הפיגוע בברקן לא יעצור את אזור התעשייה המצליח

“פעם ראשונה שדבר כזה קורה בברקן. מעולם לא הוטל סגר על אזור התעשייה. פעילות של מפעלים מעולם לא הופסקה בשל סיבות ביטחוניות”, כך אמר אתמול ל”כלכליסט” התעשיין צבי מאיר, בעליו של מפעל עופרטקס השוכן באזור התעשייה, אחרי הפיגוע שהתרחש בו אתמול. בפיגוע, שבוצע על ידי פלסטיני בן 23 מהכפר שוויכה שעובד בברקן, נרצחו קים לבנגרונד יחזקאל (28) וזיו חג’בי (35) שעבדו במפעל אלון שבאזור התעשייה.

לדברי מאיר מצטרף משה לב־רן, מנהל מפעל טוויטופלאסט ששוכן בברקן. הוא אף מביא כהוכחה את העובדה שבתקופת החגים, בזמן שהוטל סגר על השטחים מסיבות ביטחוניות, ברקן נותר פתוח: “העובדים הפלסטינים המשיכו להגיע לעבודה גם בימים שאנחנו היינו בחופש”.

ירי בברקן

“אף ישראלי לא רוצה להיות פועל ייצור"

ואכן, נדמה כי הפיגוע שהתרחש בברקן לראשונה מאז הוקם אזור התעשייה ב־1982, לא צפוי לפגוע בביקוש לאזור התעשייה שנמצא בסמוך ליישוב ברקן, בתחומי המועצה האזורית שומרון, מעבר לקו הירוק — מיקום שמציב אותו בלבה של מחלוקת פוליטית.

שטחו של אזור התעשייה הוא 1,700 דונם וכיום פועלים בו 164 מפעלים בשלל תחומים כמו מתכת, פלסטיק וטקסטיל (ראו תרשים) שמעסיקים 8,000 עובדים, מחציתם פלסטינים (5% מכלל הפלסטינים שעובדים בישראל עם אשרות). שטחם הכולל של המפעלים עומד על 800 אלף מ”ר. המפעלים באזור התעשייה זוכים להטבה מהמדינה — תשלום ארנונה מופחת. בשל הביקוש מצד 60 מפעלים נוספים שרוצים להשתלב בברקן, בימים אלה מקדמת מינהלת אזור התעשייה תוכנית להוספת 160 דונם לשטחו. בשלב זה התוכנית נמצאת לקראת הפקדה במוסדות התכנון. עם קבלת האישור בכוונת המינהלת לאפשר למפעלים קיימים להתרחב ובשטח שייוותר הם יאפשרו את הקמתם של מפעלים חדשים.

מפעל אבגול ביישוב ברקן

מנהלי מפעלים באזור התעשייה מסבירים כי הסיבה העיקרית להקמת מפעל בברקן היא זמינותו של כוח אדם בעל מוטיבציה. בכך הם מתכוונים לפלסטינים. “כיום בישראל כמעט ואין אבטלה. לא חסרים מקומות עבודה, וכתוצאה מכך, אף אחד לא רוצה להיות פועל ייצור. לעומת זאת אצל הפלסטינים זו פסגת השאיפות”. לדברי מאיר, הארנונה המוזלת היא הסיבה המשנית ואליה מתווסף המיקום הגיאוגרפי: “אנחנו נמצאים במרכז הארץ, על כביש 5, בדרך לשני הנמלים העיקריים”.

לפי נתונים שהציג לב־רן בשנה שעברה בפני נציגים של הפרלמנט האירופי, לפלסטינים משתלם יחסית לעבוד בברקן: שכרו הממוצע של פועל פלסטיני באזור התעשייה עומד על 6,500 שקל בחודש בעוד במפעל בשטחי הרשות הפלסטינית שכרו ינוע סביב בין 700 שקל בחודש ל־1,000 שקל בחודש.

בנוסף מבקש לב־רן להדגיש כי מעמדם של הפלסטינים זהה לזה של הישראלים. לדבריו, חלקם מועסקים בתפקידי ניהול ואף מביאים את ילדיהם לעבוד עמם. בפגישה שערך עם נציגי הפרלמנט האירופי הציג להם לב־רן מצגת שכוללת תמונה אחת שבה נראים עובדי המפעל עומדים בשורה אחת מחובקים, ובאחרת הם נראים צוהלים בבריכה ביום גיבוש, על מנת להמחיש ולהוכיח את אווירת האחווה שעליה הוא מדבר. באף אחת מהתמונות לא ניתן לדעת מה זהותם הלאומית של המצולמים בה.

אלי כהן שר הכלכלה והתעשייה | צילום: אופיר אייבי

נאבקים בקריאות לחרם על מוצרי ההתנחלויות

פגישתו של לב־רן עם נציגי הפרלמנט האירופי אינה חריגה. לפני חודש גם מאיר ובנו עופר נכחו בפגישה כזו שמטרתה להעביר מסר שלפיו בניגוד לביקורת שנשמעת כלפיו, אזור התעשייה ברקן הוא המפתח לשלום. "בינינו לבין הפלסטינים שעובדים בברקן יש יחסים של משפחה. לכן אני תמיד אומר שאני 'שלום עכשיו' האמיתי", אומר מאיר. לב־רן מחזיק באותה העמדה: "אם היו עושים העתק־הדבק של ברקן למקומות נוספים בארץ, מצבנו היה טוב יותר". למאמצים של התעשיינים מצטרפת המועצה האזורית שומרון שפועלת ברחבי העולם כדי להעביר את המסר שלפיו את השלום ניתן להביא רק דרך הכלכלה המשותפת, כשלנגד עיניה עומדת המטרה להשיג לגיטימציה בינלאומית.

המאמצים האלו הם תגובה לכך שמאז ראשית שנות האלפיים מוצרים שמיוצרים בהתנחלויות, כולל בברקן, מסומנים כשהם נמכרים מחוץ לישראל ובאופן תדיר נשמעות קריאות בעולם להחרמתם. על רקע הקריאות האלו נטען כי מספר רב של חברות העתיקו את פעילותן מברקן, אך למעשה מדובר במקרים בודדים בלבד שהמוכר שבהם הוא יצרנית הדלתות והמנעולים מולטילוק של קבוצת אסא השבדית שהעתיקה את פעילותה לאתר אחר בשל הקריאות לחרם.

בנוסף, בברקן צמח אחד האקזיטים הגדולים של השנה האחרונה — יצרנית הבדים אבגול שנמכרה לקרן אינדורמה תמורת 1.7 מיליארד שקל. אמנם שנה טרם המכירה דווח כי החברה מוכרת את המפעל שלה בברקן ומקימה במקביל פס ייצור בדימונה, אך בפועל, בשלב זה 6 קווי הייצור שלה ממשיכים לעבוד במפעל הוותיק והיא אף חתמה עם בעל הבית החדש על חוזה שכירות לשנתיים עם אופציה להארכה בארבע שנים נוספות.