כלכלת ממשלת נתניהו הרביעית: יותר קצבאות, פחות מסים, בלי רפורמות ועם גירעון ענק

הבוקר ייפתח כנס חדש בכנסת, כנס חורף 2018. לפי ההערכה הרווחת, הכנס הזה לא יאריך ימים.

בין אם ייקטע כבר בתחילתו ובין אם ראש הממשלה בנימין נתניהו יצליח לדרבן את השותפים ולהשלים את הכנס, דבר אחד ברור: ממשלת נתניהו הרביעית הגיעה לישורת האחרונה שלה. רגע לפני שהיא חוצה את קו הסיום, צריך להבין איפה הממשלה הזו הצליחה, באילו תחומים היא נכשלה ובאיזה מצב היא מעבירה את השרביט לממשלה הבאה - שלמרבה האירוניה תהיה כמעט זהה לזו הנוכחית, לפחות לפי הסקרים.

לבזבז, לבזבז, לבזבז

זמן קצר לאחר שנתניהו התמנה לשר האוצר ב־2003, הוא המציא את משל השמן והרזה, שממשיל את המגזר הציבורי לאיש שמן שיושב על כתפיו של המגזר הפרטי הרזה ומכביד עליו. שוב, למרבה האירוניה, הממשלה הרביעית של אותו נתניהו הזניקה באופן חסר תקדים את תשלומי ההעברה - הכספים שהיא מעבירה לאזרחים למשל דרך קצבאות.

הכוח המוביל מאחורי הזינוק בתשלומי ההעברה הוא שר האוצר משה כחלון, שהגיע למשרד על טיקט חברתי. זה שנים ארוכות שלא היתה בישראל ממשלה שהגדילה כל כך הרבה קצבאות: קצבת זקנה, קצבה לניצולי שואה, קצבה לקשישים עולים, קצבת הילדים השוטפת, חיסכון לכל ילד ותוספת של יותר מ־4.3 מיליארד שקל לקצבאות הנכים.

בנוסף, כחלון הוביל את העלאת שכר המינימום בשיעור של 23%, לרמה של 5,300 שקל בחודש - מהלך שצפוי להגדיל משמעותית את ההכנסה הפנויה של העשירונים הנמוכים.

לפי בנק ישראל, שיעור תשלומי ההעברה השוטפים במונחי תמ"ג הגיעו ב־2017 לשיא של 10% שאפיין את השנים 2003‑2007. ב־2018 ייתכן שתירשם עלייה נוספת, בעקבות פעימות נוספות של עדכון קצבאות הנכים וניצולי השואה.

בנוסף לקצבאות, נתניהו וכחלון חתומים גם על הגדלה משמעותית בתקציבים האזרחיים. תקציב הבריאות, למשל, זינק בין היתר בעקבות לחצים כבדים מצד סגן שר הבריאות יעקב ליצמן. עיקר הצמיחה בתקציב נובעת מעלייה של כחצי מיליארד שקל בסל הבריאות, לצד החלת פתרון שמנסה לתת מענה לבעיית הביטוח הסיעודי הממלכתי.

ההוצאה על האזרחים, לפחות ברמה העקרונית, היא דבר מבורך, אלא שכחלון ונתניהו פספסו הזדמנות אדירה. במקום להוציא את הכסף על רפורמות, שיכולות לעזור לחולל צמיחה ולהעניק לאזרחי ישראל חכות לשנים הבאות, הם שפכו אותו על ערימות של דגים.

הנדיבים הידועים

אחד המאפיינים הבולטים ביותר במדיניות הכלכלית של ממשלת נתניהו הרביעית היתה ההפחתה הדרמטית בשיעורי המסים. אין ספק שנתניהו וכחלון יהיו שמחים אם זה מה שאזרחי ישראל יזכרו מממשלתם בבואם לבחור פתק בקלפי.

משה כחלון שר האוצר ובנימין נתניהו ראש הממשלה | צילום: אלכס קולמויסקי

הפחתות המסים זכו להתנגדות גורפת מכלכלני בנק ישראל כבר בשלב הראשון - ובהמשך גם מפקידי האוצר. ולא בכדי, אלה היו הפחתות המסים הרחבות ביותר בישראל מאז המשבר הכלכלי של 2002.

רשימת המסים שעברו תספורת ארוכה מאוד: מע"מ, מס ההכנסה ליחידים, מס ההכנסה להורים, מס ההכנסה לחברות בכלל, מס ההכנסה לחברות יצואניות בפרט דרך החוק לעידוד השקעות הון, המס על דיבידנד לבעלי הון וגם מכסים. הכל מהכל ובשיעורים לא מבוטלים.

למרבה המזל - גם כזה צריך לפעמים - הפחתות המסים בקדנציה לוו בכמה אקזיטים שהעשירו את הקופה הציבורית, ובהם מכירת מובילאיי לאינטל ומכירת כתר פלסטיק לקרן BC פרטנרס. ועל האקזיטים ניתן להוסיף צמיחה כלכלית מהירה, לרבות עלייה ב־8.7% בתמ"ג העסקי מאז כינונה של הממשלה.

שילוב הגורמים הללו הוביל לכך שלמרות הפחתות המס הנרחבות, נרשמה דווקא עלייה בהכנסות המדינה ממסים. לא רק הצמיחה האירה פנים לרשות המסים, אלא גם הזינוק בתשלומי ההעברה לעשירונים התחתונים והעלאת שכר המינימום, שהתבטאו בעלייה בצריכה.

המדיניות הזו תרמה לצמיחה מוטת צריכה, סוג צמיחה שמיטיב עם קופת המדינה. כחלון, אופורטוניסט לא קטן, חיבק בחום גם את "תרגיל" חנינת מס דיבידנד, שהזרים עוד 11 מיליארד שקל לקופת המדינה. אלא שהתרגיל, שבמסגרתו ניתנה הנחה על שיעור מס דיבידנד למי שיקדים לשלם אותו, לא יחזור על עצמו בשנים הבאות, ובינתיים סייע להסתיר את החור בתקציב.

כחלון ונתניהו כל כך מכורים להפחתות ממסים שגם עתה, כשהגירעון חרג מיעד של 2.9% מהתמ"ג ונושק ל־3.4% - הם שוקלים הפחתות מסים נוספות.

בלי השקעות, בלי רפורמות

כאמור, ממשלת נתניהו הרביעית היתה יכולה להוציא את כל הכסף שהוציאה באופן שיחולל צמיחה. הדוגמא הבולטת: השקעת ענק בתשתיות תחבורה שיפחיתו את הגודש הבלתי נסבל בכבישי ישראל ויגדילו באופן דרמטי את הפיריון. השקעה כזאת לא ראינו בקדנציה וככל הנראה כבר לא נראה, על אף קיומן של תוכניות מגובשות ומוכנות לביצוע בתחום.

נתניהו וכחלון פספסו הזדמנות להשקיע בהכשרות מקצועיות, ברפורמות מבניות עמוקות כמו העלאת גיל הפרישה לנשים, בעידוד התחרות בתחבורה הציבורית ובעוד נושאים רבים שהיו יכולים להזניק את המשק קדימה. השניים סירבו בתוקף לשלם מחיר פוליטי על כל מטרה ארוכת טווח, כזו שפירותיה אינם נראים לעין הבוחר באופן מיידי.

כחלון כן קידם רפורמה בחברת החשמל, אך הדבר היחיד שהובטח בה היא שתושבי ישראל ישלמו לכמה מאות עובדי החברה 6 מיליארד שקל, בלי התייחסות אמיתית לטובת הצרכן. יתרה מזו, נתניהו הסכים לוותר על מאבקו בזכות השביתה בגופים גדולים למען הרפורמה השנויה במחלוקת.

גם הרפורמה בבנקאות, שעל הנייה נראית טוב, לא מבטיחה להביא לאזרח חיסכון אמיתי.

ומעל כל זה, המשק הישראלי ממשיך לסבול מרגולציית יתר, כפי שעולה שוב ושוב בשלל דו"חות, כמו למשל אלה של ה־OECD.

פופוליזם מעל הכל

יש צדק פואטי בכך שרגע לקראת סיום הקדנציה של הממשלה הזאת, נרשמת חריגה דרמטית ביעד הגירעון, שממילא היה גבוה מאוד יחסית למשק צומח שנמצא בתעסוקה מלאה.

הנתון הזה מייצר שורה תחתונה לא מחמיאה לצמד נתניהו־כחלון. השניים נקטו במדיניות פופוליסטית שהתרכזה בטווח הקצר וברווח הפוליטי המיידי - והפקירו את האינטרסים הלאומיים ארוכי הטווח. חלק גדול מהכספים שפיזרה, מתברר כיום, היה ללא כיסוי. הם נהנו מצ'ופרים פוליטיים במיידי, את החשבון ישלמו הדורות הבאים.

נתניהו וכחלון משאירים מאחוריהם משק פחות ערוך לטלטלה הבאה שתבוא - והיא בטוח תבוא, זו רק שאלה של מתי. אם אחרי הבחירות הבאות הם יקבלו לידיהם שוב את הפיקוד על הכלכלה הישראלית הם יגלו שהשאירו לעצמם מעט מאוד עם מה לעבוד.