קולנוע, טייק 2: אביגיל הררי חוזרת למסך הגדול

כשיוצאים מסרטו החדש והמדובר של אבי נשר, "סיפור אחר", קשה שלא לחשוב על אחת הדמויות המשניות, שאיכשהו תופסת את עין ולב הצופים. בסרט היא שרי, אמא שנאבקת בבעלה על משמורת על בנה היחיד. בעולם המשחק היא אביגיל הררי, שחקנית צעירה (29) עם רזומה מרשים, אך לא כזה שהעמיד אותה באור הזרקורים עד כה.

כבר בגיל 17 הררי שיחקה בסדרת הטלוויזיה לנוער "האי" וב"מתים לרגע", ובעיקר גילמה תפקידים ראשיים רבים בתיאטרונים, בין השאר ב"רומיאו ויוליה" של תיאטרון באר שבע, ובימים אלה ב"אותלו" בתיאטרון הקאמרי. את צעדיה הראשונים בקולנוע עשתה כבר בגיל 13 בסרטו של דני סירקין "למראית עין" שעליו היתה מועמדת לפרס אופיר, אבל מאז כמעט ולא עלתה שוב למסך הגדול, עד שהגיע אבי נשר.

"’למראית עין’ היה חוויה עוצמתית ממש, אבל אני גם זוכרת שהצפייה בסרט נורא הבהילה אותי. זה היה גיל מבלבל ועיסוק מבלבל", מספרת הררי ל"כלכליסט". "בתקופה של ‘האי’ צפו בי אנשים בגילי והיה לי קשה עם זה, כי רק רציתי להיות יפה ולהיות הכי אשה ושגברים בני 28 יאהבו אותי, והדמות הזו סתרה את כל מה שרציתי להיות והרגשתי שהיא מונצחת.

אביגיל הררי | צילום: YUVAL CHEN

"אני חושבת שמאז התפתח אצלי איזשהו פחד מלהיות שוב חלק מיצירה שיוצאת לאוויר העולם ואין לי עליה שליטה, להבדיל מתיאטרון, ואז הרומן עם הקולנוע קצת נגמר. אבל אבי נשר החזיר לי סוג של אמונה בעצמי וביכולת שלי להיראות. הוא זיהה משהו שלא היה בשל או פחד להיראות".

סרטו החדש והנפלא של נשר עלה לאקרנים בשבוע שעבר בתזמון מצמרר סמוך לטרגדיה שפקדה את המשפחה כשבנם הצעיר ארי נהרג בתאונת פגע וברח, וקשה להתעלם מהעננה השחורה שמרחפת באוויר, בעיקר כשמדובר בסרט שאחד הנושאים המרכזיים בו הוא הורות. שרי, שאותה מגלמת הררי בכישרון, יוצאת בשאלה בעלת עבר מורכב שמקדשת את הפמיניזם ומחפשת להגשים את עצמה.

בנתה את הדמות

"שרי חסרת אמון בבני אדם, רגילה להקשיח את עצמה ולהתנהג בצורה אלימה ומרחיקה", אומרת הררי, "היא גדלה בבית עם אלימות ודיכוי נשי והתחתנה רק כדי לצאת מהבית, אבל הם לא באמת קשורים. התחברתי לדמות שלה מיד כי העוצמות הנשיות מוכרות לי. יש משהו מהעולם הפרטי של הנשים במשפחה שלנו, נשים עם תחושת פמיניזם וסמי־גבריות והתפיסה של מה זה נשיות בעולם וכמה היא חזקה אבל יכולה להיות מסוכנת. גם החיפוש לא זר לי. שרי מחפשת את עצמה, מחפשת תשובה בחוקים, מחפשת לתת לכאב שם או כתובת. למקומות הרגשיים התחברתי מיד, אבל עיצוב הדמות לקח לי קצת זמן כי זו לא אני ולא אף אחת שראיתי. שאבתי קצת השראה ממישהי שאני מכירה משכונת התקווה".

הררי (משמאל) ב"סיפור אחר", "עבדתי שנים בלהתחמק מהזיהוי" | צילום: איריס נשר

נשר מספר מצדו שהפגישה עם הררי גרמה לו להבין את הדמות. "יש דמויות שאני כותב טוב מאוד כי הן בעצם אני, ויש כאלה שמתבהרות לי בתהליך הליהוק. אני מלהק לאט מאוד כי זה הזמן שאני עובר מהיותי תסריטאי לבמאי. במקרה של אביגיל שיניתי פאזה בצורה קיצונית לגבי מי השחקנית שתעשה אותה. בשלב האחרון עשיתי דבר שאסור לעשות וביימתי אותה לקראת האודישן מולי כי היא נכנסה עם נתונים מעולים ורציתי מאוד שיצליח לה. היא היתה כולה אש וגופרית וכבשה את המסך. היא הביאה מטענים מרתקים לדמות והשתמשנו בהם".

על העבודה המשותפת מספרת הררי: "לאבי יש כבוד עצום לשחקנים והוא מאוד רוצה לגלות את הדברים והדמויות דרכם ולכן הוא עושה המון אימפרוביזציות. הוא דורש ריכוז מוחלט על הסט ויש אווירה של חו"ל, שעושים פה משהו גדול וחייבים להרגיש מאוד נוח. אני מעריצה אותו על הדיוק שלו בכל פרט ביצירה ועוד יותר מעריצה אותו על הנפש הענקית שלו שגיליתי דרך הטרגדיה המזעזעת. עם כל זה עדיין הוא מתייחס ליצירה בכבוד, אין פה זיוף, זו משפחה כל כך אמיתית שבאמת חיים ונושמים את היצירה".

ילדה שקרנית

להררי יש מבט דרמטי ועמוק אבל היא גם יודעת לשדר שובבות כשצריך. היא גדלה ברמת גן לצד אח תאום וזוג אחיות תאומות צעירות, בוגרת תיכון תלמה ילין והסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. "ברמת גן היה כל כך משעמם שהייתי חייבת למצוא אסקפיזם", היא אומרת, "ה’קיק’ שלי זה דמויות ואני חושבת שבגלל שאני תאומה היה לי צורך להגדיר את עצמי כל הזמן באופן אחר. כילדה דרשתי תשומת לב ברמה מעיקה, וכשכשלו מלתת לי אותה, הלכתי וחיפשתי את זה בחוץ. הייתי מסתובבת ברחובות בדמות אחרת, משקרת על ימין ועל שמאל, בוחנת את האמינות של הסיפור שאני מספרת. לכן התחברתי לתיאטרון שיש בו את הנגישות לגדול ולהיראות".

הררי ב"אותלו" | צילום: רדי רובינשטיין

על העובדה שעשתה כל כך הרבה דברים עד היום ועדיין מכנים אותה "תגלית", היא אומרת: "עבדתי שנים בלהתחמק מהזיהוי, אף פעם לא אהבתי להרגיש שייכת לכולם, שאני לא יכולה להיות לגמרי אני, שתמיד צריך להיות ייצוגי. לא הצלחתי ליישב את הסתירה שבין לעשות מה שאני אוהבת לבין להתפרסם, הפחד הגביל אותי אז התחבאתי. רק עכשיו אני מתחילה להשלים עם זה שזה חלק מהסיפור. היה משהו בטוח בתיאטרון כי זה מדיום קטן יותר ולא לילדים, יותר אליטיסטי ברעיון ופחות מאיים כשפונים אליי ברחוב. חששתי שהחשיפה למשהו המוני תביא בהכרח הערות כמו ‘היא גרועה’ או ‘איזה קול מעצבן’ ואין לי את עור הפיל והקוליות להחליק את זה".

אגב קול, להררי יש חספוס וצרידות בקול ולאחרונה היא גזרה על עצמה חופשת יזומה בת חודשיים, בין השאר כדי לטפל בקול שלה. "הקול שלי וגם השיער מאוד תלויים במצב הרוח. יש ימים שאני מרגישה שהקול חסום. משום שלא רציתי להיות חשופה, גייסתי לעצמי קול נמוך ממה שהוא באמת, רציתי להיות אשה ונחשבתי לילדה, רק עכשיו זה מתחיל להשתנות".