חמש הערות על הניצחון של הנבחרת על סקוטלנד

 1. כדורגל באצטדיון ריק זה לא זה

לאף אחד לא הייתה ציפייה לראות את סמי עופר מלא במשחק הזה. הפתיחה ברגל שמאל של עידן אנדי הרצוג וחוסר האמון בנבחרת שנמשך מהקמפיינים הקודמים הם לא בדיוק הדברים שמושכים את הקהל ליציעים. יחד עם מחירי כרטיסים גבוהים ושעת משחק מאוחרת נגד נבחרת לא ממש אטקרטיבית (בכל זאת, סקוטלנד - לא אנגליה), אצטדיון סמי עופר היה כמעט שומם במשחק הזה.

כ-10,000 צופים הגיעו לאצטדיון וההתאחדות תצטרך לחשוב היטב – האם יש דרך שתגרום ליותר אוהדים להגיע או שאולי צריך לוותר על אצטדיון סמי עופר הגדול יחסית כמגרש ביתי של נבחרת ישראל.

2. מאמן ישראל בגרמנית

לפני המשחק היו לא מעט דיבורים על כך שאנדי הרצוג נראה מנותק או לא פעיל מדי על הקווים. סבב משחקים שני עם השחקנים הספיק לו כדי להבין הרבה יותר טוב מה השחקנים צריכים. הוא תיקשר יותר עם השחקנים והפעם בדרך מעניינת, לא מעט שיחות עם מואנס דאבור וטאלב טוואטחה שהתנהלו באופן מפתיע בגרמנית וכנראה אפשרו לו להעביר את המסרים בצורה חדה יותר.

בדקות הסיום, בהן נבחרת ישראל פתאום הורידה הילוך, נראה היה שהוא יוצא מהכלים. הרצוג נראה עצבני וזרק את הז'קט לכיוון הספסל. במסיבת העיתונאים אחרי המשחק הוא הסביר את זה בצורה מדויקת: "אחרי דקות שבהן הורדנו את הקצב והסקוטים התחילו לשלוט במשחק, הרגשתי עצבני. עכשיו, כשאנחנו אחרי המשחק, הכל בסדר". כך, גם ברגעים הכועסים יותר שלו, כנראה שהרצוג כבר מצליח להבין מי השחקנים שעומדים מולו.

3. הבמה שלך יא מואנס

יכול להיות שכל מה שמואנס דאבור היה צריך זה להיות במרכז הבמה. כל עוד ערן זהבי או תומר חמד היו על המגרש, דאבור תמיד נראה כמו מי שמשחק לצידם אבל מתקשה להתמודד עם שניים מהשחקנים המובילים של הכדורגל הישראלי.

ישראל נגד סקוטלןנד | צילום: ראובן שוורץ

מול סקוטלנד, דאבור "נאלץ" לעבוד עם שחקנים שעל הנייר נחשבים לפחות כוכבים, בן שהר במחצית הראשונה ודיא סבע במחצית השנייה. זה עבד, ועבד לא רע, כשהוא הציג מעט מהיכולת שלו כשחקן זלצבורג. אמנם הפעם זה נגמר בלי שער, אבל דאבור פתאום הראה שהוא יכול לשחק טוב גם בנבחרת.

אולי זה השלב שבו הנבחרת צריכה להתחיל את המעבר לקראת העידן שבו דאבור מוביל את הנבחרת. ממה שראינו במשחק הזה, בשביל שהנבחרת תהיה של דאבור, נראה בהחלט שהיא פשוט צריכה לחשוב ולהיות כזאת.

4. מהפך ראשון בעשור

במשך לא מעט שנים היה נהוג לדבר על האופי של הנבחרת. השריקה לפנדל והשער בדקה ה-25 נראו ככאלו שמטלטלים את הסביבה, וכמעט בצדק. עשור שלם עבר מאז הפעם האחרונה שנבחרת ישראל הצליחה לעשות מהפך. מאז ניצחון החוץ על מולדובה בספטמבר 2008, ישראל נקלעה 17 פעמים לפיגור 1:0 במשחקים רשמיים ואף אחד מהם לא הסתיים בניצחון.

משהו שונה קרה בחיפה. פתאום הנבחרת נראתה לוחמת יותר, בטוחה יותר ומבינה שהכל בידיים שלה. הנבחרת המשיכה לרוץ ולתקוף גם בשלבים מאוחרים של המשחק. טאלב טוואטחה, שרץ הלוך ושוב מההגנה להתקפה, הוחלף בדקה ה-76 ולא היה קשה לראות עד כמה הוא הקריב למען הניצחון הזה כמו כל יתר חבריו.

מאנוס דאבור | צילום: אורן אהרוני

5. ערבוב שמח

ואי אפשר להתעלם מאחד הדברים העיקריים במשחק הזה. חמישה שחקנים לא-יהודים שותפו במשחק, בדיוק כפי ששותפו במשחק מול אלבניה, דבר שמעולם לא קרה לפני הקמפיין. כשארבעה מתוכם משחקים בחו"ל והחמישי הוא מלך השערים בישראל בעונה שעברה וכיום משחק באלופת המדינה, המקום שלהם בנבחרת בכלל לא מוטל בספק.

כשהשיח בסביבה נשמע לעיתים אחרת, כזה שפחות מקבל את הערבוב בין יהודים לערבים בתוך המדינה, טוב לראות שנותרו עדיין חלקות אלוהים קטנות בהן הדו קיום מקבל משמעות אחרת.

לשמחתם של אוהדי הכדורגל בארץ, בדבר הזה אף לא מעז לגעת. כמה טוב שכולם סיימו את המשחק הזה עם ניצחון.

הכותב הוא מייסד BabaGol ומומחה לכדורגל מזרח תיכוני