אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
בתנועה: למי צלצלו הצינורות איור: שמרית אלקנתי

בתנועה: למי צלצלו הצינורות

הליכה בוויה דולורוזה הפרטית שלי בירושלים זוכה לתיקון בזכות האזנה לפסקול ילדותי ופגישה מקרית עם פול מקרטני. סוג־של

18.10.2018, 09:41 | יובל בן עמי

מחוץ לבניין יש שני אתרי בנייה גדולים, וממש בחזיתו שדה בור מפוחם ברובו, שגללי כלבים מנקדים אותו וגזע כרות ענקי של איקליפטוס שרוע בו בין בקבוקי שתייה קלה מנוחים ושקיות סופר קרועות. מאז הגענו לביקור בירושלים אני חוצה את השדה בכל יום בדרכי לעבודה. דירת ה־airbnb ששכרנו היא בתלפיות, בדרום דרומה של העיר, וקבוצות המטיילים שאני מדריך לנות במלון אמריקן קולוני, מצפון לעיר העתיקה. אוטובוסים של אגד, הרוטנים לאורך דרך חברון הסמוכה, לא יביאוני ליעד. הם סוטים כולם מערבה לעבר התחנה המרכזית. יכולתי לקפוץ על אוטובוס פלסטיני ולהגיע עד שער שכם, אבל אין לי כוח לחוות מתח זהותי לפני שבע בבוקר. עדיף ללכת, להוריד על הדרך את האוכל שהעמסנו מאז בואנו.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

עדיף ללכת, אבל ההליכה מעיקה. כבר שלושה בקרים העברתי בחציית העיר, נחנק מפקקים, מתחלחל מכמות האשפה שלצד המדרכות, מתכווץ למראה חתול מת על דרך שכם, מתרגז ממחסום פתאומי של מג"ב שתלמידי תיכון מעוכבים בו. אחרי השקט והניקיון של פרובנס, ירושלים ממש אכזרית. היא בהחלט צריכה מושיע ופודה, אבל כל הפרצופים שמרוחים על שלטי הבחירות כאן נראים לא רלבנטיים. המועמדים לראשות העירייה מתמודדים עבור עצמם, לא עבור ירושלים.

 , איור: שמרית אלקנתי איור: שמרית אלקנתי  , איור: שמרית אלקנתי

היה יכול להיות גרוע יותר. יכולתי להיות בדרך לעזה, כמו ידידי דניאל, עיתונאי אמריקאי שנוסע לרצועה לעתים קרובות ושקרב לשם ממש עכשיו. אתמול ישבנו בדירתו, שתינו תה ופטפטנו. הוא סיפר שהוא עומד לבקר בעזה בבית מלאכה לייצור פרוטזות מאולתרות עבור אלה שאיבדו את רגליהם בהפגנות שהיו בחודשים האחרונים. לא ידענו מה לומר אז עברנו לדבר על מוזיקה.

עצרתי מול מלון הר ציון. מצאתי ביוטיוב יצירה ששמה עלה בשיחה עם דניאל ושלחתי לו אותה עם הכיתוב: "מוזיקה להמתנה במחסום ארז". אחר כך הכנסתי את הטלפון לכיס ובמחשבה שנייה שלפתי אותו, שמתי את האוזניות באוזניי ולחצתי פליי. "פעמונים צינוריים", מייק אולדפילד, 1973. סימפוניה קטנה של רוק מתקדם שחיבר נער בן 19, שגם ניגן אותה בכל הכלים.

כמה מסתורי הדבר הזה שנקרא מוזיקה. באבחה אחת של צלילים מלאי דמיון העיר השתפרה מאוד, נהפכה לאחרת. מגדליה צלצלו מעליי, דגליה התנופפו ביופי צבעוני מעל החומות. האשפה הפכה לא רלבנטית ולזיהום האוויר לא שמתי לב. טיפסתי לעבר שער ציון ופסעתי בעדו, בלי להבחין בפצעי הפגזים שעליו.

ילד קטן ברובע היהודי אכל קורנפלקס מתוך שקית קטנה. חמוד! קבוצת תיירים חסמה את דרכי בשוק העתיק. התאמתי את קצבי לקצבם ונהניתי מעיניהם המתפלאות. צד א' של "פעמונים צינוריים" הסתיים כשקרבתי לשער שכם. בפריטות הגיטרה האחרונות שלו התערבבו צלילי "קוראן FM" מתוך אחד הדוכנים, ואז שיר פופ מדוכן אחר. אחר כך התחיל צד ב', ובאותו רגע הבנתי שלא רק העיר השתנתה, אלא גם אני.

גיליתי את אולדפילד עוד לפני שחגגתי בר מצווה. בשנות נעוריי הפסקתי להקשיב לו. אלה הם צלילי ירושלים שבה הייתי בן תשחורת. ילדות בגבעה הצרפתית של שנות השמונים כבר לא כללה את מואיז וסימון הקטן. היינו ילדים של העולם כולו ואהבנו גיטריסטים בריטים ארוכי שיער שהיו בגיל של הורינו, אבל הורינו לא הכירו אותם. ודאי שלא העריצו.

היתה לי ילדות יפה כאן, הרבה מאוד בזכות הדייר סטרייטס. זכורה לי מסיבת פורים אחת בכיתה ו', שבה אני ושלושה חברים התחפשנו לביטלס. מישהו עשה מאיתנו צחוק, ובמקום לריב עזבנו. הלכנו למלון סמוך וצלצלנו להורינו כדי שיאספו אותנו. ישבנו וחיכינו להם כשאנחנו לבושים במקטורני ג'ינס זהים והשיער שלנו משומן (הביטלס קצת התבלבלו לנו עם אלביס). חשנו מושפלים אבל גם עצמאיים ומיוחדים. כמה אהבנו את הביטלס, יא אללה.

הערים שלנו קשות, הן מצריכות מוזיקה, ולא בהתאמה שבלונית. עם כל הכבוד לשולי נתן, ירושלים שבה אליי בזכות מוזיקה שזורמת באמת בדמי. בכניסה לאמריקן קולוני הבטתי לאחור, אל קיר שעליו תלויה רשימה של אורחים רבי־מעלה שהתארחו בו. חיפשתי את בוב דילן, ומשמצאתי אותו ידעתי שאני סוף כל סוף מוכן ליום. מי יודע, אולי בזכות מייק אולדפילד הצלתי נפש בעזה, גם אם אינה עזתית.

חמש שעות אחר כך זכיתי לתגמול, כשעם תום ביקור הקבוצה ביד ושם פגשתי את פול מקרטני. הוא ניגש אליי מול המעיין בעין כרם, לבוש טי שירט לבנה ועם חיוך קורן, וקרא לי בשמי. "איך זיהית אותי?" שאלתי.

"אתה פעיל מאוד בפייסבוק", השיב.

זה היה איתי, חברי מהיסודי שזכה להיות מקרטני בחלוקת התפקידים הקפדנית שלנו לקראת מסיבת פורים ההיא. מאז גיל חמש עשרה לא התראינו. מה לי איקליפטוס כרות ומה לי מג"ב? איך לא אמשיך מפה עם שיר על השפתיים? אובלדי אובלדה, החיים ממשיכים.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות