האם "חתול הרחוב" אפי נוה יאבד את עולמו?

אפי נוה מוביל כראש לשכת עורכי הדין את המאמץ לדילול שורות המקצוע באמצעות העלאת רף הקושי בבחינות ההתמחות. המקרה שלו, בו נחקר בחשד שניסה להכניס לארץ את בת זוגו מבלי להחתים את דרכונה, יכול לתרום לבחינה הבאה שאלה מעניינת ומאתגרת במיוחד: האם ראש הלשכה יכול לכהן בתפקידו לאחר שעבר על החוק? ענה על השאלה בהינתן שלושת המצבים הבאים: הוא הורשע, הוא זוכה, הוא לא הועמד לדין במסגרת "הסדר מותנה".

נוה באמצעות פרקליטו, בועז בן צור, חותר לאפשרות השלישית, המורכבת מבין השלוש. הנימוקים המרכזיים הן נסיבות העבירה, מניעיה ובעיקר היעדר הפגיעה באינטרס הציבורי. בעבירות כניסה לישראל, שני האינטרסים המרכזיים שהמדינה מבקשת להגן עליהם הם הביטחוני והתעסוקתי – למנוע כניסת מפגעים ומבקשי עבודה לא חוקיים. בסיפור של נוה הפגיעה היא לכל היותר ב"תקינות המרשם", כלומר שיבוש פרוצדורלי של רשימת הנכנסים והיוצאים בשערי המדינה.

וישנו המניע. נכון, למניע יש משקל קטן בדיון הזה, ובכל זאת יש בו כדי להשליך על חומרת המעשה ובעיקר הגנאי המוסרי שניתן להדביק לו. נוה וזוגתו היו נתונים מזה זמן למעקב של חוקרים פרטיים שתיעדו את כניסתם ויציאתם מישראל. לטענתם, באמצעות חדירה בלתי חוקית למחשבי משרד הפנים. כנראה, על רקע מאבק הגירושין הקשה והמכוער שמתנהל בין נוה ופרודתו. אלא שפעם אחזה בו ובזוגתו במעופם לבילוי המשותף תבהלה ששיבשה את שיקול הדעת והניבה את הניסיון האווילי להערים על אמצעי הביקורת, דווקא באחד המקומות המאובטחים והמצולמים ביותר.

מבחן בוזגלו הפוך

אחד הקלפים החזקים של נוה היא מדיניות העמדה לדין במקרים דומים של עבירות קלות על חוק הכניסה לישראל: העמדה לדין רק בפעם השנייה או השלישית. אלא שכאן עומד לו לרועץ מבחן בוזגלו ההפוך. אילו היה מדובר ב"אדם רגיל" ובנסיבות דומות, זה היה נגמר ללא העמדה לדין. אבל, כשמדובר בראש וראשון לעורכי הדין, לקציני בית המשפט, נצבעים השיקולים בגוון מחמיר יותר. הפרת חוק אינה יכולה להיות אופציה או פתרון למצוקה שנקלע אליה ראש לשכת עורכי הדין. במיוחד כשלא מדובר בהתגוננות מפני סכנה מיידית שיוצרת את "הגנת הצורך".

במצב הזה, הפתרון המתבקש הוא הסדר מותנה תמורת פרישה מראשות הלשכה. נוה ינסה למזער את הנזק – הסדר מותנה תמורת פרישה מהוועדה לבחירת שופטים, ולגבי ראשות הלשכה – שיחליטו עורכי הדין בקלפי.

אפשרות נוספת היא כמובן כתב אישום. הפרקליטות עשויה להתעקש על כך, למרות שאת "בוזגלו" לא הייתה מעמידה לדין (פעם ראשונה, היעדר פגיעה באינטרס ציבורי מהותי) בגלל החשש לתגובה ציבורית-תקשורתית שמונעות מהעוינות שצבר נווה, עוינות שאת שורשיה כדאי לנתח ולהבין.

נוה השתלט על לשכת עורכי הדין בסדרת מהלכים שנשזרו בהם תבונה פוליטית, עורמת רחוב, והיעדר מעצורים שגובל לעתים בבריונות. עוד כראש ועד מחוז תל אביב בנה לשכה מקבילה, ולמעשה ביצע "פוטש"' בראש הלשכה המכהן דורון ברזילי. נוה איחד את כל מחוזות הלשכה נגד הראש. למשל, כשהקים מוסדות מקבילים ככנס שנתי ומרכזי השתלמות, וכך כשהתנגד למשוב השופטים שיזם ברזילי. המהלך העביר לצדו את השופטים שצידדו בו ובהמשך בבחירתו בהתלהבות יוצאת דופן. מצד שני, במתקפה שהוביל על השופטת ורדה אלשיך, בפרשת תיקון הפרוטוקול, הבהיר נוה לשופטים שהוא לא בכיסם. בתכנית "עובדה" הוא אף גרם להלבנת פנים פומבית של השופטים, כששיתף פעולה בהקלטת שופטים שמתרפסים לפתחו בכנס אילת. ב"בריתה" שערך לבתו עלו אליו לרגל שופטים המועמדים לקידום. בשני המקרים – לאחר שידור עובדה וה"בריתה" - נדרשו הנחיות חדשות לרכך ולמנוע את ההתגפפות והחנופה מצד השופטים לראש הלשכה הכריזמטי.

אלא שהוא, בסופו של יום, העדיף את הפוליטיקאים כבעלי בריתו המרכזיים. את שר האוצר משה כחלון ובעיקר את שרת המשפטים איילת שקד. השניים, יחד עם כחלון, נטרלו את שליטת שופטי העליון בוועדה לבחירת שופטים. הנשיאה מרים נאור חרקה שיניים אבל העדיפה להצטרף לצמד חמד הזה, כדי לבלום ככל שניתן יוזמות מרחיקות לכת נגד בית המשפט העליון. המחיר היה במינויי השופטים בכל הערכאות, שם התחלקו בעיקר השלל שקד ונוה.

מעוז נוסף עליו השתלט נוה הוא היועץ המשפטי לממשלה. נוה, באמצעות נציגו בוועדת האיתור, תמך בבחירתו של אביחי מנדלבליט וחלק לו כבוד, גיבוי ותמיכה. מנדלבליט גמל לנווה בהוקרת תודתו העמוקה שמתבטאת בין היתר בהתייצבות לכל כנסי הלשכה והרעפת שבחים חמים על כבוד האכסניה והעומד בראשה - טרמינולוגיה מקובלת על מברכים דתיים. זו הסיבה שמנדלבליט מנוע מלקבל את ההחלטות בעניינו של נוה. כרגע, המשא ומתן הוא מול פרקליטת מחוז מרכז רחל אבישר-אבלס ובהמשך מול פרקליט המדינה שי ניצן.

הסכסוכים הקולניים

בצד מיצובו לצד שרת המשפטים, נשיאת העליון והיועץ המשפטי כחבר ברביעייה המובילה של המשפט הישראלי, מעמד שראשי הלשכה לא זכו בו מאז ימיהם של אמנון גולדנברג ודוד ליבאי, השכיל נווה להסתכסך ולהסתבך עם כמה מהדמויות הצבעוניות והקולניות בסביבה: עו"ד ברק כהן, עו"ד חיים שטנגר והעיתונאית שרון שפורר. עליהם דרך בדרכו לצמרת, בהם הוא נפגש כעת בדרכו למטה. והם מחכים לו שם בסכינים שלופות.

ואם הזכרנו את הדמיון לגולדנברג וליבאי, צריך לדבר על ההבדלים. ראשית, נוה רחוק משיעור קומתם המקצועי-משפטי ובעיקר הוא רחוק מגינוני ההתנהלות, התרבות והשיח שאיפיינו אותם. לנוה יש פה גדול ופילטרים קטנים. הוא אפילו גאה בגילוי הלב שלו. כך הטיח את דעתו במפקחת על שוק ההון דורית סלינגר, "המפקחת הגרועה ביותר", בהזדמנות אחרת דיבר על הארוחות המשפחתיות המשותפות עם שקד, ואיך פיתו השניים את נאור להצטרף.

הזחיחות הזו, הצטרפה לתבהלה ולטפשות שאחזו בנוה וזוגתו בשערי נתב"ג. הניסינות להציג התנהלות זו כשחיתות פלילית מהמעלה הראשונה ניזונה ממטעני ומשקעי הטינה שנצברו כלפי נוה. בגלל דורסנותו, בגלל השימוש שהוא עושה בתביעות דיבה-השתקה, ובגלל התמיהה-קנאה: "איך הפרחח הזה פילס דרכו לצמרת", צמרת ששמורה לראשי לשכה כגולדנברג וליבאי. משהו כאן לא בסדר, ועכשיו ניתן להשיב את הסדר הזה על כנו.

אם אפי נוה יירד מהבמה הציבורית בגלל הסיפור הזה, יהיה בכך סיום טרגי, ויש שיראו בכך סיום טרגי-קומי, לקריירה מרשימה שנבנתה בידי "חתול רחוב" חצוף ושאפתן שמעולם לא נמנה על האליטות המשפטיות המסורתיות. כזה שאפילו ידע איך לבעוט בהן וגם לגייס אותן לצדו. וכל מעשה האמנות הזה עלול להתפייד בגלל רגע אחד של חולשת דעת בין שתי נשים - ולא בין השרה שקד והנשיאה חיות במקרה הזה.