דוידזון. השנה הטובה ביותר בקולנוע הישראלי עם שיא במכירת כרטיסים 1978. יפתח קצור וענת עצמון בסרט “אסקימו לימון” של בועז דוידזון. השנה הטובה ביותר בקולנוע הישראלי עם שיא במכירת כרטיסים

ב־15 באוקטובר תתכנס הכנסת כדי לדון בתיקונים שרוצה שרת התרבות מירי רגב, להכניס בחוק הקולנוע. הקולנוע הישראלי לא מספיק פטריוטי בשבילה (מי היה מאמין שנתגעגע ללימור לבנת), והיא מעדיפה קולנוע תועמלני ולא כזה העוסק בסוגיות מורכבות ושנויות במחלוקת. לכן היא רוצה להוסיף סעיף אחד שבו הסמכות לקבוע מי יהיו הלקטורים שימיינו את הסרטים תהיה בידי משרד התרבות ולא קרנות הקולנוע, והיא רוצה לקחת כסף מהקרנות הקיימות כדי להקים קרן נוספת המוקדשת לפריפריה. כל זה בניסוח עמום שגורם לתעשיית הקולנוע לחשוש שמדובר בעצם בקרן שתתמקד בהפקת סרטים פוליטיים ימניים.

ואז היוצרים התאגדו

באופן משונה ומפתיע הקולנוע הישראלי עובר איתחול כל עשרים שנה. ב־1998 החליט בנימין נתניהו לטפל בקולנוע הישראלי, שיוצריו - היה לו ברור - הם מתנגדיו. הוא שלח את נתן שרנסקי, שר המסחר והתעשייה, לעשות את עבודת החיסול ולקצץ באופן הרסני את תקציב קרן הקולנוע. זו היתה השנה הגרועה ביותר בקופות בתולדות הקולנוע הישראלי.

אלא שהפעם הגיע דור חדש של אקטיביסטים בוגרי החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב והשיבו מלחמה: יוצרי הקולנוע התאגדו, יצרו שוב לובי פוליטי שאיחד בין ימין ובין שמאל, וכקונטרה לניסיון הקיצוץ של 1998 חוקק חוק הקולנוע, שהבטיח לקולנוע הישראלי סכום כסף גדול יותר מאי־פעם.

1998. גילה אלמגור ודודו טופז בסרט “מסוכנת” של שמי זרחין. השנה הגרועה ביותר בקופות בתולדות הקולנוע הישראלי, , צילום: מאיר פרטוש 1998. גילה אלמגור ודודו טופז בסרט “מסוכנת” של שמי זרחין. השנה הגרועה ביותר בקופות בתולדות הקולנוע הישראלי, | צילום: מאיר פרטוש 1998. גילה אלמגור ודודו טופז בסרט “מסוכנת” של שמי זרחין. השנה הגרועה ביותר בקופות בתולדות הקולנוע הישראלי, , צילום: מאיר פרטוש

הסרט הראשון שהופק בכספי חוק הקולנוע היה “כנפיים שבורות” של ניר ברגמן מ־2002, אבל כבר עם “ההסדר” (2000) של יוסף סידר ו”חתונה מאוחרת” (2001) של דובר קוסאשווילי היה ברור שצמח דור חדש של יוצרים שמצליחים לעשות גם סרטים אישיים מאוד, אוטוביוגרפיים, ואף פיוטיים, אבל גם סרטים קומוניקטיביים בעלי שפה קולנועית מעודכנת ובינלאומית שהפכה אותם ללהיטים בקופת המקומיות ולסרטים מבוקשים ומדוברים בזירה הבינלאומית. “ללכת על מים”, “ביקור התזמורת”, “ואלס עם בשיר”, “לבנון”, “הערת שוליים” ו”הגננת” הפכו לסרטים הישראליים המוכרים ביותר בעולם. בתוך המציאות הזאת אנו חיים כבר קרוב ל־20 שנה, מה שאומר שהגיע הזמן למטוטלת להתנדנד לכיוון השני, ההרסני.

העניין הוא ששרת התרבות לא אשמה במצב הזה לבד. אל ועדה שהיא הקימה לבדיקת תפקוד קרנות הקולנוע עלו ובאו לא מעט יוצרים, חלקם דיברו בשם עצמם, חלקם בשם האיגודים המקצועיים, ולמקרא מסמך הסיכום של הוועדה מתברר שאפילו יוצרי הקולנוע בארץ לא עומדים לצד הממסד הקולנועי בארץ.

ויש בזה הגיון: בעקבות חוק הקולנוע של שנת 2000 יש כעת שתי קרנות לתמיכה בסרטים עלילתיים. כל קרן תומכת בערך בעשרה סרטים בשנה, אבל ממיינת מאות תסריטים שמוגשים לה.

מימין: השרה מירי רגב והבמאי ארי פולמן, צילום: זהר שחר, אורן אהרוני מימין: השרה מירי רגב והבמאי ארי פולמן | צילום: זהר שחר, אורן אהרוני מימין: השרה מירי רגב והבמאי ארי פולמן, צילום: זהר שחר, אורן אהרוני

כלומר, על כל עשרה אנשים שקיבלו תשובה חיובית יש לפחות 90 יוצרים שסימנו כעת את הקרן כאויבת שלהם, ועכשיו גם הם רוצים לעשות בה מהפכה. אבל אם מסתכלים על מה שעשה כתרי שחורי בקרן הקולנוע הישראלי ב־20 השנים האחרונות ובעקבותיו גם אנשי קרן רבינוביץ’, מגלים שהם ידעו לזהות ולטפח הן את היוצרים והן את הסרטים הכי טובים.

יש גם כושר עמידות

בתום עשרים שנה בראשות הקרן, ולמרות הישגים בלתי רגילים בהעלאת מעמד הקולנוע הישראלי בעולם, אין ספק ששחורי צריך לסיים את הקדנציה שלו, ויש הטוענים שזה יקרה בקרוב.

עם זאת יש נקודות קטנות של אור ואופטימיות. כבר עשרים שנה שיוצרי הקולנוע בארץ למדו להתאחד ברגעי משבר ולצאת להפגין ולשבות ולהרעיד את המדינה כשמישהו מנסה להרע לקולנוע המקומי. יהיה הרבה יותר קשה להעביר תקנות נגד הקולנוע הישראלי כיום, וגם אם התקנות יעברו, ההיסטוריה מלמדת אותנו שלקולנוע כאן יש גם כושר עמידות.

וכך, כל עשרים שנה קם פוליטיקאי או פוליטיקאית שרוצים לנכס לעצמם את הקולנוע הישראלי, ומסתבר שהקולנוע הזה יודע להשתקם גם מהתקופות הקשות - הוא פשוט נופל וקם.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות