אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מוויזל ועד מרגלית: כשהמסלול התקשורתי גובר על בתי המשפט צילום: תומר אפלבאום, עמית שעל

פרשנות

מוויזל ועד מרגלית: כשהמסלול התקשורתי גובר על בתי המשפט

מתלוננות על הטרדה מינית מעדיפות לפנות לתקשורת, בשל הקשיים הצפויים להן במסלול המשפטי, בהם חקירות משפילות; החשבון ההיסטורי לא כולל רק פסקי דין של שופטים מכהנים או דוחות בדיקה של שופטים בדימוס

19.10.2018, 11:45 | משה גורלי

הראל ויזל העביר לדן מרגלית את המקל במרוץ השליחים הבלתי נגמר הזה. הוא יכול להעביר לו גם את מספר הטלפון של הבודקת החיצונית אורנית אגסי, אבל זה לא יעזור. בכל מקרה, מתברר שעדיף להטריד כשאתה בכיר בפירמה מאשר שכיר-בכיר. לפחות לעניין האפשרות לקבל טיהור משופטת בדימוס.

המשותף בין השניים הוא בעצם ה"הרשעה" התקשורתית. כדאי לדון במסלול הזה של השפיטה שמתקיים לצדם של שני מסלולים נוספים הפתוחים בפני נפגעות ומתלוננות: המשפטי והחברתי (מלשון חברה-פירמה). המסלול המשפטי - תלונה פלילית או תביעה אזרחית - הוא המסלול האמין, אבל גם הקשה ביותר לנפגעות. הוא מתוחם בתקופות התיישנות, ובעיקר - הוא חושף אותן לחקירה נגדית חודרנית שיכולה להיות גם משפילה וגם להציף חולשות – אמיתיות או מומצאות – בהתנהגותן. אפילו עד כדי הטלת אשמה לפתחן.

קראו עוד בכלכליסט

מסלול החברה נחלק לבירור בפני הממונה הפנימי על ההטרדות המיניות, או - כשמדובר בבכיריה - בבודק חיצוני. בדרך כלל שופטים בדימוס כאגסי או סטיב אדלר. במקרים אלה, ניתן להבין את חוסר האמון בניטראליות של הבודק שמקבל את שכרו מהחברה. דומה במקצת לוועדה הבלתי תלויה שמקים הדירקטוריון בתביעה נגזרת. למשל, הוועדה בראשות השופט בדימוס אורי גורן שהקים בנק לאומי לטיפול בתביעה הנגזרת בפרשת הסיוע להעלמת המס ללקוחות האמריקאים. אפרים קישון כתב פעם ששליט לוב קדאפי הורה לאנשיו לסדר לו פרס נובל. ועדת הפרס היא בלתי תלויה חזרו ודיווחו לו שליחיו שבדקו את העניין. מה זה 'בלתי תלויה', התרגז קדאפי, אפשר לתלות כל אחד.

2. הנפגעות, רובן ככולן, מעדיפות לספר את סיפורן דווקא במסלול השלישי - התקשורתי. בעיקר בגלל היתרון של השליטה בתהליך. הן מחליטות אם להיחשף או לא, מה לספר ומה לא. והן מקבלות את מלוא הסימפטיה מהעיתונאים תמורת הסיפור והרייטינג. במלים אחרות, הן מעדיפות את רביב דרוקר על פני אורנית אגסי. נכון, גם העיתונאי וגם השופטת בדימוס מחויבים לרדת לחקר האמת, אבל ההשתדלות מוטית איכשהו לטובת "הלקוח". דרוקר ייטה למתלוננות, אגסי לצד של ויזל.

לכן, אגסי לא ממש "התאבדה" על מיצוי האמת; לכן היא "מצאה" שלא היו דברים מעולם במקום להותיר על כנם את סימני השאלה (והקריאה) שהציף התחקיר; לכן צריך לקחת את ממצאיה בעירבון מוגבל. והם גם לא ממש חשובים בגלל שרוב הציבור ממילא מאמין בסוף לדרוקר ולא לאגסי.

דן מרגלית והראל ויזל, צילום: תומר אפלבאום, עמית שעל דן מרגלית והראל ויזל | צילום: תומר אפלבאום, עמית שעל דן מרגלית והראל ויזל, צילום: תומר אפלבאום, עמית שעל

הניצחון בזירה התקשורתית אינו מניב את התוצאות היותר-קשות לתוקף, אילו היה נכשל במסלול המשפטי או בדוח הבדיקה; תוצאות שכנראה היו מרחיקות אותו מהקריירה - הביתה ואולי אפילו לכלא. אבל, קשה להתלונן על תוצאה זו כי צריך לזכור את הבחירה הבסיסית של הנפגעות להתלונן בתקשורת. וצריך לזכור גם את עונשו של ה"מורשע" התקשורתי - בריסוק תדמיתו, צריבת הקלון על מצחו וחורבן שמו.

3. בשונה מהנפגעות האלמוניות של ויזל, שלוש מנפגעות דן מרגלית הזדהו בשמן. הקרדיט העיתונאי רב השנים של השלוש - חנה קים, אורית שוחט ואורלי אזולאי - משליך כאן גם על אמינות סיפורן. יש כאן מסה מצטברת של כמות ואיכות שבכוחם להכריע את הכחשתו של מרגלית.

ומלה על חוסר ההגינות המובנה בחשיפה מאוחרת כזו. רחבעם זאבי (גנדי) לאחר מותו, מרגלית בגיל 80. חוסר ההגינות "מתקזז" בחוסר האונים ובחוסר האפשרות של הנפגעות להתלונן בזמן אמת, בתקופה החשוכה ההיא שבה שלטו הזכרים הפריבילגים שידעו גם לחסל את מחאת הנשים שהותקפו והושפלו על ידן, כאשר רבות מהנשים האלה אפילו לא ממש הבינו אז שגופן וכבודן חוללו.

תנועת metoo נתנה את הלגיטימציה לתלונות המאוחרות האלה. בגלל התיישנות הן לא צולחות את המסלול המשפטי, אבל הן גורמות לתוקף לשלם מחיר כבד ביותר, גם אם לא מלא וגם אם באיחור, במסלול השפיטה התקשורתי.

והמחיר הזה נצרב לנצח בזיכרון הגוגל ובמצחו של נשוא התחקיר. בלי ערעור ובלי חנינה. החשבון ההיסטורי, חשוב לזכור, לא כולל רק פסקי דין של שופטים מכהנים או דוחות בדיקה של שופטים בדימוס.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות



15 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

12.
שיימינג זו סקילה
חייהם של איבגי, ויזל, מרגלית, גלעדי נהרסו. חיי ילדיהם, בנות זוגם, וכל משפחתם נפגעו אנושות. היש משהו קשה יותר מהרס שם? הניתן לחיות לאחר שיימינג? והרקע לדברים: יתכן כי הגברים שציינתי הטרידו מינית, את זה בחברה שוחרת חיים וצדק יש לתת לשופטים לקבוע ולא לככר העיר. רק למערכת הצדק יש הכלים לבדוק זאת, הרי זוהי חזקת החפות החשובה מכל, האנושית. שלא יובן לא נכון, המעשים הללו בהם האשימו את מרגלית, איבגי וכו', חמורים וקשים, אין לי טיפת סלחנות כלפי הגברים הללו. אבל... אני רוצה הגינות ולא סקילה, שפיטה ולא שיימינג. החברה שלנו אלימה, ברחוב, בכביש וגם בתקשורת, הפתרונות היחידים שיביאו תיקון הם חינוכיים וערכיים, ומה שמתרחש כרגע הוא צמא לדם. שיימינג אינו פתרון, הוא חלק מהמחלה.
אחד העם  |  21.10.18
לכל התגובות