זה לא רק הטייסים: למה חילות האוויר הערביים תמיד הפסידו לצה"ל?

שלום, כאן הקברניט; כל ישראלי יודע שחיל האוויר שלנו הוא הטוב ביותר ואין בעולם כטייסינו האמיצים. הרבה מאוד טייסים מצריים, סוריים, לבנוניים, ירדניים, עיראקיים ואחרים זינקו לשמיים במטוסי קרב, אבל לקרקע הם חזרו עם מצנח - במקרה הטוב. יחס ההפלות במלחמות ישראל מדבר בעד עצמו - על כל מטוס ישראלי שהושמד, חוסלו 27.5 מטוסי אויב. איך הפכה מדינת ישראל לשליטת השחקים במזרח התיכון?  

הגורם האנושי שיחק תפקיד בהישג הזה: טייסינו עברו הכשרות מעולות ומעמיקות, זכו ליותר חופש בקבלת החלטות, ואין להמעיט בנחישותו של לוחם שמגן על הבית. אבל יש עוד כמה סיבות מעניינות - בראשן העובדה שכל צבאות ערב הקפידו להציב נגדנו את האנשים הלא-נכונים במטוסים הלא-נכונים עשור אחר עשור. היום אספר לכם על שרשרת הטעויות שביצעו היריבים שמעבר לגבול - טעויות שכנראה לא יחזרו על עצמן במלחמה הבאה.

בואו נתחיל בהתחלה. במלחמת העצמאות נהנו מדינות ערב מתמונת פתיחה מצוינת: היו להן צבאות גדולים יותר וגישה חופשית למדי לציוד לחימה מערבי. זאת, משום שמלחמת העולם השנייה בדיוק הסתיימה ובריטניה מיהרה להיפטר מציוד ישן, והיתה רעבה למטבע חוץ לשיקום כלכלתה. מצרים, סוריה וירדן הצטיידו במטוסי בוכנה מדגם ספיטפייר וטמפסט ומטוסי סילון דור ראשון מדגם ומפייר ומטאור.

אבל זה שיש לך מטוסים וטייסים לא אומר שיש לך חיל אוויר; כוח האוויר של מצרים הוקם ב-1928, אך לא השתתף בשום קרב עד למלחמת העצמאות, וכך גם חיל האוויר הסורי שקם רק שנתיים לפני פריצתה. ירדן, לעומתן, הקימה חיל אוויר מסודר רק ב-1955. כך נוצר מצב בו כוחות האוויר של מדינות ערב לא יודעים כיצד להשתלב בלחימה. זאת, בעוד חיל האוויר הישראלי נבנה מראשיתו כזרוע שעובדת ביחד עם כוחות קרקע, מטפלת ביעדים אסטרטגיים, מייצרת מודיעין ועוד.

בשנות החמישים, כשהחליפו מדינות ערב את בריטניה בבריה"מ כספקית נשק מרכזית, נצצו עיניהן: הסובייטים שמחו לספק לחילות האוויר שלהן כמה מטוסים שרק יירצו, כל עוד משלמים לה בזמן. מטוס הקרב הראשון שקיבלו מדינות ערב היה המיג 15 המשובח. אבל לא המשובחים הם שהגיעו לשורות מצרים והאחרות: ברית המועצות סיפקה מטוסים משומשים דרך צ'כוסלובקיה, שם סבלו מרמת תחזוקה נמוכה.

גם ההדרכה שעברו הטייסים עליהם היתה בעייתית: קורסי ההסבה לתפעול המיגים היו לקויים ונערכו בחופזה. למצרים היו ארבע טייסות מיג 15 ב-1956, אך רק מספר מצומצם של צוותים מוסמכים. במהלך מבצע קדש הצליחו המיגים האלה להפיל רק שלושה מטוסים ישראליים, מהם אחד היה מטוס תצפית בלתי חמוש. למה? כי מערכת השליטה הקרקעית היתה גרועה: המצרים לא ידעו לאן ומתי לשלוח את המטוסים שלהם.

הבעיה האסטרטגית היתה שצבאות ערב נבנו באופן חד ממדי: הם תוכננו להשיג רק דבר אחד - כיבוש ישראל. ולשם כך, נערכו לבצע רק צורת קרב אחת: התקפה מתגלגלת קלאסית. כוחות שיריון ורגלים תוכננו להיכנס לשטח תחת חיפוי ארטילריה, לכבוש ולהחזיק בו.

צה"ל, שידע היטב שלעולם לא יהיו לו יותר חיילים וטנקים מליריבים שלו, פיתח את חיל האוויר כזרוע מרכזית לבלימת כוחות האויב: סיוע לכוחות הקרקע, תקיפות בעורף היריב, נטרול שדות תעופה ושליטה בשדה הקרב מן האוויר היו הפיתה והחומוס שלנו.

אך מה שהחל בתור כישלון אופרטיבי מצד שכנינו, התפתח עד מהרה לכישלון טכני: צבאות ערב פשוט קנו את המטוסים הלא נכונים שלושה עשורים ברציפות. המיג 19 היה הכישלון הגדול הראשון. היה זה מטוס קרב דו-מנועי חזק, שנשא חימוש רב עוצמה בדמות שלושה תותחי 30 מ"מ. צה"ל חשש מן המטוס הזה, אך גילה מהר מאוד שאין סיבה לדאגה.

למעשה, היה מלא בבאגים; למשל, מיכל הדלק המרכזי נטה לדלוף כשחל להתרוקן, משום שהחלל הריק לא עמד בעומסי הטיסה. והיכן מוקם המיכל הזה? בין שני המנועים כמובן, בצמוד למצתים שלהם. עד שתוקן העניין הזה, התפוצצו באוויר לא כמה וכמה מיגים. טייסי מצרים התקשו לשלוט במטוס משום שהתקשו ללמוד לעשות זאת: לא היה לו דגם דו מושבי להדרכה והסבה.

ב-1966 הצליח מיראז' ישראלי בודד להפיל שני מטוסים כאלה. לאחר שחצי ממטוסי המיג 19 של מצרים הושמדו על הקרקע במלחמת ששת הימים, הועברו הנותרים לעומק שטח מצרים ולא השתתפו בקרבות עד ל-1969. במלחמת יום הכיפורים הועבר המיג 19 לתפקיד תקיפת קרקע, ג'וב שלא נועד עבורו - והציג דיוק נמוך להפליא. המטוס הלא-נכון במשימה הלא-נכונה.

הכישלון הגדול הבא הגיע בתחילת שנות השבעים, בדמות מטוס התקיפה סוחוי 7. הוא היה אמור להיות תגובה לתפיסת הפעולה של צה"ל ולאפשר למצרים יכולת תקיפת קרקע מהירה, מדויקת ואפקטיבית. אבל היה זה מטוס נוראי ובלתי מתאים בעליל למשימה הזו: הראות ממנו היתה גרועה, מה שהקשה על הטייסים לזהות את המטרות שלהם. כדי לבצע יעף הפצצה, היה עליהם להתחיל אותו מגובה לא מבוטל, שיתן להם זווית תלולה ודי זמן והתמצאות. בכך, היו חשופים לגילוי בידי מכ"מים בשלב מוקדם יותר.

כשהוזנקו לעברם מטוסי הפאנטום והנשר של חיל האוויר, היו טייסי מצרים חסרי אונים; המטוס לא נשא חימוש אוויר-אוויר למעט זוג תותחים, ולא היה זריז דיו כדי להפיל את היריב הישראלי. הסוחוי 7 היה מטוס התקיפה הסילוני הייעודי הראשון שהפיקה בריה"מ, ונעשו בו טעויות איומות נוספות. למשל, כשנשא את מטען הפצצות המקסימלי שלו, נוצר גרר עצום שלא איפשר לסוחוי לטוס יותר מ-650 קמ"ש. ובמהירות נמוכה, היה בלתי יציב בשל עיצוב כנפיו.

היה לו גם טווח פעולה קצר מאוד, כך שאם נוטרלו בסיסי מצרים הקדמיים, לא יכלה להשתמש במטוס התקיפה העיקרי שלה וכוחות צה"ל יכלו לדהור בסיני במינימום הפרעות מן האוויר. רוצים עוד ליקוי? יש: כונס האוויר שלו לא כלל פילטרים מתאימים לפעולה במדבר; המטוסים הראשונים שהגיעו למצרים סבלו מתקלות משום שאכלו יותר מדי חול.

הכישלון השלישי בא בשנות השמונים: המיג 23, שהיה אמור להיות האס בשרוול של מדינות ערב: מטוס חזק ומהיר יותר מכל קודמיו, שיכול לשאת חימוש לטווח ארוך יותר, לזהות מטרות במכ"מ מתקדם ולהחזיר את העליונות האווירית לצד הערבי.

אבל מדינות ערב כל כך רצו מיג 23, שלא היה אכפת להן שהסובייטים מכרו להן את דגם MS הראשוני והבוסרי - שהיה מלא בתקלות. הוא הגיע ללא מערכת אזהרה מפני מעקב מכ"מ אויב וירי טילים, עם ליקויים שונים שהפכו אותו למסובך להטסה, ובלי אחד הדברים הכי טובים בו: טילים ארוכי טווח. במקומם, נמכר המיג עם טילי K13 לטווח קצר, שהיו בלתי אמינים בעליל. לא באשמתם: הם לא הותאמו בצורה מיטבית לפעולה עם המיג הזה. המטוס הזה פותח כמיירט ופלטפורמת שיגור טילים אל מעבר לאופק, ולא תמרן בזריזות הנדרשת - לא כלי ששפוי לשלוח לקרב אוויר עם מטוסי F16 זריזים. עד שהגיעו לידי סוריה מטוסים משופרים, כבר הפיל צה"ל עשרות מיגים.

קל לראות שמדינות ערב עשו שורת בחירות רעות מאוד כשהביטו בקטלוגי האווירונים מברית המועצות. למעשה, היה רק מטוס אחד שרכשו ורוו ממנו נחת: המיג 21 המצוין, עליו אספר לכם בטור משלו.

ומה עם הטייסים עצמם? ובכן, שיטות ההדרכה של טייסי מצרים, סוריה והאחרות לא היו נחותות בהרבה מהשיטות של צה"ל. לכל הצבאות היתה גישה לפרקטיקות מתקדמות, סיוע חוץ ומדריכים מחו"ל. אבל לצבאות ערב היתה בעיה אחת שמנעה מהם מלהכשיר טייסים טובים: הפוליטיקה הצבאית שלהם.

מדינות ערב תפקדו כחברות אוטוריטריות בהן שלטון ריכוזי קשוח, סביבו מיעוט חזק המקורב לו ורוב מוחלש מפלג דתי-חברתי שונה. כדי למנוע הפיכות צבאיות, רק בני המיעוט הנאמן הגיעו לתפקידי פיקוד בצבא ורק בני משפחת השליט מונו לגנרלים. מה קיבלנו? צבא בו רוב החיילים בזים למפקדים שלהם, ולא מעט מפקדים הם חסרי יכולת ומונו רק בגלל שנולדו בזרם האיסלמי הנכון. כדי שלא יתרחשו הפיכות, אומנו החיילים לציות ולא לחשיבה יצירתית או אילתור. וכך קרה שכל כוח שאיבד את הקצין שלו נותר מבולבל בשטח.

זה תפס גם בשמיים; ברגע שהפלת את מוביל המבנה של האויב, שאר הטייסים יהפכו לטרף קל ומבולבל. טייסים שמפקדיהם הופלו צוותו ליחידות אחרות, מה שגרר סחבת, בלבול וחוסר תיאום. ובנוסף, לא קיבלו הטייסים תמונת איומים מדויקת. למשל, בימי מלחמת לבנון הונחו טייסי חיל האוויר הסורי לחתור למגע מול מטוסי ה-F15 של ישראל.

זאת, למרות שלמטוסים שלהם היו טילים לטווח קצר ובינוני, בעוד למטוסים שלנו - טילי AIM7 לטווח ארוך ומכ"מ מתקדם בהרבה; הסתערות עיוורת על מבנה F15 היתה שקולה לחרקירי. לאחר שאיבד צבא סוריה לא מעט מטוסים כך, נפוצו סיפורים לפיהם הטייסים היו מדווחים על תקלות מוזרות במנוע כשנצפו מטוסי F15 בגזרת הפעולה שלהם. חוסר ההכנה לקראת העימות פשוט גבה את המחיר והצוותים העדיפו לחזור הביתה בשלום ולא להסתכן במוות ידוע מראש.

אבל כל זה היסטוריה. כיום יש למדינות ערב חילות אוויר טובים בהרבה, גם ברמת הציוד וגם ברמת ההדרכה. אם ניקלע, לא עלינו, למלחמה עם אחת משכנותינו - יציבו טייסי האויב אתגר משמעותי בהרבה באוויר. מלחמה היא משחק שחמט; גם חייל פשוט יכול לחסל את המלכה, אם הפעילו אותו נכון.

האויב מודע לעליונות הטכנולוגית שלנו - ולכן יתכנן את פריסת המטוסים שלו והפעלתם בדרכים שיקשו עלינו לנצל את היתרונות שלנו. נקווה שלא תפרוץ עוד מלחמה, ושמטוסי קרב ימריאו רק כדי לנחות במוזיאונים. טיסה נעימה!