שתי רגולציות מה-NBA שהכדורגל האירופי יכול לאמץ

ארנסטו פאולילו, לשעבר מנהל באינטר מילאן ואחד מהכותבים של חוקי הפייר פליי הפיננסי של אופ"א אמר השבוע כי הרגולציה "צריכה להתעדכן".

מועדונים, בעיקר הגדולים, התלוננו כי מועדונים מוצאים הרבה יותר מדי חורים ברגולציה של אופ"א - במיוחד קבוצות כגון פריז סן ז'רמן ומנצ'סטר סיטי, שיכולות להוציא הרבה כסף כדי לעקוף את החוקים, שהעיקרון שלהם הוא למנוע מקבוצות להוציא יותר מאשר הן מכניסות.

"הפייר פליי הפיננסי צריך להתחדש כי בזמן שהוא נכתב, הכדורגל התמודד עם הרים של חובות" הסביר פאולילו לתחנת הרדיו RMC. "היינו צריכים למנוע את האיום מתגובת שרשרת לפשיטות רגל. השגנו את זה, אבל הפייר פליי הפיננסי כשל בלקדם מועדונים, שנותרו חסומים בהרבה מאוד פרמטרים".

המשמעות של חוקי הפייר פליי הפיננסי היא שקבוצות שמכניסות יותר כסף יכולות להשקיע יותר כסף בשוק העברות השחקנים וגם להרוויח יותר כסף בשוק הזה - מה שמגדיל את ההכנסות שלהן עוד יותר ומגדיל את חוסר השיוויון בין הקבוצות הגדולות לבינוניות והקטנות. נוסף לעיוות הזה, אלמנט נוסף: קבוצות עשירות יכולות להוציא יותר, מה שמוביל להצטיינות על המגרש, שמובילה להכנסה גבוהה יותר גם מפרסי הזכייה וזכויות השידור (שבכדורגל, באופן מסורתי, הולך לקבוצות המוצלחות יותר). כך נוצר מעגל "קסמים" בו העשירות התעשרו והיריבות היו צריכות לצמצמם הוצאות על רכש ושכר, כך שהפערים, המקצועיים והפיננסים, נפתחו עוד יותר. פאולילו הוסיף: "אנחנו צריכים לתמרץ בעלים חדשים להשקיע כך שיהיה הוגן יותר על על המגרש. זה לא הוגן להעניש אלו שהשקיעו הרבה כדי לרכוש מועדון על ידי כך שלא מאפשרים להם להשקיע הרבה בקבוצה בגלל הפייר פליי הפיננסי".

לא ברור מדוע פאולילו, שידע את הבעייתיות של הפייר פליי הפיננסי - יצירת קשר בין ההכנסות להוצאות כאשר יש הבדלי ענק בהכנסות של הקבוצות - רוצה שינוי. אולי בגלל שאינטר מילאן, שהוא ניהל, הפסידה בעונה שעברה 2017/18 יותר מ-18 מיליון יורו ושנה לפני הפסידו 24 מיליון יורו - כך שהקבוצה צריכה לצמצם את ההוצאות שלה בשוק העברות השחקנים כדי לקבל את אישור הפייר פליי הפיננסי מאופ"א.

הבעיה העיקרית של הפייר פליי הפיננסי היא שמדובר על רגולציה פרימיטיבית שלא התייחסה למכלול הבעיות במודל הכלכלי של הכדורגל אלא רק לבעיה אחת ספציפית (חובות). אנשי אופ"א אף ציינו ש"הפייר פליי הפיננסי לא אמור לטפל בפערים הכלכליים" למרות שהפערים הללו הם אלו שמייצרים ליגות לא שיוויוניות. אלכסנדר צ'פרין, נשיא אופ"א, טען ביולי 2017 שאופ"א צריכה לשקול "תקרות שכר" - רגולציה אמריקאית כמעט בלתי אפשרית במסגרת החוקית של האיחוד האירופאי. עם זאת, ניתן לאמץ מספר אלמנטים רגולוטריים מה-NBA שעשויים לסייע לאלמנט התחרותי בכדורגל האירופי מבלי לפגוע בצמיחה.

תקרת שכר לא. תקרת יוקרה, כן?

הצעד הרגולטורי הראשון, שכבר מדסקסים ברמות מסוימות בכדורגל: ב-NBA יש תקרת שכר של 101.86 מיליון דולר. מתקציב שכר של 123.73 מיליון דולר - קבוצות צריכות לשלם מס יוקרה (שגדל מדי שנה לקבוצות שעוברות את התקרה מדי שנה. מס היוקרה יכול להגיע ליותר מ-4.75 דולר על כל דולר חריגה). בין לבין, כלומר קבוצות שמשלמות 101.8 מיליון דולר או יותר לשחקניהם - לא זוכות לקנס היוקרה משאר הליגות וגם לא יכולות להחתים שחקנים בצורות מסוימות (ללא טרייד או בהחתמה וטרייד).

מס יוקרה. זו שיטה שעובדת טוב בארה"ב ומונעת מקבוצות לחרוג מסכום השקעה מסוים. אם ישימו תקרת מס יוקרה על קבוצות בטורנירים של אופ"א, אז מועדון שמוציא יותר מ־50 מיליון יורו בשנה על רכישת שחקנים, למשל, ומשלם יותר מ־180 מיליון יורו בשנה לשחקניו, יהיה חייב לשלם מס יוקרה לקבוצות שלא עברו את "תקרת היוקרה". על כל יורו ששילם אקסטרה, יצטרך להעביר יורו לקבוצות המתחרות שלא עברו את התקרה.

צעד רגולוטרי משמעותי נוסף שיש ב-NBA והוא נתון שם לוויכוח פנימי, זה עניין שיתוף ההכנסות, revenue sharing.

30 קבוצות ה-NBA הכניסו בעונה שעברה סכום של 7.4 מיליארד דולר. ההכנסות צפויות לטפס בזכות הסכם בשווי 24 מיליארד דולר לתשע עונות (התחיל בעונת 2016/17) ועניין גובר במוצר באירופה, סין והודו. רוב ההכנסות של ה-NBA מוגדרות כ-BRI, כלומר Basketball Related Income, הכנסות קשורות לכדורסל. אלו כוללות הכנסות מכרטיסים, חסויות, הסכמי זכויות שידור ומרצ'נדייז. הכנסות שאינן קשורות לכדורסל הן הכנסות מאירועים באולם שלא בימי משחק, הכנסות מקנסות, ההכנסות מהקמת קבוצה חדשה (expansion team) והכנסות מחלוקת הכנסות של הליגה.

את תקרת השכר מחשבים לפי ה-BRI ומאחר שהקבוצות מהשווקים הגדולים יכולות להכניס הרבה יותר כסף מהסכמי זכויות שידור מקומיים, מכירת כרטיסים וחסויות, מחלקים את הכסף כך שקבוצות משווקים קטנים יוכלו לעמוד בתנאי השכר לשחקנים שלהן. כך נמנעים מאקלים כלכלי לא בר קיימא לקבוצות קטנות ושומרים על איזון תחרותי.

חלוקת ההכנסות בנויה מחלוקה שיוויונית של 2.6 מיליארד דולר שנתיים שמגיעים ממכירת זכויות שידור מההסכם של שידורי המשחק ברחבי ארה"ב. גם ה-1 מיליארד דולר (בסך הכל) שהליגה מקבלת מנייקי (עלייה של 245% מההסכם עם אדידס) מחלוקים מדי שנה בצורה שיווינית. ההכנסות של כל קבוצה בליגה מהסכמי חסות (1.12 מיליארד דולר בשנה שעברה) גם כן מחולקים כחלק משיטת חלוקת ההכנסות של ה-NBA. כמו כן, הליגה מחלקת את ההכנסות ממכירות הכרטיסים בין הקבוצות. כלומר, כרטיס שנמכר במדיסון סקוור גארדן מסייע לא רק לניו יורק ניקס אלא גם לממפיס גריזליס.

לא כל קבוצה רשאית לקבל חלק מחלוקת ההכנסות והעניין הזה כמעט תמיד מעורר מחלוקת בין הקבוצות בליגה.

למשל, בעונה שעברה 9 קבוצות הודיעו על הפסד כספים אפילו לאחר שחילקו את ההכנסות: ברוקלין נטס, אטלנטה הוקס, דטרויט פיסטונס, ממפיס גריזליס, אורלנדו מג'יק, וושינגטון וויזרדס, מילווקי באקס, קליבלנד קאבלירס וסן אנטוניו ספרס. קליבלנד וספרס סיימו את העונה ברווח תפעולי אבל בגלל חלוקת ההכנסות של הליגה, הן הפסידו כספים. שרלוט הורנטס, סקרמנטו קינגס, ניו אורלינס פלינקס, פיניקס סאנס, מינסוטה טימברוולבס ופורטלנד טרייבלייזרס היו מפסידות כסף ללא חלוקת ההכנסות (כך לפי דיווח של ESPN בעונה שעברה). בסך הכל, כל קבוצות הליגה הרוויחו 530 מיליון דולר - וזה רק מ-BRI, ולא הכנסות אחרות.

לוס אנג'לס לייקרס, להם יש שווי שוק מהגבוהים בליגה וההכנסות שלהם מכרטיסים, חסויות והסכם זכויות שידור מקומי לקליפורניה (וגם להוואי), הרוויחו 115 מיליון דולר ושילמו 49 מיליון דולר לקופת חלוקת ההכנסות של הליגה. הלייקרס הרוויחו בעונה שעברה הסכום הגדול ביותר בליגה. ממפיס, להם היה הסכם זכויות שידר הכי קטן בליגה (9.4 מיליון דולר), סיימו את העונה עם רווח תפעולי של 15 מיליון דולר, אחד מהרווחים הקטנים בליגה, למרות שקיבלו 32 מיליון דולר מקופת שיתוף ההכנסות של הליגה.

השיטה מתבססת על כך שהקבוצות הרווחיות ביותר מסייעות לקבוצות שהכי מתקשות להרוויח בגלל גודל השוק שלהם. 10 קבוצות רווחיות מאוד הכניסו כסף לקופת ההכנסות של הליגה - ארבע מהן, ניו יורק ניקס, לוס אנג'לס לייקרס, שיקגו בולס וגולדן סטייט ווריירס, העבירו 144 מיליון דולר מ-201 מיליון דולר שחולקו. 15 קבוצות קיבלו את הכסף - כולן היו חייבות להכניס לפחות 70% ממההכנסה הממוצעת של קבוצת NBA כדי לקבל את הסכום מהקופה המשותפת. הקבוצות שלא קיבלו את הכסף ולא שילמו את הכסף מגיעות משווקים בינונייים ולא היו צריכות סיוע להתמודד עם העלויות.

הנושא של איך מחלקים מההכנסות, כמה כל קבוצה צריכה להעביר ותקרת השכר, אלו נושאים שה-board of governors - ראשי הקבוצות או נציגיהם - קובעים לצד איגוד השחקנים (שמקבלים 51% מההכנסות הליגה). הסיטואציה הזו מייצרת ליגה, שכל חלקיה תלויים זה בזה וצריכים זה את זה כדי לצמוח. בשביל הסכמה בקרב הבעלים, צריך רוב של 16 על פני 14. בשביל הסכמה בין הליגה לקבוצות צריך CBA, הסכם קיבוצי עם השחקנים שהמשא ומתן עליו מתרחש כל כמה שנים. אין החלטות של גורם אחד - הכל צריך להיעשות בהסכמה. כאמור, לא תמיד יש הסכמה ברורה. למשל, פול אלן, הבעלים של פורטלנד טריילבלייזרס שמת החודש, דחף תמיד לחלוקת הכנסות יותר משמעותית - כך שכל קבוצה בליגה תסיים עם רווח מינימלי דרך חלוקת ההכנסות. בעלים אחרים טוענים שצריך למנוע הכנסות מהקופה המשותפת מקבוצות שמפסידות כמה שנים ברצף. המודל רחוק מלהיות מושלם, אבל בסופו של דבר הליגה צומחת משנה לשנה והסטנדרט המקצועי עולה.

הכדורגל האירופאי הרבה יותר מסובך מאחר שיש בו הרבה יותר קבוצות וליגות - ואולם, כשחושבים על זה, אז גם בו יש חמישה גורמים עיקריים: אופ"א, ה-ECA, ארגון המועדונים הגדולים, ארגון הליגות (EUPPFL) וארגוני השחקנים שמאוגדים תחת ה-FIFPro, ארגון השחקנים העולמי. פיפ"א אחראית על לוח השנה של הכדורגל, אבל לגבי תחרויות - ליגת האלופות, ליגת אירופה, אולי הליגה הנוספת שאופ"א רוצה לייצר - אפשר לבנות מערכות שיודעת לחלק את הכסף שהכדורגל מייצר בצורה יותר הוגנת, כדי שקבוצות קטנות משווקים קטנים, יהיו בעלות סיכוי, אמיתי, להתחרות.