מוסף שבועי 11.10.18 מדעי החרטוט  מימין פיטר בוגוזיאן הלן פלאקרוז גיימס לינדזי, צילום: MikeNayna

מדעי החרטוט

מדעי הרוח בהלם: שלושה חוקרים חצופים הצליחו לפרסם שורת מאמרים הזויים במגזינים מקצועיים מובילים, וחשפו כיצד הפוליטיקלי קורקט בלע את השיח האקדמי. בראיון למוסף כלכליסט הם מסבירים איך קריאה לכבול סטודנטים פריבילגים בשלשלאות או וריאציה פמיניסטית על "מיין קאמפף" חוצות את כל הפילטרים המקצועיים, ומה זה אומר על הידע והעמדות של כל אחד מאיתנו

12.10.2018, 10:03 | קרן צוריאל הררי

"הז'ורנל ‘Gender, Place, and Culture‘ חוגג את שנתו ה־25. לכבוד האירוע נפרסם 12 מאמרים מובילים ב־12 הגיליונות של 2018. אנחנו רוצים לפרסם את המאמר שלך, 'תגובות אנושיות לתרבות אונס והתנהגות קווירית בפארקי כלבים עירוניים בפורטלנד, אורגון', בגיליון השביעי. הוא מפנה תשומת לב להרבה נושאים ממחקרי עבר על גיאוגרפיות פמיניסטיות ומראה איך חלק מהעבודה שמתבצעת כעת יכולה לתרום להמרצת התחום. במובן הזה, אנחנו חושבים שזה מאמר טוב לחגיגות". המילים המפרגנות הללו של עורכות הז'ורנל הן החלום הרטוב של כל אקדמאי, אלא שלהישג הזה הגיע מאמר שהוא בלוף אחד גדול.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

זה היה רגע השיא בתעלול של ג'יימס לינדזי, הלן פְּלָאקרוֹז ופיטר בּוֹגוֹזיאן, שרצו לחשוף את חולשתם וצביעותם של מדעי הרוח. זמן רב הם הסתובבו בתחושה שיש דברים שמותר ואסור לטעון במחקרים שנוגעים לקבוצות מיעוט חלשות כמו נשים ולהט"בים, ובמחקרי גזע; שהמחקר האקדמי, שהתיימר להיות המקום שבו מתווכחים על זכויות אדם ומנהלים משא ומתן על החברה שאנחנו רוצים להיות, נהפך למקום צר אופקים וקונפורמיסטי שבו יש מקום לדעות מסוימות מאוד; שככל שאתה מתלונן יותר על קיפוח של קבוצת מיעוט אתה מצליח יותר. לכן הם כינו את תחומי המחקר האלה "מדעי המרמור" (Grievance Studies).

הם לא רצו סתם לטעון את הטענה שלהם, לכן החליטו להוכיח אותה בכלים של מדע טוב. במשך שנה, עד הקיץ האחרון, הם כתבו 20 מאמרים אקדמיים (בממוצע מאמר אחד כל 13 יום) ושלחו אותם לפרסום בז'ורנלים שמדורגים הכי גבוה בתחומם. ההצלחה שלהם מרשימה בכל קנה מידה: בתוך שנה התקבלו שבעה מאמרים לפרסום, מהם ארבעה פורסמו בפועל ושלושה המתינו לתורם. כדי לספק פרופורציה: בהרבה אוניברסיטאות אמריקאיות פרסום של שבעה מאמרים במשך שבע שנים מספיק כדי לקבל קביעות. ללינדזי, פלאקרוז ובוגוזיאן היו עוד שבעה מאמרים שכבר נכנסו לתהליך ההערכה של הז'ורנלים כשהניסוי נפסק. רק שישה נפסלו לחלוטין לפרסום.

אחד המאמרים הציג מחקר שטוען שאם גברים יאוננו באמצעות חדירה אנאלית הם יהיו פחות טרנס־פוביים ויותר פמיניסטיים. לא מאמינים? הוא פורסם בז'ורנל “Sexuality & Culture”. במאמר אחר, שהתקבל ל־”Affilia”, ז’ורנל לעבודה סוציאלית וביקורת פמיניסטית, הם שכתבו חלק מ"מיין קאמפף", המניפסט הפוליטי של אדולף היטלר, וטענו שניתן לסתור פמיניזם ניאו־ליברלי באמצעות פמיניזם שמאחד נשים סביב הקורבנוּת שלהן. במחקר נוסף שכתבו נטען שנורמות תרבותיות דכאניות גורמות לחברה להעריץ בניית שרירים ולבוז לבניית שומן, והוצע בו המושג Fat Bodybuilding לתיאור הספורט המקצועי של בניית גוף שמן. הרעיון התקבל והמאמר פורסם בז'ורנל “Fat Studies”.

פלאקרוז ולינדזי דומעים מרוב צחוק למקרא התגובות (מתוך סרטון שהעלו). המבקרים כינו את אחד המחקרים "תרומה חשובה לגיאוגרפיית חיות פמיניסטית", צילום:( youtube(Mike Nayna פלאקרוז ולינדזי דומעים מרוב צחוק למקרא התגובות (מתוך סרטון שהעלו). המבקרים כינו את אחד המחקרים "תרומה חשובה לגיאוגרפיית חיות פמיניסטית" | צילום:( youtube(Mike Nayna פלאקרוז ולינדזי דומעים מרוב צחוק למקרא התגובות (מתוך סרטון שהעלו). המבקרים כינו את אחד המחקרים "תרומה חשובה לגיאוגרפיית חיות פמיניסטית", צילום:( youtube(Mike Nayna

המאמר על תרבות האונס של כלבים הוא כנראה ההצלחה הגדולה שלהם - כלומר, הרגע שבו היה להם ברור שרע מאוד שהוא הצליח ושהמחקר צר אופקים וחד־צדדי. צריך להבין: המחקר טען שפארקי כלבים הם חללים סלחניים לאונס ושיש בהם תרבות אונס תוקפנית של "הכלבה המדוכאת". אחת המסקנות היתה שיש לאמן גברים עם קולר ורצועה כמו כלבים, כדי ללמדם להפסיק להתנהג באלימות. על הרעיון המופרך הזה היתה חתומה "הלן ווילסון", אקדמאית לא קיימת ממכון מחקר מומצא, שמעולם לא תצפתה על 10,000 כלבים בגינות ציבוריות בפורטלנד ולא בדקה ("בנימוס", הבטיח המחקר) את איברי המין שלהם.

אף על פי כן, המאמר זכה לשבחים משני הקוראים־המעריכים שלו. בז'ורנלים אקדמיים שמכבדים את עצמם, מחקר שמוגש לפרסום עובר קריאה אנונימית על ידי אנשי אקדמיה שמתמחים בנושא. אלו מעבירים משוב מפורט ובסופו המלצה אם לפרסם את המאמר כפי שהוא, לפרסם אותו אחרי תיקונים או לדחות אותו לגמרי. הקוראים של המאמר על תרבות האונס בפארקי הכלבים התלהבו מאוד: "זהו מאמר עוצמתי, חדשני, עשיר בניתוח וכתוב היטב", כתב הקורא הראשון, שגם כינה את המחקר "אינטלקטואלי" ו"מרגש". הקורא השני סבר שהמאמר יהיה "תרומה חשובה לגיאוגרפיית חיות פמיניסטית", מה שזה לא אומר. ולא רק שהמאמר פורסם והוכתר כאחד הטובים ב־25 שנות הז'ורנל - "הלן ווילסון" הוזמנה להעריך בעצמה עוד ארבעה מאמרים אחרים שהוגשו לפרסום בז'ורנל.

"לחוקרי מדעי המרמור יש השפעה עצומה בתרבות שלנו, ומדעי המרמור מאפשרים לבריונים האלה לומר לכולם על מה ואיך לחשוב, מי גזען שחושב באופן לא נכון, מי סקסיסט כי הוא לא מסכים איתם. אני חושב שלכולם נמאס מזה", אומר ג'יימס לינדזי בראיון ל"מוסף כלכליסט". "משהו השתבש באוניברסיטאות, ומדעי המרמור מכריחים את כולם לאמץ את תפיסת העולם שלהם, שהיא לא מדעית ולא קפדנית.

"הפרויקט שלנו מראה שיש סיבות להיות ספקנים לגבי מחקרים כאלה. זה שהצלחנו לפרסם שבעה מחקרים נחותים, אבסורדיים, לא אתיים ומוטים־פוליטית בז'ורנלים מכובדים לא אומר שהאקדמיה מושחתת, או שכל מי שחוקר ג'נדר, גזע, מיניות ומשקל מושחת. אבל לא היינו אמורים להצליח להכניס אף אחד מהמאמרים הנוראיים האלה לז'ורנל בעל מוניטין - שלא לדבר על שבעה, שהם קצה הקרחון. נהפכנו למומחים בתחום ויכולנו לקחת חלק בתהליך שמרחיק את ייצור הידע ממחקר קפדני, הגיוני ומבוסס אמפירית".

"ערבוב של עלבון וציטוטים"

לינדזי, פלאקרוז ובוגוזיאן חולקים ליברליות מחשבתית, אך מגיעים מעולמות תוכן שונים: לינדזי הוא דוקטור למתמטיקה ובעל רקע בפיזיקה, שכתב ארבעה ספרים וכותב למגזינים כמו “טיים” ו”סיינטיפיק אמריקן”. פלאקרוז היא בוגרת מדעי הרוח שמתעניינת בכתיבה דתית משלהי ימי הביניים על נשים, ועל ידי נשים, ובמקביל משמשת העורכת הראשית של המגזין הדיגיטלי Areo. בוגוזיאן הוא פרופ' לפילוסופיה (ללא קביעות) באוניברסיטת פורטלנד סטייט, שמתמקד בחשיבה ביקורתית ומוסרית. בתור היחיד שמתפרנס מהאקדמיה הוא עלול למצוא את עצמו בלי עבודה בעקבות התעלול שלהם. בינתיים זה לא קרה.

"זה שהצלחנו לפרסם שבעה מחקרים נחותים, אבסורדיים, לא אתיים ומוטים־פוליטית בז'ורנלים מכובדים לא אומר שהאקדמיה מושחתת, או שכל מי שחוקר ג'נדר, גזע, מיניות ומשקל מושחת. אבל לא היינו אמורים להצליח להכניס אף אחד מהמאמרים הנוראיים האלה לז'ורנל בעל מוניטין"

בשבוע האחרון הם היו מהאנשים המחוזרים ביותר בארצות הברית. התעלול שלהם עבד היטב, עד שכמה עיתונאים עשו את העבודה שעורכי הז'ורנלים המדעיים כשלו בה: הם תהו מי האקדמאי המופרע שמציע לרתום גברים ברצועות וקולרים כמו כלבים כדי לנכש מהם התנהגות אגרסיבית. מפרסומים קטנים הסיפור זלג לפרסומים גדולים יותר, עד ש”וול סטריט ג'ורנל” חיפש ולא מצא את "הלן ווילסון" - והשלישייה החליטה שלא להפוך תעלול אקדמי לשקר בוטה. הם הפסיקו את הניסוי, ובשבוע שעבר פרסמו ב־Areo, המגזין שפלאקרוז עורכת, כתבת ענק שבה תיארו את הפרויקט ומסקנותיו. סרטון שהעלו, חלק מסרט תעודה שהם מצלמים על הניסוי, מציג את הרגעים הקומיים שבהם הם קוראים בתדהמה מיילים אוהדים ומשתפכים על המחקרים הלא־מוסריים שהמציאו (bit.ly/GrievanceVid).

הסיפור שלהם שרף את טוויטר ואת העיתונות העולמית בשבוע האחרון, ובכל זאת בשבוע המטורף הזה הם מצאו זמן גם לדבר עם "מוסף כלכליסט". "רצינו לראות מה נוכל לפרסם ומה נצטרך ללמוד לעשות כדי שהמחקרים שלנו יתפרסמו, והשגנו את המטרה הזו", מסביר לינדזי את מטרת הפרויקט. "למדנו איך לגרום למאמרים להתפרסם, ומה נדרש כדי שהם יעברו את תהליך הביקורת האקדמי".

ומה הסוד? איך גורמים למחקר להתפרסם?

"הסוד הוא ליצור ולזייף בעיות בכיוון שכבר הטריד חוקרים, ושכל המבקרים הולכים בהן לאותו כיוון. במקום להפגין רצינות אינטלקטואלית, את צריכה לנווט בתוך שורת כללים שמטים את השיח להיעלבות: למשל, האם את מדברת באופן הנכון על טרנסג'נדרים? האם אתה ממצב את עצמך נכון כאדם לבן? הטריק הוא לעשות דה־הומניזציה לפריבילגיה באופן עקבי ככל האפשר, ולהישען על תיאוריה שמאפשרת לעשות זאת בדרך 'אקדמית'. המחקרים שלנו היו מוזרים וגרועים בכוונה, אבל השתלבו באופן כמעט מושלם עם מחקרים אחרים מאותן דיסציפלינות.

"השיטה שלנו היתה להתחיל ממסקנה נוראית: למשל, במאמר עם הכלבים התחלנו מהמסקנה שגברים הם כמו כלבים, ואז עבדנו לאחור ומצאנו שהספרות הקיימת מסוגלת לתמוך בטענה הזו. עוד דוגמה מעולה היתה שרצינו להראות שיש בעיה חמורה בחינוך. זה משהו שצריך להטריד את כולם, כי משם מתחילה התרבות שלנו. אז כתבנו מאמר שטוען שגברים לבנים פריבילגים בקולג' צריכים לחוות תיקון על ידי זה שיושיבו אותם על הרצפה, יכבלו אותם בשרשראות ויאסרו עליהם לדבר — ו־’Hypatia’, ז'ורנל פילוסופיה פמיניסטי, קיבל את הרעיון בחום".

הנה עוד דוגמאות לרעיונות מטורפים ולא מוסריים שסביבם הם חרטטו מחקר שברוב המקרים עבר את ביקורת האיכות של "מדעי המרמור". למשל, הם טענו שכאשר גבר מאונן באופן פרטי ומפנטז על אשה ללא הסכמתה ובלי שהיא יודעת, הוא פוגע בה מינית; אסטרונומיה נחשבת מדע גברי ומערבי, אז אפשר לתקן אותה ולהוסיף לה אסטרולוגיה פמיניסטית וקווירית — הרעיון הזה התקבל והמחברת הפיקטיבית, ד"ר מריה גונזלס, התבקשה לערוך כמה תיקונים לקראת פרסומו. במחקר שערורייתי נוסף הם טענו שגברים נוהגים לפקוד בתדירות גבוהה מסעדות כמו Hooters, שבנו את המוניטין שלהן על מלצריות גדולות חזה, בגלל נוסטלגיה לגבריות אותנטית שבה הגבר הדומיננטי נהנה מכיבושים מיניים. המחקר נשען על נתונים מפוברקים לגמרי, מה שלא מנע מעורך הז'ורנל “Sex Roles” לכתוב למחבר, ריצ'רד בולדווין (פרופ' אמריטוס מפלורידה שהתיר לשלושה לעשות שימוש בשמו), שמאמרו הוא "תרומה חשובה לתחום" - ולפרסם אותו.

"ככל שהתקדמנו הבנו שכמעט כל דבר יעבוד, כל עוד הוא נופל לתוך הזרם המוסרי העיקרי ומפגין הבנה של הספרות הקיימת", הם מסבירים. "כלומר, אם רק נתאים את הספרות הקיימת באופן המתאים - ותמיד יש ציטוט שמאפשר את זה - נוכל לומר כל דבר אופנתי או פוליטי שנרצה. תמיד עסקנו באותן שאלות בסיסיות: מה אנחנו צריכים לכתוב ומה אנחנו צריכים לצטט כדי שהטירוף האקדמי הזה יתפרסם כמחקר".

 , צילום: MikeNayna צילום: MikeNayna  , צילום: MikeNayna

זה גם מדאיג. זה אומר שנוצרו שרשראות של מחקרים שמצטטים מחקרים רעועים ובונים איזשהו רעיון שאין לו שום בסיס אמיתי.

פלאקרוז: "זה מראה איך השחתת הידע מבוססת על בניית רעיונות שגויים מלכתחילה, שממשיכים אותם לכיוונים לא נכונים, ומקבלים מבנה שלם של מחקר רעוע. מאמר נורא אחד מתפרסם ואז עוד מאמר מתבסס עליו, ועוד אחד ועוד אחד - ונוצר כל המבנה הזה ללא יסודות, שאנשים מציגים באופן לא ביקורתי. ואם תנסי לטעון משהו אחר יאמרו לך שאת הולכת נגד שנים של מחקר", היא נאנחת.

"שיקרנו כדי למתוח ביקורת"

כשהפרויקט יצא לאור בשבוע שעבר, רבים בירכו אותם על האופן הבהיר שבו הם הוכיחו את צרות האופקים של "מדעי המרמור" והסכימו שזה רלבנטי גם לאנשים שלא קראו מאמר אקדמי מימיהם, זאת מפני שז'ורנלים שמפרסמים מחקרים אחרי הערכת עמיתים הם סטנדרט הזהב של יצירת ידע, וכל מה שעומד ברף הגבוה הזה זולג ליומיום שלנו ונהפך לרעיון מקובל. כמה מתסכל לחשוב שאנחנו עלולים לאמץ תפיסות עולם נחושות שמבוססות על כלום. תומכי הניסוי של השלושה נענו לקריאה לאמץ בטוויטר את ההאשטאג TheyDontSpeakForMe# כקריאה נגד מדעי המרמור שאינם מייצגים אותם.

מנגד, גם ביקורת לא חסרה: טענו שהז'ורנלים שבהם המאמרים התקבלו לפרסום אינם הקרם־דה־לה־קרם (אם כי בתחומי נישה ותתי־דיסציפלינות כמו "גיאוגרפיה פמיניסטית" אין הרבה אופציות); שהם נטפלו לילד החלש בכיתה, מדעי הרוח, ושלא היו מצליחים לעבוד על מדעים "קשים" יותר כמו ביולוגיה או כלכלה; שהאקדמיה מושתתת על אמון שלפיו איש אינו מנסה לרמות את עורכי הז'ורנלים, ושמעריכי המאמרים אינם חוקרים פרטיים; שהשקרים שלהם אינם מקנים להם פריבילגיה לבקר אחרים.

לינדזי התייחס להיבט האתי בראיון אחר: "זו כנראה הפרה של הנורמות האקדמיות, אבל כדי לבקר את התחום באופן אמין, נאלצנו להשתמש בפסבדונים. מצד אחר, כש’וול סטריט ג'ורנל’ נהיה מעורב הבנו שאם נמשיך, נגלוש לזיוף ונחצה את הגבול. אני מבין שמחקר אקדמי נשען על אמון, אבל מערכת הערכת העמיתים תוכננה כדי לנכש החוצה מחקר רע. אף על פי שניצלנו את האמון הזה, המאמרים שהגשנו היו צריכים להיות מזוהים ככוזבים בגלל הנתונים המגוחכים, הטיעונים המוטעים או המתודולוגיה הלא־הגיונית".

הפרויקט, כאמור, נפסק באמצע. "היו מאמרים שתכננו להוציא בינואר־פברואר ואחרים שהמתינו להערכת עמיתים", אומר בוגוזיאן, ומפציר בכל אחד מהקוראים לגשת לגוגל דרייב, שבו מתפרסמים המאמרים (bit.ly/GrievanceStudies), ולהחליט בעצמו אם הם ראויים. הם מאמינים שמתוך 20 מאמרים שכתבו, הם יכלו להגיע לפרסום של 10–12. זו כמות מבורכת עד בלתי אפשרית עבור אקדמאים שממש עושים את עבודתם ולא ממציאים אותה.

ביקורת אחרת היתה פוליטית. הטיחו בהם שהם חלק מתעלול של השמאל הפוליטי האמריקאי, אך באותה נשימה הימין אימץ אותם, מאושר מכך שחשפו את ערוותם של האקדמאים השמאלנים האלה. פלאקרוז אמרה בראיון שמה שהם עשו "זה התגובה הטבעית אם אתה מרגיש שהקבוצה שלך עושה משהו שגוי: לטפל בזה מבפנים", כך שאין קבוצה פוליטית שמרוויחה ואחרת שמפסידה מהניסוי. כך גם לגבי מימון הפרויקט, שהגיע מתורמים אנונימיים מכל הספקטרום הפוליטי, מימין ובעיקר משמאל. "השאלה הרלבנטית היא אם הכסף הזה השפיע על העבודה שלנו, והתשובה היא לא", אומר לינדזי. "למממנים לא היתה שום שליטה יצירתית, הם לא נתנו לנו שום כיוון ולא ציפו לדבר פרט לכך שנסיים את הפרויקט".

המו"לים מגמגמים

בראש שורת הזועמים והנעלבים ניצבים עורכי הז'ורנלים שקיבלו לפרסום את המאמרים. המאמרים שכבר פורסמו נמחקו מאתרי הז'ורנלים, או שפורסמו עליהם אזהרות עד שייגמרו הבדיקות הפנימיות. העורכים מסרו לעיתונות תגובות כועסות ומגומגמות. "הכותב השקיע עבודה רבה והנושא מעניין. אני מופתעת שהם כתבו את זה כבדיחה, זו האשמה רצינית", אמרה ל”וול סטריט ג'ורנל” אסתר רוטבלום, עורכת “Fat Studies”. בחברת טיילור אנד פרנסיס, מו"ל הז'ורנל שקיבל את המאמר על תרבות האונס של הכלבים, פתחו בבדיקה ומשכו את המאמר מהתיעוד האקדמי.

ניקולאס מצה, עורך “Journal of Poetry Therapy”, נשמע אכול חרטה. הז'ורנל שלו פרסם מאמר שהוא מונולוג פואטי ומריר של פמיניסטית גרושה. רובו הופק ממחולל שירים שהשלושה הוסיפו לו מסרים אופנתיים כמו מחשבות על סיפוק עצמי. הטקסט כולו נכתב בפחות משש שעות והתקבל לפרסום כפי שהוא. מצה אמר ל”וול סטריט ג'ורנל” שהמאמר עבר הערכת עמיתים עיוורת והביע חרטה על כך שלא התאמץ לאמת את זהות הכותב. הוא סיפר שנדרשו שנים לבנות את אמינות הז'ורנל, שכעת מתרסקת. "אני יכול להבין איך אפשר לשטות בז'ורנלים ובעורכים כמוני", הודה.

העורכים או הז'ורנלים השיבו לכם אישית?

לינדזי: "היתה תגובה מועטה מאוד מצדם עד עכשיו. ‘Gender & Society’, הז'ורנל הגדול בעולם בחקר ג'נדר, דרש שנתנצל ואני הבהרתי שלא נתנצל: אנחנו בחנו את המערכת, הם אלה שקיבלו או דחו את המאמרים שלנו, ו־’Gender & Society’ דווקא דחו את המאמר ששלחנו, אז כל הכבוד להם. אבל אחרים לא: ‘Gender, Place and Culture’, שפרסמו את מאמר האונס של הכלבות, הודיעו שישנו את המדיניות שלהם כדי למזער את הסיכוי שכותב פיקטיבי יעבור את הסינון שלהם. זו בדיוק התגובה הלא־נכונה, כי היא לא משנה את פרקטיקות המחקר שפעלנו לחשוף.

"מדעי המרמור השחיתו את ייצור הידע בתחומי המחקר שלהם. פרקטיקות המחקר הפגום מטפטפות בכבדות לתחומים אחרים כמו חינוך, עבודה סוציאלית, מדיה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה, והן עלולות להמשיך להתפשט, לחתוך תחת הלגיטימיות והמוניטין של האוניברסיטאות, ולהקצין את מלחמת התרבות".

מה הייתם רוצים שיקרה בעקבות הניסוי שלכם?

"אנחנו מקווים שתהיה רפורמה באקדמיה, אבל האוניברסיטאות הן שצריכות להחליט לגבי זה.

"מה שיותר חשוב הוא שהרעיונות האלו מחלחלים ונמצאים בכל מקום בתרבות שלנו, ולכן חשוב שאנשים מחוץ לאקדמיה שמתנגדים לרעיונות האלה יאמרו שהמחקר הזה לא מייצג אותם. יהיה נהדר אם נשים וקבוצות מיעוט יסתכלו על האנשים שטוענים שהם מדברים בשמן, ויאמרו, 'אתם יודעים מה? הם לא מייצגים אותי ואת איך שאני חושבת'".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות