הבמאי החם של הוליווד דמיאן שאזל מאכזב ב"האדם הראשון"

לפני קצת יותר משנה וחצי, ב־27 בפברואר 2017, דמיאן שאזל עשה היסטוריה כשבגיל 32 וחודש הפך לאדם הצעיר ביותר שזכה באוסקר על בימוי. הפרט הזה קצת נשכח כי כמה דקות אחר כך הפסיד הסרט של שאזל, "לה לה לנד”, לסרט ”אור ירח”, באחד הטוויסטים המפתיעים והמביכים בתולדות האוסקר, כשעל הבמה בשידור חי הוכרז שמו של הזוכה הלא נכון.

אבל בעוד העולם היה עדיין נתון בקדחת "לה לה לנד”, שאזל כבר היה עמוק בתוך סרטו הבא: סיפורו של ניל ארמסטרונג בדרכו להיות האדם הראשון שצועד על הירח. אולפני יוניברסל הציעו לשאזל את הפרויקט ב־2014 בעקבות הצלחת סרטו "וויפלאש”. שאזל כתב את השלד העלילתי של הסרט אבל העביר את מלאכת הכתיבה לג’וש סינגר ("ספוטלייט”, "העיתון”), שכתב את התסריט בזמן ששאזל ביים את "לה לה לנד”.

אחרי צילומי "לה לה לנד” ריאן גוסלינג הצטרף לסרט בתפקיד ארמסטרונג. "האדם הראשון” מתרחש בין 1969–1961 ועוקב אחרי ארמסטרונג, טייס ניסוי שמגויס לפרויקט ג’מיני של נאס”א, ואז ממשיך הלאה לפרויקט אפולו וברצף של צירופי מקרים נהפך למפקד אפולו 11, שנחתה על הירח ב־20 ביולי 1969.

בניגוד ל”הצוות המובחר” של פיליפ קאופמן מ־1983 ו”אפולו 13 של רון הווארד מ־1995 סרטו של שאזל מתמקד באישי ולא במיתי ובהירואי, ומציג נקודת מבט ריאליסטית ומחוספסת. הסרט ממוקד בזווית הראייה של ארמסטרונג — אפילו בלי הרגע שבו נועץ ארמסטרונג את הדגל האמריקאי על אדמת הירח. היוצרים מציגים רק את מבטו של הגיבור והוא טס לירח, לא בשביל אמריקה, אלא בשביל עצמו. כאן מתחילות הבעיות: "האדם הראשון” נע באופן קיצוני ולא אחיד בין המופלא לתמוה. שאזל מביא אתו סט עצום של ציפיות משני סרטיו הקודמים, שהסרט לא מצליח לעמוד בהם. בשעתיים ועשרים הדקות שלו יש כמה סצנות נפלאות ועוצרות נשימה, מלאות באנרגיה הקולנועית שהפכה את "וויפלאש” לסרט כה מסעיר. אבל יש הרבה יותר סצנות שלא עובדות, שעומדות במקום או להיפך: הולכות רחוק מדי.

הבעיה היא ששאזל במאי טוב מדי והוא קיבל החלטת בימוי אמיצה, אבל כזו שהפכה את הסרט למפרך לצפייה, ולפעמים עוין לקהל. בסצנה הראשונה, המציגה טיסת ניסוי מ־1961 שהשתבשה וכמעט הרגה את ארנסטרונג, זה עובד נפלא. זו פתיחה אדירה לסרט, פתיחה שמכריזה על כוונותיו האמיצות של הבמאי שהחליט להכניס אותנו לתוך ראשו של ניל ארמסטרונג, ולגרום לנו להרגיש מה שהוא הרגיש. זו פתיחה קלסטרופובית ומלחיצה, וכשהקונספט הזה חוזר על עצמו הוא גם חושף את חולשתו: אם לא נותנים לנו, הצופים, מבט חיצוני על המתרחש, לא תמיד ברור מה בעצם קורה.

האינטנסיביות של הסצנות האלה גם חושפות את הבעיה הגדולה ביותר של הסרט: הגיבור שלו. מאז נחיתתו מהמסע לירח ב־1969 ועד מותו ב־2012, ארמסטרונג נרתע מחשיפה תקשורתית ומיעט בה (להבדיל מבאז אולדרין, שותפו לנחיתה על הירח, שמוצג בסרט כדברן כפייתי ורודף פרסום). הסרט מציג את ארמסטרונג כמי שלא רק ממעט לדבר אלא כמי שממעט לבטא רגשות. מבחינה אנושית, זה אולי מעורר הזדהות ואולי גם מסביר איזה סוג של אדם צריך להיות כדי לטוס לירח. אבל מבחינה קולנועית זה מתסכל לצפות בסרט על אדם שעובר דברים איומים, אבל נראה כמי שנמצא כל הזמן במצב של הלם.

שאזל והצלם השוודי שלו, לינוס סאנדגרן, המשיכו את הבחירות האמיצות אך השנויות במחלוקת שלהם גם כשזה הגיע לצילום. את הסצנות הראשונות בסרט הם צילמו בפילם 16 מ”מ, ואת ההמשך צילמו ב־35 מ”מ, במצלמת כתף שנמצאת ברעידות תמידיות. בדרך כלל אני אוהב סרטי פילם ואיימקס, אך כאן הקונספט יצא משליטה. פילם 16 מ”מ שמוגדל למסך איימקס יוצר תמונה עכורה ו־20 הדקות הנפלאות של הנחיתה על הירח, לא מצדיקות שעתיים של סחרחורת.

הקונספט החזותי של שאזל כן מצליח להעביר נקודה אחת: עד כמה כל התהליך הזה שעברו האסטרונאוטים, שדחסו את עצמם לתאי טייס זעירים, נראה סיוט. זו אימה טהורה, להיות כלוא בתוך תא ולהיות משוגר אל החלל.

זה הרגע שבו אנחנו מבינים שניל ארמסטרונג הוא בדיוק כמו שני הגיבורים האחרים בסרטיו הקודמים של שאזל, "וויפלאש” ו”לה לה לנד”: גיבור שיש לו רצון אובססיבי להגיע אל המטרה שלו, והוא מוכן להקריב את חייו כדי לעשות את זה. שאזל, כמו גיבוריו, הולך רחוק מדי וקיצוני מדי עם הבחירות שלו. הבחירות שהפכו את סרטיו הקודמים ליצירות מופת, הופכות עכשיו את "האדם הראשון” לסרט מרשים ויוצא דופן, אבל כמעט בלתי נעים לצפייה.